שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מחוברים": להתקרב עוד קצת למציאות
    הדוקו-ריאליטי הכי אישי והכי קרוב למציאות חזר לעונה שמינית, ואיתו גם הסיפור הטראגי של אמיר פרישר גוטמן. עוד לא ברור אם שאר המחוברים יצליחו לספר את סיפורם באופן שירתק אותנו למסך

     

    מתוך "מחוברים"    (שת"פ הוט)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אם אתם מדשדשים בפייסבוק או בטוויטר, אתם בטח יכולים לחלק את הנעקבים שלכם בחלוקה גסה לשני סוגים: האנשים שהכל מושלם אצלם והפיד שלהם מפרגן לעצמו בהתאם, והאנשים שעושים את ההון האלקטורלי שלהם מהלקאה עצמית ומהתחושה שהחיים שלהם היא תאונת מטבוליזם שרק מחכה להתרחש. בכל מקרה מדובר בזווית ראייה צרה וחלקית של החיים עצמם, אבל אנחנו אוהבים את האנשים שאנחנו אוהבים ברשת בגלל סיבה אחת: לטוב ולרע, הם יודעים לתווך לנו את החיים שלהם באופן מבדר, מודע לעצמו ומעורר מחשבה.

     

    לצפייה בפרקים המלאים של "מחוברים"

     

    "מחוברים" יכולה לעשות את שניהם ביחד, אבל היא עובדת על אותו עיקרון בדיוק. ולכן העונה השמינית, שעלתה אתמול (ג') ב-HOT, תהיה כנראה עונת המבחן של הפורמט. אחרי שתי עונות חלשות שהתקשו להחזיק סיפור לאורך עונה שלמה, יצטרכו המחוברים החדשים להחזיר לפורמט משהו מנעוריו ולהמחיש את היופי שעליו הוא מתבסס, אם רק – ואת זה ימים יגידו, כלומר גם אני אנסה להגיד עכשיו אבל זה רק ניחוש – אם רק מלהקים אותו נכון. ובהיעדר במאי או צלם (ברוב העונה) הפונקציה החשובה מבחינת ההפקה נותרת הליהוק.

     

    הסוד הוא בליהוק. משתתפי "מחוברים" (צילום: אוהד רומנו ואיתן טל)
    הסוד הוא בליהוק. משתתפי "מחוברים"(צילום: אוהד רומנו ואיתן טל)
     

     

    כי יופי לא חסר, והוא אפילו גאוני במידה מסוימת. "מחוברים" היא אולי הדוקו-ריאליטי הכי אישי והכי קרוב למציאות. הוא פשוט, לא מסורבל יחסית מבחינה טכנית וכל פעולה של המחובר מקבלת משמעות (גם הבחירה של כל אחד מהם מתי להפעיל את המצלמה אומרת לנו משהו עליהם). מעבר לזה, הפורמט מתגמל חשיפה. לא משנה מאיזה סוג, יותר משנה איך היא מתווכת. רגעים שמוציאים מהמחוברים את הטוב ורגעים שמוציאים את הילד הרע שבהם מתוגמלים באותו אופן – אנחנו רוצים לדעת עוד. הסיפור מעניין אם יודעים איך לספר לנו אותו.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "דייט ראשון": אל תתביישו לעזוב באמצע

    הסדרה על אפרים קישון מציגה תמונה מעניינת

    "חברות" סיימה עונה עממית ואיכותית

     

    גם מבחינה חומרית "מחוברים" היא עניין משתלם. בימיה היפים נחשבה "מחוברים" למזניקת קריירה מוצלחת, ולפחות שלושה מחוברים הגיעו לעונה הזאת חמושים (בנוסף לבעיות הזוגיות, כמובן, ובהגיגים על החיים) בפרויקט מסוים: רינת גבאי (אלבום למבוגרים), איתי לוי (קריירת זמרה) ואמיר פרישר גוטמן ז"ל (מחזמר). במקרה של השניים האחרים – ארקדי דוכין וקרין צבי ויינר (מנהלת פאב) זה קצת פחות מובהק, ואגב זה בסדר גמור ורק הוגן. אם העונה טובה איש לא יתלונן.

     

    אבל אם נחזור להתחלה, לפחות על פי שני הפרקים הראשונים נדמה שהעונה הזאת חסרה את הרכיב החשוב הזה, שהוא מתווך ראוי. את הליאור דיין או החנוך דאום שלה, שיודע להפוך את הפיד שלו לממתק גם מאירועי החיים הטריוויאליים, המדכאים או הקלישאתיים ביותר. שעושה לעצמו את השירות הטוב ביותר ש"מחוברים" יכולה לעשות לאנשים שהסכימו להכניס מצלמה לחיים שלהם, אם הם מסוגלים לסחוב את הקרון הזה: לדלות אותם מהדימוי הסטריאוטיפי השטחי שלהם ולהציג אותם באור חדש, מורכב יותר, אנושי יותר.

     

    ארקדי דוכין הוא היחיד מביניהם שאולי עשוי מהחומר הזה, אבל לא ורבאלי מספיק כדי להוכיח את זה. הצפייה בחומרים של אמיר פרישר גוטמן היא כמו צפייה בסרט מתח שאתה יודע איך הוא נגמר, ובדיעבד הכול מצמרר (לא במקרה בחמש הדקות הראשונות של הפרק הראשון אמיר מבקר בשיעור השחייה היומי שלו). השאר נחמדים אבל נחמד זה לא מספיק בשביל פורמט כמו "מחוברים". לו, ליוצרים ובעיקר לצופים מגיע הרבה יותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""מחוברים": להתקרב עוד קצת למציאות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוהד רומנו ואיתן טל
    אמיר פרישר גוטמן ב"מחוברים"
    צילום: אוהד רומנו ואיתן טל
    7 לילות
    מומלצים