שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר
    נירית צוק החליטה ללמד את ילדיה מהי אחריות אישית. היא הפסיקה להעיר אותם בבוקר, לא הזכירה להם מתי צריך להתארגן לחוגים או להאכיל את הדג וגם לא קראה להם לארוחת ערב. למרות כל הטוב הזה, מה גרם לה בסופו של דבר לחזור לשגרה?

    "מהיום אני מפסיקה להיות השעון הדובר של המשפחה", אני מודיעה לילדים באופן חגיגי. "מה זאת אומרת?", הם מרימים את ראשם ומביטים בי בסקרנות. "מהיום אני עושה ניסוי חדש, ובו אני לא מודיעה לכם יותר מה השעה ומה אתם צריכים לעשות", אני מפרטת. "אני לא מעירה אתכם בבוקר, לא מודיעה לכם מתי יש חוגים או מתי הזמן לארוחת הערב".

     

    "את גם לא תגידי לי מתי להאכיל את דגי?", הזאטוט (בן שבע) נסער. "אה", אני מתלבטת, "אני לא אגיד, ומהיום אתה תצטרך לזכור בעצמך מתי להאכיל אותו". הזאטוט מביט בי מודאג, ואילו המתבגר (בן 14) נראה לא מתעניין בעליל, "מה זה הניסוי הזה בכלל?", הוא מושך בכתפיו וחוזר למסך הנייד, "בלאו הכי אני עושה הכול לבד".

     

    הזאטוט מביט בו, ומיד מודיע בקול עצבני: "גם אני עושה הכול לבד. מה זה כבר משנה לי? אני כבר מזמן יודע מה השעה בעצמי. הנה תסתכלי". הוא מצביע על שעון המטבח, ואומר: "עכשיו השעה ארבע וחצי ואני יודע שבעוד חצי שעה תהיה השעה חמש". "אז מעולה", אני משיבה, ולא מסבירה לו שהשעה היא רק ארבע ועד השעה חמש יש עוד שעה שלמה.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    מתעוררים לבד בבוקר

    למען האמת, הכול התחיל כשקראתי ידיעה בעיתון בה סופר על בית ספר שמתנהל ללא צלצולים בהפסקות. הרעיון היה, כך נכתב, ללמד את הילדים מהי אחריות אישית. הכוונה שעמדה מאחורי הרעיון הייתה שהילדים לא ישמעו יותר את קולו של הצלצול, ולמרות זאת ירוצו לכיתות בסיום ההפסקה כעדר סוסים צעיר מתוך גילוי אחריות אישית ובגרות.

     

    הרעיון הזה עורר את סקרנותי, ועלתה בי השאלה: האם גם בחיי המשפחה אפשר להרגיל את הילדים בצורה כזאת לגילוי אחריות אישית? האם השיטה הזו של "לזרוק את הילד למים" ולומר לו כי מהיום הוא עצמו אחראי בלעדי, היא השיטה הטובה לחינוך לאחריות? החלטתי לנסות.

     

    לניסויים הקודמים:

    - הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו

    - חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה

    - זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים

     

    עוד באותו הערב, לפני שהילדים הלכו לישון, הזכרתי לכל אחד מהם כי למחרת בבוקר אני ישנה עד מאוחר. הוספתי כי מבחינתם זה אומר שאני לא מעירה אותם אלא הם מעירים אותי, וכי האחריות לקום בזמן לבית ספר מוטלת עליהם. "ואם אני נגיד לא אשמע את השעון, ולא אלך?", הציץ בי המתבגר בחיוך משועשע. "ברור לך שזה לא הרעיון, נכון?", שאלתי, "וחוץ מזה מחר יש לך מבחן אז זה בכלל לא היום המתאים למשחקים".

     

    המתבגר נאנח עמוקות ,כאילו כל סבלות העולם על כתפיו הצעירות, ובחוסר חשק השתרך לחדרו. הזאטוט, לעומת זאת, ביקש שאתן לו את השעון המעורר שלי, ושאסביר לו כיצד מכוונים אותו. הוא כל כך התרגש מעצם העובדה שיש לו שעון מעורר שהוא כמעט לא הצליח להירדם. מדי רבע שעה הוא יצא מחדרו עם שאלה חדשה: "אז שמת לי את השעון על שבע?", "ואיך אני אדע שהוא באמת יצלצל?", "ואם אני לא אשמע אותו אז מה נעשה?". בסופו של דבר, אחרי שעניתי על חלק מהשאלות בסבלנות רבה, ועל חלקן כבר ללא סבלנות כלל, הוא נרגע והלך לישון.

     

    היום הראשון

    למחרת בבוקר, בשעה חמש בדיוק נשמע צלצול מוזר. "מה זה?", בעלי קפץ, ורץ לבדוק את האזעקה. כשהוא גילה שהאזעקה אינה פועלת הוא הסתכל סביבו בעצבנות רבה, ושאל "מה זה הרעש המעצבן הזה? ממה זה יכול להיות?". כעבור שתי דקות בערך, הרעש נפסק, והזאטוט התייצב בחדרנו כשהוא לבוש בבגדי התלבושת האחידה. "הולכים?", הוא שאל אותי בעירנות מרובה. "איזה הולכים?", צעק עליו בעלי, "לאן אתה חושב שאתה הולך? השעה רק חמש בבוקר, תחזור מיד לישון!".

     

    "איך התעוררת בשעה כזאת?", הופתעתי, "כיוונו שעון לשעה שבע". "נכון", אמר הזאטוט, "אבל אחרי זה כיוונתי את זה שוב. לא סתם אמרתי לך שאני גם מבין בשעונים". בשלב הזה הגיעה החיילת עצבנית לחדרנו: "מה קורה כאן?", היא רטנה, "אתם יודעים שהשעה חמש בבוקר? עד שיש לי בוקר שאני יכולה לישון בו עוד שעה. הרגתם אותי, אפילו בצבא נותנים לנו לישון עד חמש וחצי". "יאללה, תחזרו כולם מיד לישון", פקד בעלי, "חוץ מזה, ממתי אתה שם לעצמך שעון בכלל?". "זה ניסוי חדש של אמא", הצהיר הזאטוט בגאווה, ובעוד שניהם מביטים בי, עצמתי במהירות את העיניים, ועשיתי את עצמי ישנה.

     

    לא שומעת כלום (צילום: shutterstock)
    לא שומעת כלום(צילום: shutterstock)

    מאוחר יותר, באותו היום, אספתי את הזאטוט מהצהרון, והזכרתי לו שבשעה שש יש לו חוג כדורסל. "אני לא אגיד לך מתי השעה שש", הזכרתי לו, "זאת האחריות שלך לזכור שיש לך חוג". הזאטוט הנהן בראשו, וחזרנו הביתה. הוא החליף חולצה, לקח כדור והודיע לי שהוא צופה בתכנית אחת בטלוויזיה עד החוג. התכנון שלו היה נהדר, ואני התמלאתי גאווה. בשלב הזה נכנס הביתה גם המתבגר, שהודיע גם הוא שהאימון שלו הוקדם להיום, ושהוא גם עוד מעט יוצא מהבית. הנהנתי לאות אישור וחיכיתי.

     

    בשעה רבע לשש הבטתי בזאטוט. הוא נראה יושב מרוצה מול הטלוויזיה, וכשראה שאני מביטה בו בהתעניינות הוא חייך אליי ושאל אם אני יכולה להביא לו חטיף. המבט שלי היה כנראה כל כך משמעותי שהוא הבין שהוא מפספס משהו. הוא הביט בי שוב, ואז אמר: "טוב, בסדר, אפשר לקבל תפוח?".

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק של ynet הורים

     

    בדרך כלל בשעות האלה הבית מתנהל כמרקחה. אני דוחקת בזאטוט לקום, לנעול נעליים, קוראת למתבגר ומסיעה את שניהם לחוגים. הכול נעשה בלחץ ובמהירות על מנת להספיק ולהגיע בזמן. הפעם, בהתאם לניסוי החדש, פשוט התיישבתי ליד הזאטוט וחיכיתי. הזאטוט צפה בתכנית אחת ובתכנית נוספת, ואפילו כשהמתבגר הודיע שהוא נוסע לחוג על אופניו, הזאטוט לא הניד עפעף. אני מבחינתי, החלטתי להתמכר לחוסר המעש. בניגוד להרגלי, פשוט ישבתי ליד הזאטוט ושנינו צפינו בתכניות הילדים (שחלקן, אגב, הרבה פחות חינוכיות ממה שחשבתי). הבית נרגע, וגם אני.

     

    בשעה שבע בערב הזאטוט התרומם מהספה והלך לנעול נעליים. הוא הביט בי יושבת על הספה, ושאל: "הולכים?", "לאן הולכים?", לא הבנתי. "לחוג", הוא אמר, "שכחת? אני מוכן". הסברתי לו שהחוג היה לפני שעה והסתיים בדיוק עכשיו. אם חששתי שהוא יתאכזב ויהיה ממורמר הרי שלהפתעתי הוא רק אמר: "אה, לא נורא. אמרת שהשעה שבע? אז עכשיו ארוחת ערב, לא?". וכך עבר לו היום הראשון של הניסוי.

     

    היום השני

    ביום השני הילדים הפתיעו לטובה, והתעוררו בזמן. היום התנהל על מי מנוחות. זה היה יום ללא חוגים וללא תכנונים. בשעה שבע בערב התלבטתי מה עליי לעשות. מכיוון שאני לא יכולה להודיע לילדים שהשעה שבע, ושיגיעו לארוחת ערב תהיתי ביני לביני האם להתחכם ופשוט לעמוד ולהכין ארוחת ערב או לחכות שהם יבינו לבד שהשעה היעודה הגיעה. החלטתי לבחור בדרך הקשה יותר וחיכיתי. וכך, השעה שבע חלפה, ואף אחד מהילדים לא זז. גם השעה שמונה חלפה, ואף אחד מהילדים לא זז.

     

    בשלב הזה נשברתי. "אתם לא רעבים?", שאלתי, "ארוחת ערב, נגיד, משהו?". "לא", שניהם הודיעו נחרצות, "ממש לא רעבים". רק חצי שעה לאחר מכן הזאטוט שאל מה לגבי ארוחת ערב, וגם המתבגר נראה מתעניין. פתאום הבנתי שבארוחת ערב בשעה שבע יש איזו רוטינה קבועה שאולי בכלל לא מתאימה לתחושת הרעב הטבעית שלהם.

     

    רעבים? (צילום: shutterstock)
    רעבים?(צילום: shutterstock)

    היום השלישי

    ביום השלישי התגלתה הבעיה האמיתית של הניסוי. באותו היום, נזכרתי פתאום בדגי. ידעתי שהיום הוא היום שבו הזאטוט צריך להאכיל אותו, והתלבטתי מה עליי לעשות. הרי מדובר פה בצער בעלי חיים, ואם הזאטוט ישכח - האם עליי להזכיר לו? ואולי עדיף שפשוט שאאכיל את הדג בלי שהזאטוט ידע? ברור שהדג המסכן לא אשם שהחלטתי לעשות ניסוי.

     

    חככתי בדעתי ובסופו של דבר, באותו ערב, נקטתי בגישה פולנית ידועה לשמצה. בעוד הילד אוכל ארוחת ערב, בשמחה וצהלה, שאלתי אותו, כאילו לא במתכוון: "אתה זוכר איזה יום היום?", שאלתי. הזאטוט הרים אלי את מבטו: "ברור", הוא ענה, "למה?". "תזכר מה אתה צריך לעשות", הבטתי בו מבלי להוסיף מילה. "יו, דגי!!!", הוא עזב במהירות את שולחן האוכל ורץ לחדרו, "אימא, איזה מזל שהזכרת לי. עכשיו אני מאכיל אותו".

     

    נשמתי לרווחה ואז גיליתי שגם המשכו של אותו הערב הפך לבלתי פשוט. באותו הערב הילדים לא הראו כל סימני עייפות או צורך כלשהו לישון בשנת השינה היעודה שלהם. הם משום מה נראו לי עירניים מהרגיל. ואני, כמו חוקרת נפלאה, חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי בלי לומר מילה.

     

    רק כשהמתבגר פנה אליי, בסביבות 23:00, ואמר לי במבט משועשע: "זה הניסוי הכי כיפי שעשית אי פעם", הבנתי שהוא יודע בדיוק אבל בדיוק מה השעה. וזה היה השלב שבו אמרתי לשניהם שהם צריכים ללכת לישון מיד.

     

    "אבל למה?", התחכם המתבגר, "למה?", עניתי, "כי השעה 23:00 ומחר יש לכם בית ספר".

    "חשבתי שאת לא אמורה להגיד לנו זמנים", הוא גיחך, "אז מה זה אומר עכשיו לגבי הניסוי?"

    "שהוא הסתיים כנראה", צרחתי , "ושאתה בכל מקרה הולך לישון, עכשיו!".

     

    המבוגר האחראי

    אחרי ששניהם הלכו לישון, ישבתי בסלון מותשת וחשבתי. הבנתי שהשאלה העיקרית אינה כיצד ללמד את הילדים לגלות אחריות, כי לכך יש דרכים רבות, אלא השאלה המעסיקה אותנו ההורים היא מתי זו האחריות שלנו ומתי זו האחריות של הילד.

     

    כאשר כיום אנחנו , ההורים, לוקחים על כתפנו, המלאות גם ככה, יותר ויותר את המחויבויות של הילדים. החל מהכנת שיעורי בית, עבודות, הסעות ומה לא. הבנתי שהגיע הזמן לעשות הפרדה, ולהגיד לעצמנו בדברים מסוימים: עד פה האחריות שלי כהורה, ומכאן האחריות שלו כילד, ולזכור כי בסופו של דבר הרעיון הוא לא שאנחנו נגלה אחריות במקומם אלא להכין אותם לחיים כמבוגרים עצמאיים.

     

    הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער

     

    60 שניות על ילדים עצמאיים:

     

    צילום: אלי סגל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    "הרעיון הוא להכין את הילדים לחיים כמבוגרים עצמאיים"
    צילום: ירון ברנר
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים