שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה
    כשנירית צוק סיפרה לשלושת ילדיה שנוסעים לחופשה משפחתית בהולנד הם עיקמו את הפרצוף ושאלו - "עוד פעם טירות ומוזיאונים?" בשלב הזה היא החליטה לתת להם לארגן את הטיול בעצמם עם אטרקציות שהם אוהבים. אז למה עדיין היו קיטורים ואיך הטיול הסתיים?
    "אני יודע איך תראה החופשה שלנו", נאנח הזאטוט, ומוסיף בצורה מונוטונית, "נלך למקומות, נאכל במסעדות ותקחי אותנו גם להיסטורים שלך".

     

    "מה זאת אומרת היסטורים?", אני לא מבינה. "את יודעת", הוא אומר, "מוזיאון, טירה, כאלה, כמו שכל טיול את לוקחת אותנו".

     

    "נו, וזה לא כיף?", אני מבררת. בשלב הזה שלושת הילדים (6, 13 ו-17) מביטים בי במבט נוקב, ואני מבינה שיש כאן נקודה כואבת. וזהו בדיוק השלב שבו ניסוי חדש נולד לאוויר העולם.

     

    לא רוצים טירות ומוזיאונים (צילום: shutterstock)
    לא רוצים טירות ומוזיאונים(צילום: shutterstock)

    הזדמנות לחופשה משפחתית חלומית

    לאחר שהילד הביע כזה ייאוש לקראת החופשה המשפחתית שלנו החלטתי שהגיע הזמן לעשות ניסוי חדש, ולתת לילדים לתכנן בעצמם את החופשה המשפחתית. רציתי לבדוק מה קורה כשנותנים לילדים חופש מוחלט. האם זהו המתכון לחופשה מנצחת? ויותר מכך - אנחנו נמצאים בחברה ששמה את הילד יותר ויותר במרכז. האם הגיע הזמן שהילדים עצמם יובילו את התא המשפחתי? האם ניתן לנהל את התא המשפחתי בצורה דמוקרטית?

     

    החלטתי לומר לילדים בגלוי כי מדובר בניסוי, וכי יש להם הזדמנות פז לארגן לעצמם טיול מהסרטים. הילדים, יש לציין, הביטו בי די המומים. אולי מיואשים, זאת הגדרה טובה יותר. הם לא כל כך הבינו מה המוטיבציה שנחתה על אימא שלהם באמצע החופש הגדול, ומה פשר האנרגיה הלא ברורה שנכנסה בה, בעוד כולם שרועים בעילפון אל מול המזגן בסלון.

     

    שופינג ופארק חבלים

    "אני רצינית", ניסיתי להסביר לילדים ובו זמנית להפיח בהם רוח חיים. "תעשו מה שאתם רוצים, תתכננו את החופשה הזאת לגמרי לבד".

     

    "סבבה", אמר המתבגר, "זאת תהיה אחלה חופשה. אני רוצה לעשות דברים אתגריים. בואו נלך לפארק חבלים או משהו כזה. יהיה מגניב".

     

    "ממש אבל ממש לא הכיוון", הודיעה בקול רם הילדה, "אנחנו נלך לעשות שופינג באמסטרדם. זה יהיה ממש מגניב".

     

    "הכי טוב שנלך לג'ימבורי", אמר הזאטוט, "וגם שנקנה לי מלא שוקולד, זה יהיה טיול ממש טוב".

     

    עכשיו שלושתם ישבו והביטו בי, מחכים לתגובתי. "אתם לא הבנתם", אני מסבירה שוב. "אתם מתכננים הכול לבד. רוצים פארק חבלים? תבדקו בגוגל אם יש כזה. רוצה שופינג? תבדקי בדיוק מה יש ואיפה".

     

    עבר יום ועוד יום והנסיעה הלכה והתקרבה. "תכננתם מסלול שלם?", אני בודקת עם הילדים. "כן", אומרת הילדה, "בדקתי בגוגל, וגם במפות ויש כמה רחובות מרכזיים באמסטרדם שאפשר לעשות בהם קניות. החנויות פתוחות כל יום מהשעה 10:00 ועד 18:00". הילדה מחייכת, ואני משתדלת לא להילחץ. "וזה הטיול?", אני שואלת אותה בניסיון לא להישמע שיפוטית מדי. "לא", אומר המתבגר, "מצאתי בגוגל שיש פארק חבלים, וזה נראה מעולה. נלך לשם כל המשפחה".

     

    פארק חבלים נשמע טוב (צילום: שאטרסטוק)
    פארק חבלים נשמע טוב(צילום: שאטרסטוק)

    "וזה הטיול שלנו?", אני שואלת שוב, ושניהם מהנהנים. בשלב הזה אני נלחצת קלות ופונה לחבר שלנו שגר בהולנד. אני מבררת איתו מה אפשר לעשות מכל הדברים שהילדים רוצים, והוא שולח אליי הרבה אתרים מעניינים. בניגוד להרגלי אני נעצרת בשלב הזה ולא יושבת ומחלקת את הפעילויות לימים. אני חייבת לציין כי מצד אחד, קצת מלחיץ כל העניין, ומצד שני מתפנה לי הרבה זמן לפני הנסיעה לעסוק בדברים אחרים.

     

    הילדים לא מתעוררים

    יום הנסיעה הגיע, ואני מנסה לבדוק האם הילדים תכננו תוכנית כלשהי ליום המחרת. הפעם שניהם תמימי דעים. "אל תדאגי", הם אומרים לי. "לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא רוצה לעשות". זה בדיוק מה שמדאיג אותי אבל אני מחליטה לקחת צעד לאחור ולא להתערב. מזכירה לעצמי שאני מנסה לבדוק כיצד הדברים עובדים מעצמם בשטח.

     

    ביום למחרת, היום הראשון בהולנד, הילדים לא מתעוררים. השעות חולפות, וכשאנחנו מנסים להעיר אותם הם מתעצבנים: "די, תנו לנו לישון, זה חלק מהכיף שלנו". בשלב הזה בעלי מביט בי ונראה מיואש לגמרי. "הולך לנו כל היום", הוא ממלמל. בשעה 11:00 הם קמים, שמחים ומאושרים. "מה עושים היום?", אני מנסה לברר, "מה תכננתם?"

     

    "זה לא משנה", אומרת הילדה, "כי קודם כל אנחנו מתים לאכול ארוחת בוקר". הילדים מתלבשים ואנחנו יוצאים מהמלון. השעה, מיותר לציין, כבר 12:00. אנחנו מסתובבים ברחובות בחיפוש אחר ארוחת בוקר, ואיכשהו נהיה כבר צהריים. לאחר הארוחה אנחנו מסתובבים עוד קצת, והילדים מתעוררים לחיים.

     

    לטורים הקודמים:

    השבוע שבו אמא פתחה בשביתה

    הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו

    זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים

     

    "אפשר ללכת עכשיו לפארק חבלים?", שואל המתבגר. "לא, לג'ימבורי", קופץ הזאטוט. אני מסבירה להם שללכת עכשיו לפארק חבלים או לגימבורי זה קצת לא הגיוני: "זה מרחק של שעה נסיעה", אני אומרת, "ועוד שעתיים הכול נסגר".

     

    "מעולה", אומרת הילדה, "אז בואו נעשה את התוכנית שלי. נסתובב ונעשה שופינג". אנחנו מסתובבים בחנויות, ומהר מאוד הזאטוט מאבד עניין. "משעמם", הוא אומר ללא הפסקה, "בכלל לא זה מה שחשבתי שיהיה". המתבגר , משועמם אף הוא, לא מחמיץ כמובן את ההזדמנות ומנסה לבעוט בזאטוט בכל פעם שההוא אומר משעמם. בואו נאמר שכיף גדול זה לא היה.

     

    ביום השני ההתנהלות הייתה דומה למדי. הילדים התעוררו בצהרים, והפעם ההחלטה הייתה ללכת לפארק החבלים (החלטה של המתבגר). הילדה מיד הודיעה לו שהיא בדקה ובעוד שעה יירד גשם. שוב שוטטנו ברחובות הסמוכים, והפעם גם ירד עלינו גשם. הפעם גם הילדה הבינה ששופינג זה כבר מוגזם, ואיבדה עניין. זה היה השלב שבו כל אחד מהם החל לקטר על הבילוי הספציפי, על הטיול המשעמם ועל החיים בכלל.

     

    חישוב מסלול מחדש

    בערב החליט בעלי שעם כל הכבוד לניסויים, לנישואים ולדמוקרטיה הוא לא מוכן להמשיך בטיול בצורה כזאת. הוא שלח ווטסאפ משפחתי, ובו הוא הודיע לילדים שנפגשים למחרת בשעה 10:00 בלובי. לאחר מכן הוא כתב שעושים כל מיני פעילויות: רוכבים על סוס, שטים באונייה וגם רוכבים על אופניים. הילדים בתגובה שלחו סמיילי בוכה.

     

    למרבה ההפתעה, למחרת בשעה 10:00 הם חיכו בלובי. הם אמנם נראו גמורים מעייפות, והם לא הפסיקו לקטר אבל הם היו שם. וזה בפני עצמו היה מרגש. באותו יום היה לנו יום בהחלט נחמד. רכבנו בכרכרה על סוס, והזאטוט היה מאושר. הוא לא הפסיק להניף את ידיו ולצעוק לכל האנשים מסביבו שלום באנגלית, ולמרות שההולנדים נראו חמורי סבר, רובם לא עמדו במחזה. הם חייכו ונופפו לו בידיים בחזרה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    באותו יום גם רכבנו על אופניים, ובערב הגענו למלון שמחים ועייפים. הייתה תחושה שעשינו דברים כיפים, כולנו יחד כמשפחה, וזה היה בהחלט נחמד.

     

    בשלב הזה הוצאתי את תכנית המגירה שלי ושל החבר מהולנד. וכך, בימים שבאו לאחר מכן, נסענו לטייל בעיירה קרובה, היינו במתקן רחיפה מיוחד, ראינו שוק פרחים, וכמובן בדיוק כמו שהזאטוט צפה לא ויתרתי וביקרנו גם במוזיאון.

     

    היום, כשאני חושבת על הניסוי הזה הרי שהמסקנות הן חד משמעיות: אין ספק שכאשר מתכננים טיול משפחתי חשוב לברר עם הילדים מה בדיוק הם רוצים לעשות. חשוב לשלב את הרצונות שלהם בטיול המשפחתי ולתת להם להרגיש חלק מהטיול. אבל בסופו של דבר, כמו בכל קבוצה, צריך מישהו אחד שינהיג. צריך מישהו אחד שייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, ויקבע לו"ז מסודר. בכל מקרה, כנראה שדמוקרטיה מוחלטת במשפחה היא לא שיטה כל כך טובה, לפחות לא לטיול בחו"ל.

    הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס  ומומחית למחקר תרבות הנוער

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים