שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מילים יכולות להרוג
    אנו חיים בסביבה נפיצה ובתקופה רגישה. במקום להתנסח בזהירות מחושבת, חברי ממשלה מסוימים מפציצים את המדינה במילים חדות, מאפשרים הסתה, מעודדים הסתה ומסיתים בעצמם נגד כל מיעוט אפשרי תוך שימוש במניפולציות, הפחדות וניצול מעמד. למה? כדי לשמר את כוחם. זהו חוסר אחריות משווע

    ב-1 באוקטובר, 2017, בעיצומו של פסטיבל מוזיקת קאנטרי בסטריפ של לאס וגאס, סטיבן פאדוק, 64, פתח באש מחלון חדרו במלון שממול הרחבה אל עבר קהל של 22 אלף בני אדם. בטבח נרצחו 58 בני אדם ונפצעו 546, מספר שהופך את הטרגדיה הזו לאירוע הירי הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית.

     

    עוד בערוץ הדעות:

    דמוקרטיה חלולה

    אקדמאיים עם מוגבלות בשנת 2017 בישראל

    לגשר על הפער האקדמי המגדרי

    השר כחלון, אל תגיד שאין כסף

     

    כשעה לאחר הירי פאדוק נמצא מת לאחר שירה בעצמו בחדר המלון. בחדר נמצאו לא פחות מ-23 כלי נשק, ביניהם רובים חצי אוטומטיים. על פי הערכות, פאדוק השתמש בהתקן מיוחד לייעול נשק - Bump Stock - שאפשר לו לירות בקצב של כ-90 כדורים ב-10 שניות.

     

    כל 23 כלי הנשק, כולל ההתקן הנוסף, נרכשו באופן חוקי והוגדרו כחוקיים על פי החוק הפדרלי.

     

    הטבח בלאס וגאס בוצע על ידי אדם חולני ומופרע. אין ספק שהוא הוא האשם המרכזי בזוועה הזו. עם זאת, ומבלי להמעיט מאחריותו האישית על מעשיו המזעזעים, חשוב לציין שפאדוק לא חי בוואקום. האלימות הנוראית שהפגין לא הגיעה משום מקום. הבנת הקונטקסט, הסביבה הפוליטית, החברתית והתקשורתית שבמסגרתה בוצע הרצח, הינה שלב קריטי בהבנת המעשה, ובתקווה גם במניעת הישנותו בעתיד.

     

    אז מה מאפשר ואף מדרבן אנשים לאלימות במציאות של ימינו?

     

    אנחנו חיים בתקופה ששופעת באמירות פוליטיות רדודות, אלימות וגזעניות. אמירות אלה, שיוצאות לא רק מפי ציבור קיצוני ומתלהם אלא גם מפיהם של בעלי השררה והכוח, נותנות לגיטימציה לשנאה ולפעולה מתוך זעם לאומני. הן מורידות את רמת השיח הציבורי, מתוות נורמות של חשיבה שטחית ופותחות את השער לשיטפון של טענות קיצוניות חסרות ביסוס. כל הדיבור הריק והרעיל הזה הורג את הסובלנות וגורם ליותר ויותר אנשים לזלזל באחר, בפרט במיעוטים, ולפתח תחושת עליונות מסוכנת.

     

    גזענות בחסות טראמפ

    שתי זכויות היסוד המרכזיות שעליהן יגנו רבים מהאמריקנים בחירוף נפש הן חופש הביטוי והזכות לשאת נשק. כאשר שתי זכויות אלה מתממשות, באופן טבעי המרחק בין דיבור אלים למעשה אלים מתקצר ולכן חשוב מאוד להישמר מדיבור מסית. אבל תחת השלטון הנוכחי, בשם חופש הביטוי ישנה התפוררות של אותה זהירות ואחריות מילולית וצמיחה מחודשת של הגזענות בחסות השלטון.

    קחו לדוגמה את דונלד טרמפ. בתור מנהיג "העולם החופשי" ונשיאה של מדינה שנבנתה על הגירה, היינו מצפים ממנו למידה מסוימת של זהירות ורגישות לנוכח גילויי גזענות ופשעי שנאה.

     

    אך טראמפ עצמו לוקח חלק פעיל בהובלת השיח הציבורי המסוכן. הוא מתבטא באופן גזעני ומסית לאלימות. לא פעם, למשל, הוא יצא בהצהרות סקסיסטיות כלפי נשים, או התייחס למקסיקנים כ"אנסים", "פושעים", "רוצחים", ובאופן כללי "רעים, פשוט רעים". בנוסף, עושה רושם שהוא לא חש כל מחויבות לדבר אמת או לבסס את דבריו על עובדות.

     

    ואיך הוא מגיב לפשעי שנאה? ובכן רק לפני מספר חודשים, בתגובה לפיגוע הדריסה שהתרחש בשארלוטסוויל, טראמפ ציין כי הוא מגנה כל צורה של שנאה ואלימות משני הצדדים. לכאורה, אמירה שקולה ומתונה, אך כשלוקחים בחשבון שהעצרת הייתה גזענית, אנטישמית ואלימה ושההרוגה והפצועים הפגינו באופן לא-אלים נגד רוח הגזענות המתלהטת, קל לראות שאותה "מתינות" אינה אלא מתן לגיטימציה לשנאה ולאלימות.

     

    לא על טראמפ לבדו

    לא חסרים מנהיגים שכמו טראמפ משתמשים במילות הסתה ושנאה ומעודדים יריבות כדי לשמר את כוחם הפוליטי. דפוס מנהיגות זה הופך את העולם לאלים יותר ויותר. דוגמאות להתפשטות השנאה והבורות בקרב ההנהגה יש בשפע. בטורקיה התבטאויות השנאה והקריאות להגבלת החופש של נשים הולכות וגוברות. האלימות הפיזית והברוטלית הזאת מקבלת תמיכה של ממש מנשיא המדינה, רג'פ אטיפ ארדואן, שהצהיר באופן מובהק ש"נשים אינן שוות לגברים".

     

    באנגליה, נייג'ל פרג', יושב ראש מפלגת העצמאות הבריטית לשעבר, מיהר לתייג תאונת דרכים שהתרחשה בלונדון כ"פיגוע טרור". הצהרה זו נועדה בבירור לזרוע פחד ושנאה ולקדם את האינטרסים הפוליטיים של פרג' עצמו.

     

    התבטאות של מנהיג נושאת משקל רב. יש לה כוח להתוות דרך, לשנות את השפה. כאשר התבטאויות גזעניות מגיעות מנשיאי ומנהיגי העולם הן יכולות להוביל לרדיפה של מיעוטים, הן נותנות לגיטימציה להסתה, ולמעשי אלימות. כפי שראינו לא פעם בעבר, הסתה מעירה יצרים אפלים ושפלים, ומילים יכולות להרוג.

     

    צרות בבית

    כמו בעולם, כך גם בארץ ההנהגה הנוכחית עסוקה בהסתה מסוכנת. כולנו זוכרים את התבטאותו הגזענית של בנימין נתניהו ביום הבחירות, "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". אמירה שכל מטרתה הייתה גיוס מצביעים נוספים לליכוד באמצעות הפחדה.

     

    בדומה לפרג' הבריטי, גלעד ארדן גם הוא מיהר לסווג את הדריסה באום אל חיראן כפיגוע לאומני על מנת לקדם את האינטרסים שלו ושל מפלגתו. מירי רגב כינתה את מבקשי המפלט "סרטן" בזמן הפגנה בדרום תל אביב. התבטאות גזענית זו תרמה בבירור להחרפת ההפגנה שהסתיימה בתקיפה של מסתננים ובזריקת רימון הלם לעבר שוטרים.

     

    לא לומדים מהעבר

    השבוע אנחנו מציינים את יום הזיכרון הלאומי לרצח יצחק רבין, מנהיג שנרצח על ידי איש נתעב כתוצאה מהסתה מילולית פוליטית שקיבלה אור ירוק מחברים מסוימים באופוזיציה דאז. על רקע הרצח הנורא הזה, חוסר הרגישות לכוחה של הסתה צורם יותר מתמיד.

     

    היום הממשל עצמו נוקט באותה טכניקת הסתה. אנו חיים בסביבה נפיצה ובתקופה רגישה. במקום להתנסח בזהירות מחושבת, חברי ממשלה מסוימים מפציצים את המדינה במילים חדות, מאפשרים הסתה, מעודדים הסתה ומסיתים בעצמם נגד כל מיעוט אפשרי תוך שימוש במניפולציות, הפחדות וניצול מעמד. למה? כדי לשמר את כוחם. זהו חוסר אחריות משווע.

     

    הזכות לשנוא

    הסתה היא הניסיון לגרום לאנשים לבצע מעשה שלילי. זו יכולה להיות קריאה ישירה לפעולה אלימה או ביקורת מבוססת שנאה, גזענות או אנטישמיות שממנה משתמעת הלגיטיציה לבצע פעולה אלימה. הסתה לגזענות, אלימות ו/או טרור עומדת בניגוד מוחלט לחוק העונשין, שהוא לבו של המשפט הפלילי בישראל, ומהווה עבירה פלילית. מנגנון ההסתה הוא חמקמק ואפקטיבי, פעמים רבות הוא פועל תחת מסווה של חופש ביטוי - התנגדות מילולית חדה, הפגנה, הבעת ביקורת לגיטימית.

     

    והחוק, למרות חומרתו, חסר בהגדרה ברורה וחותכת. נראה ברור שמילים שכל מטרתן היא גסות ואלימות והפצת שקרים נגד ציבור שלם צריכות להיחשב כמילים מסיתות, אך מה הגבול בין חופש הביטוי לבין הסתה? היכן נגמרת השמירה על השקט והכבוד של הציבור ומתחילה הפגיעה בדמוקרטיה?

     

     

    רבים יעשו שימוש בחוסר הבהירות הזו כדי לתת דרור לביטויי השנאה ולאלימות המילולית. הם ידגישו את זכויותיו ואת אחריותו האישית של כל אדם במדינה דמוקרטית. הרי ההתמסרות לערפול פשוטה ונוחה יותר מהצבת גבול אף על פיו.

     

    ודאי שלכל אדם יש אחריות אישית על מעשיו. אך להנהגה יש אחריות על מעשיהם של אנשים רבים. להנהגה יש יותר השפעה, יותר כוח. אינני טוען שאסור להביע כעס, שאסור לגנות מעשי טרור, אך הגבול שבין כעס לגיטימי והגנה עצמית אחראית לבין אלימות לאומנית נוקמנית נחצה מזמן. ההסתה הפכה להיות שפת השלטון. האשמת ציבור שלם באירוע נקודתי היא עניין שבשגרה, הכללות וכינוי גנאי ארסיים הם חלק מהז'רגון הפוליטי. ומה התוצאה? עוד כעס, עוד שנאה, עוד אלימות.

     

    הכותב היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בזמן כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה בין 1992 ל-1995.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מילים יכולות להרוג"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים