שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חייתי בפחד מאלימות. בעלי היה מסוגל להכול
    במשך שנים רבות חיה אנה בפחד מפני בעלה, שהפעיל עליה אלימות כלכלית, נפשית ופיזית. "הוא היה מבודד אותי. לא נתן לי לצאת מהבית ולא היו לי חברים וחברות. הוא גם היה מרביץ לי כשהיה מגיע לארץ. ככה זה אצלו, הוא היה צריך להיות הכול בשבילי - גם אימא ואבא", היא משתפת בריאיון ל-ynet

    נהוג לראות את התא המשפחתי כמקום מוגן ובטוח, אבל ההפך הוא הנכון כאשר את אישה. נתונים שפרסם החודש מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושפים שיותר ממחצית הנשים הנרצחות בארץ נרצחות בידי בני זוגן או קרוב משפחה אחר. בשנה שעברה אף חלה עלייה בשיעור הנשים שנרצחו בידי בן זוג או קרוב משפחה, והוא עמד על 72%. בשנה הנוכחית נרצחו 17 נשים בידי בן זוגן, והיא עוד לא הסתיימה.

     

    הסתכלות על רצח של נשים כמדד יחידי לאלימות מגדרית היא מטעה, שכן לאלימות כלפי נשים בתוך התא המשפחתי יש פנים נוספות. מלבד אלימות פיזית, נשים רבות חיות באיום מתמשך של אלימות מינית, נפשית, חברתית וכלכלית מצד בני זוגן. על פי נתוני עמותת "אישה לאישה", ישראלית אחת מתוך עשר סובלת מאלימות במשפחה. לרגל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים מובא כאן סיפורה של אנה (שם בדוי), שבמשך שנים רבות חיה בפחד מפני בעלה, שהפעיל עליה אלימות כלכלית ונפשית בעיקר.

     

    כיום, שנה וחצי לאחר שהצליחה להתנתק ממנו ולקבל את הגט המיוחל, היא מכלכלת בכוחות עצמה את חמשת ילדיה ומספרת על התהליך הארוך שעברה עד שחזרה להאמין בעצמה. "הכרתי אותו בגיל 17 והתחתנו אחרי שנה וחצי, כי בקווקז אין אופציה לצאת מהבית בלי להתחתן", מספרת אנה. "בהתחלה, כשהתחתנו, הייתי אומרת את הדעה שלי, אבל היו ריבים ואינטראקציות לא נעימות, צעקות וקללות, אז למדתי לשתוק ולא להגיד את מה שאני חושבת. הייתי כמו רהיט".

     

    הייתה גם אלימות פיזית?

    "רק 'כשהגיע' לי. חייתי בפחד מפני אלימות פיזית כי ידעתי שהאדם מסוגל להכול, אז לא עשיתי שום דבר מחוץ לרצון שלו ולא התנגדתי יותר מדי. בשלב מסוים הוא ניהל חיים עם אישה אחרת בצורה פתוחה מול כל החברים והמשפחה שלו. חשבתי שאני אשמה בזה והרגשתי בושה לראות אנשים שהכירו אותי ואותו. אמרתי לו 'בוא נתגרש', אבל הוא אמר לי 'לא, זה לא יקרה. את תהיי כל הזמן האישה שלי'. הוא דיבר על זה שאין גירושים ושאני אצטרך למות כדי לצאת מזה.

     

    "אחרי שנולד לו ילד מהאישה הזאת, הוא החליט לשלוח אותי לישראל עם הילדים, ושהוא יישאר. ב-2008 עליתי לארץ עם חמישה ילדים בני 5 עד 11, ולמרות שהוא רק בא לבקר מדי פעם, עדיין הייתי בשליטה שלו והייתי תלויה בו. הוא פרנס את המשפחה ובודד אותי. לא נתן לי לצאת מהבית, ולא היו לי חברים וחברות. אסור היה לי לצאת בלי הודעה מוקדמת, להתקשר אליו לרוסיה ולקבל אישור".

     

    איך הוא ידע אם את יוצאת מהבית?

    "הוא היה מתקשר לטלפון בבית כך שהוא ידע אם יצאתי, והיו אנשים סביבי – אימו ואחותו גרו לידי, והיו אנשים מטעמו שגרו איתי 24 שעות ביממה, עזרו לי עם הילדים וגם היו אומרים לו אם יצאתי מהבית. הוא לא רצה שאהיה בקשר עם אימי כדי שהיא לא תשפיע עליי, כי יש לה דעה משלה וזה לא מתאים לו, וכשהייתי איתה בקשר היו מכות. הוא הרביץ לי כשהגיע לארץ. ככה זה אצלו, הוא היה צריך להיות הכול בשבילי - גם אימא ואבא. רציתי לעשות רישיון נהיגה וגם זה היה אסור. מתישהו לקחתי הלוואה ועשיתי רישיון נהיגה. לקחתי סיכון ומאוד פחדתי שידע. ברור שגם אני הייתי אשמה שבאיזשהו שלב נתתי לזה לקרות".

    אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)
     

    למה הרגשת אשמה? את חושבת שהיית יכולת לעשות משהו אחרת?

    "לא יכולתי לעשות אחרת שום דבר. ברוסיה לא יכולתי לעזוב אותו, כי הוא היה לוקח את הילדים שלי תוך יומיים. בקווקז אם מתגרשים בגלל הרצון של האישה, הילדים הולכים לאבא. זאת המנטליות. פחדתי להישאר בלי ילדים אם לא אעשה משהו שהוא דורש. אבל גם מבחינה כספית לא חשבתי שאני מסוגלת בכלל לעשות את זה, לקום עם חמישה ילדים ולצאת – לאן בדיוק? מה אעשה? פחדתי להיות בלעדיו כי ידעתי שאני כלום ולא מסוגלת לשום דבר. הוא אמר לי את זה והאמנתי לו".

     

    מתי חל השינוי?

    "באיזשהו שלב הוא אמר שהילדים צריכים להיות ברוסיה ודרש שאחזור לרוסיה עם הילדים. כאן הייתה החלטה חד-משמעית שאני צריכה להגיש בקשה לגירושים, כי לא רציתי שגם לבנות שלי יהיו חיים כאלה. הוא לא היה מוכן לזה, אז הוא ניסה להראות לי שאני לא יכולה להסתדר בלעדיו כדי שאחזור. הוא הפסיק לתת כסף ומכר את הבית. הוא לא חשב שאני מסוגלת לצאת מהבית ולגור במקום אחר. גם אני לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה, או שיש לי בכלל אופציות. נשארתי בישראל בלי שפה, מקצוע ובית. אבל הורים של החברים של הילדים שלי ראו שמשהו לא בסדר, שאני במצב לא טוב ושאני במצוקה כלכלית, ותמכו בי. כשהאחים שלו הגיעו כדי לקחת את הילדים בכוח לרוסיה, הרווחה היו מעורבים בכל המצב והחליטו שצריך להביא אותי למקלט למען ביטחון הילדים".

     

    הצצה לצעדה השנתית לציון יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים    (צילום: מתן טורקיה)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    איך הייתה השהות במקלט?

    "בשנה שהייתי במקלט עברתי בית ספר - וגדלתי. עם כל הקושי שהיה, זאת גדילה. אנשים האמינו בי ונתנו כל כך הרבה תמיכה שזה לא מובן מאליו. נתנו לי תמיכה של עובדת סוציאלית, למדתי באולפן ולמדתי עיצוב פנים. כשגרתי במקלט גם עבדתי וזה עזר לי לסגור חובות, כמו הלוואות שלקחתי בתקופה שהוא הפסיק לתמוך בי, והייתי עוד שנה בתוכנית של דירות מעבר. יש מקום בלב שלי ושל הילדים למקום הזה, ואם יש לי שאלה או בעיה אני יודעת שיש למי לפנות ועם מי לדבר. רק היום אחר הצהריים הייתי אצל המתנדבת שליוותה אותי כל התקופה הזאת. כל העבודה שהם עושים מחזירה אותך להיות את. עם השנים שכחתי מי אני, מה אני רוצה ומה אני יכולה בכלל.

     

    "היה פחד עם העזיבה של המקלט, תהליך קבלת הגט והתהליך המשפטי על הילדים והבית. התחלתי לעבוד במכירות בתחום עיצוב פנים, ואני עובדת ומגדלת לבד חמישה ילדים. אני שמחה שעברתי תהליך כזה כי גיליתי שאני חזקה. לפעמים גם מפחיד אותי להבין עד כמה אני חזקה. בכל שלב שאני עושה אני לוקחת סיכון ולא יודעת אם אצליח, אבל בסוף אני כן מצליחה, וזה משהו חשוב שהילדים שלי יהיו גאים בי".

     

    הפכנו להורים שלה ולסבא וסבתא לילדים שלה

    עפרה מעוז, מתנדבת בעמותת "אישה לאישה" שמפעילה את המקלט שאליו הגיעה אנה, ליוותה אותה בכל התהליך ומתארת את היחסים החמים שנרקמו ביניהן: "הכרתי את אנה במקרה, כשהיא ביקשה ממני עזרה בנושא של עיצוב פנים. הקשר בינינו התחזק כשהיא יצאה מהמקלט כי קשה מאוד עם חמישה ילדים, בלי מקצוע ובלי שפה בעיר זרה.

     

    "הדבר הכי חשוב שהמקלט עושה זה תמיכה בנשים עצמן. הן מגיעות ביום הראשון כמו אילמות, עם מבט מושפל, וכשהן עוזבות אחרי כמה חודשים עד שנה, הן כבר מחייכות ושמחות. הן ממש נשים אחרות, עם הרבה יותר ביטחון עצמי, חזקות ובוטחות בעצמן. הן מקבלות עמוד שדרה אחרי שנים שהן היו כלואות ומושפלות, והן סוף-סוף מרגישות שהן יכולות לנהל את עצמן ואת הילדים.

     

    "כשהנשים יוצאות מהמקלט הן אבודות כי הבעל ניהל אותן והחזיק את הכסף, ולכן יש להן מלווה מטעם העמותה. היינו איתה בדיונים בבית המשפט למשפחה ובית המשפט הרבני, אבל במקרה של אנה זה הפך למשהו מאד אישי ולא למלווה רגילה במקלט. הפכנו להורים שלה ולסבא וסבתא לילדים שלה. היא כמו עוד ילדה שלנו. למשל, נשארנו עם הילדים שלה בבית כשהיא הייתה צריכה ללכת, ועזרנו לה להחליט לאיזה בתי ספר לרשום אותם. המנטליות שלה כל כך שונה משלנו כי היא לא גדלה כאן. היא לא יודעת מה זה תנועות נוער או איך לעזור לילדים עם שיעורי הבית בגיאוגרפיה. הענקנו לה תמיכה נפשית לאורך כל הדרך, ויש לה תמיד מישהו להתקשר אליו ומי שיארח אותם בחגים".

     

    אירוע ההתרמה השנתי של עמותת "אישה לאישה" יתקיים ב-3.12 וכל הכנסותיו קודש לטיפול ולרווחת נשים השוהות במקלט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חייתי בפחד מאלימות. בעלי היה מסוגל להכול"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים