המעצב רון ארד: "אנשים אומרים לי 'זו לא אמנות'. זו הבעיה שלהם, לי אין דרך אחרת"
רון ארד אינו אמן רגיל. הוא שייך לזן נדיר של אנשים שפשוט רואים את העולם אחרת. הם לא מבינים למה כיסא צריך להיות מרובע עם ארבע רגליים או על ספה להיות מרופדת עם משענות לידיים. "גבולות לא מעניינים אותי", הוא אומר בריאיון ל-ynet לרגל התערוכה שלו בגלריה גורדון, ומספר על השראה והצלחה, ולמה מתוך השיעמום מגיעה היצירתיות הכי גדולה
התערוכה של רון ארד בגלריה גורדון אולטימטיבית לעידן האינסטגרם. מבין הסלפיז האומנותיים, הפופולריים מאוד ברשת, השתקפות בתוך יצירות אומנות היא הפופולרית ביותר. תבדקו באינסטגרם שלכם ותראו. התערוכה "הכל וכלום", תוכננה ספציפית לחלל הקוביה הלבנה של הגלריה ומכילה 30 צורות אמורפיות העשויות פלדת אל חלד. יחד הן יוצרות רושם של מקבץ איים מרחפים שגם מטפסים ועולים על הקירות. אפקט המראה יוצר אינספור השתקפויות, שחוץ מהמבקרים, משקפות גם עבודה צבעונית התלויה על קיר הכניסה ומכניסה צבע לגלריה. במבט ראשון, לא ברור מה מקור הצבע, וכך רצה זאת ארד, שתמיד אוהב להפתיע.
שם התערוכה "הכל וכלום" מתייחס לפוזיטיב וגם לנגטיב. "גם לרווח בין העבודות יש משמעות" אומר ארד. זה בולט במיוחד באחת העבודות המכילה את המילה "כלום". במבט ראשון רואים רק אוסף של חורים ורק מזווית מסוימת נחשפת המילה בבירור. התעתוע הזה הוא על גבול המשחק, כמו בדימוי של כד שאפשר לראות בו גם שני פרופילים המביטים אחד על השני – עניין של פוזיטיב ונגטיב. ארד מאתגר את המבט של צופיו בכל פרוייקט שהוא עושה.
"אני עושה גם אמנות, גם אדריכלות וגם עיצוב עם אותה גישה. הסקרנות היא אותה סקרנות גם אם מערכת השיקולים משתנה בין כיסא שיימכר בחנות רהיטים לכסא שמיועד להיות מוצג בגלריה. אני משתעמם מהר ולא רוצה לעשות דברים שכבר עשו לפניי. פעם אמרתי באיזה ריאיון ששיעמום הוא אם היצירתיות. זה הפך לציטוט הכי פופולרי שלי. מהרגע שנולדנו ועד לרגע שאנחנו מתים אנחנו צריכים להעביר את הזמן איכשהו בדברים שמעניינים אותנו. למזלי, מה שמעניין אותי מעניין גם אנשים אחרים כי אחרת לא הייתי יכול להתפרנס מזה".
"אני מקבל השראה מכל דבר. יש לי שפע של רעיונות. השאלה היא לאיזה רעיון אתה מקדיש זמן ולאיזה לא. הרעיון האחרון שלי היה קשור לתערוכה הנוכחית בגלריה גורדון, העוסק בהשתקפות. הייתי צריך לחשוב על רעיון שיכסה קיר שלם בצבע בתוך הקוביה הלבנה הזאת. מה שיצרתי זה בעצם לוח מודעות ענק עם הרבה שכבות, שמורכב מפוסטרים של העבודות שלי שקרעתי, גזרתי והדבקתי ב-24 השעות האחרונות".
ארד נולד בתל-אביב בשנת 1951. אימו היתה הציירת אסתר פרץ-ארד ואביו גרישה היה פסל וצלם. "לא היה סיכוי שלא אהיה אמן, התחלתי לצייר כבר בגיל 11". הוא למד עיצוב תעשייתי בבצלאל ואדריכלות בלונדון. בין השנים 1997-2009 היה ראש המחלקה לעיצוב ברויאל קולג׳ אוף ארט – משרה יוקרתית ביותר. בשנת 1981 הקים את חברת העיצוב הראשונה שלו בלונדון, שם הוא חי כבר ארבעים שנה.
מאוד חשוב לו להזכיר את הפרוייקטים האחרים עליהם הוא עובד עכשיו. המגוון מסחרר במנעד הרחב שלו. "העניין שונה מדבר לדבר אבל המהות היא לעשות דברים חדשים שלא ראיתי קודם, למשל אופניים בלי גלגלים. Two nuns bicycle עוצב עבור הקרן שהקים אלטון ג׳ון למען חולי איידס ב-2013. פרוייקט אחר שעשיתי לאחרונה הוא ספר מיוחד לחגיגת מאה שנה לתורת היחסות של איינשטיין. הספר הוא בצורת פורטרייט של איינשטיין, שהודפס במדפסת תלת ממדית ועשוי מפוליאמיד. יש בו מאה עמודים ובכל עמוד מצוטט חזון עתידני של אנשים בעלי השפעה בכל תחומי החיים – דיפאק צ'ופרה, מרינה אברמוביץ', דניאל כהנמן, ברברה סטרייסנד, זובין מהטה ואפילו שמעון פרס הספיק לכתוב את חזונו לפני שנפטר. העבודה הוזמנה על ידי קרן איינשטיין בקנדה ויוצרה במהדורה מוגבלת. בהמשך הספר גם יושק בישראל".
ארד ממשיך מסורת של מעצבי-על כמו פיליפ סטארק וכרים ראשיד, הקוראים תיגר על כל מה שמוכר וידוע. במאמר של הסופר ג'ונתן ספרן פויר לקטלוג של התערוכה "הכל וכלום" הוא כותב: "יש דברים מסוימים שנשארים איתנו מעצם אי היכולת לקרוא להם בשם. כל דבר שיש לנו מילה לתארו כבר מת מבחינתנו, והדברים שאנחנו לא מסוגלים להגדיר נשארים חיים".
אלא שרובנו עדיין שבויים בצורך להגדיר, לשים כל דבר במגירה המתאימה. אנחנו שבויים בקונספט של "או-או" אבל ארד שייך למודל של "גם וגם". אנשי האקדמיה מדברים ללא הפסק על טשטוש גבולות בין דיסציפלינות, אבל גם זה מעצבן אותו. "גבולות לא מעניינים אותי. לתערוכה שלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמרכז פומידו בפריז קראו No discipline. אני לא חבר באף דיסציפלינה אבל יש אנשים שפונים אלי ואומרים 'זה לא אמנות, זה לא עיצוב, זה לא ארכיטקטורה'. זו הבעיה שלהם. לי אין דרך אחרת".
