משולל חוש כיוון

הם הגיעו אלינו לכפר בראשית שנות החמישים, שניהם גוצים, עגולי פנים, חייכניים, ממושקפים, שיער חום חלק וקצר. כל אחד מהם נראה כאַני-האחֵר של השני. הוא הספיק לשרת בצבא האמריקאי באירופה. אחר כך התחתנו, למדו עברית בניו-יורק ועשו עליה אלינו, היא כגננת והוא כמורה ומחנך.
צריך להבין עד כמה אז, בשנה החמישית או הששית לחיי המדינה, היה מושב כזה, מוקף מעגל של ברושים מאובקים וריבועי שדות אספסת, תלתן, תירס, חמניות ושיבולת-שועל, כמו אי בודד ומרוחק. עננים של זבובוני הברחש ואבק הדייש בקיץ, יבלית ירוקה ודרכי בוץ בחורף. מיכלית החלב, שיצאה בכל שחר לתל-אביב, אוטובוס "חבר" שהיה מגיע לכפר פעמיים ביום מחיפה, עתון "דבר", שידורי החדשות של "קול ירושלים", סרט הקולנוע השבועי בבית העם והטלפון במזכירות, היו הקשר היחיד אל המדינה, שליקקה את פצעי המלחמה הקשה וקלטה ויישבה עולים, ואל היקום הענק שהקיף אותה, אינסופי באפשרויותיו, מתחדש ומתגוון בלי הרף. נסיעה לתל-אביב היתה אז מבצע שנמשך חצי יום. במחלבה בכפר, מרכז חברתי קבוע, היו דנים בהרחבה בטור השביעי של אלתרמן. האסיפה הכללית החליטה אז שלא לקיים לימודי-הכנה לבחינות הבגרות, כדי שבני הנוער לא יתפתו להשכלה ויעזבו את הכפר ואת החקלאות, שהיו הגשמה ציונית, אידיאולוגיה סוציאליסטית ופרנסה.
ולתוך מעגל הברושים המגונן, המבודד וההרמטי הזה, נכנסו שני דובונים אמריקנים צעירים, מאיר ומאשה מינדלין, מם-מם-מם, עם בגדיהם והרגליהם השונים, מיבטאם והילוכם המצחיקים והזיק המרצד הזה, בעיניים שמאחורי עדשות עבות במשקפי הקרן. הם שוכנו בצריף-עץ קטן, מצופה נייר-זפת שחור, ליד חורשת האורן, לא רחוק ממקומות עבודתם, הגן ובית הספר - מה שלא הפריע למאיר, בכל בוקר וצהריים, לטעות בדרכו מהבית ואליו, בכפר קטן, עם דרך אחת שמקיפה את העיגול ושלוש דרכים וחצי שחוצות אותו. הוא היה משולל לחלוטין חוש-כיוון.
לכיתה שלנו, כיתה ה', כעשרים ילדים, רובם בני החקלאים, המעמד העליון, ומיעוטם מהמעמד הנחות יותר, בני הפקידים, זבני הצרכניה, עובדי בית האריזה, בת הווטרינר ובת מנהל המוסך, הוא היה כמעט חוּצָן, שנחת לפתע בין הלוח השחור לשולחנות הקטנים. עירני, דברן כפייתי כמעט, צחקן, היה מהלך בין השולחנות, מניע בזרועותיו הקטנות והשעירות ומהגג בעברית האמריקאית שלו. הוא הביא אלינו את העולם הגדול, צבעוני, משכר וקסום, ומילא בו את חדר הכיתה הקטן שבכפר.
בשיעורי הגיאוגרפיה סיפר על ערים רחוקות, אנשים ונופים אחרים ותרבויות שונות, והציג לנו, להמחשה, גליונות צבעוניים ומלאי תמונות מרהיבות של ה"לייף מאגזין" וה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שיעשע אותנו בקטעים מאוסף הפלאות של רוברט ריפליי, "לא ייאמן כי יסופר". בשיעורי ההיסטוריה הוא ידע הכל, והאותנטיות האישית שלו, כעדות ממקור ראשון, היתה תקפה לסודות החצר של הנרי השמיני או קתרינה הגדולה, כמו לשקיעת אירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ולהתעוררותה לעידן חדש, אחרי המלחמה השניה. הוא פקח את עינינו, ילדים בני 11 או 12, במכנסיים קצרים עם שוליים מקופלים, בסנדלים, כובעי טמבל וחוטם זב, עם פנים ושיער צרובי שמש, לתהפוכות אידיאולוגיות ורעיוניות שפקדו את העולם, למצוקות אתניות וחברתיות, למגמות תרבותיות ביצירה החדשה, במוסיקה, באמנות הפלסטית, בספרות. בימי שישי, בשיעורי החברה, היה מתרגם לנו, תוך קריאה מן המקור, את סיפורי שרלוק הולמס. הוא לימד אותנו לנתח טקסטים, להבין משמעות, לנסח שאלות, לדרוש תשובות, להתדיין, להתווכח, לשכנע. התוודענו לשמות ולמשניות של דקרט, רוסו ומרקס, למושגים כאסתטיקה, אתיקה, מטפיזיקה ולוגיקה, לתהיות על משמעות החיים וחוקיותם.
המחנך שלנו היה אינטלקטואל אמיתי, בוגר אוניברסיטה אמריקאית גדולה, אך גם אוטודידקט נצחי עם סקרנות ללא גבולות, שמתנסה וחוקרת בכל התחומים. כל אלה, עם דרך ההוראה החופשית, המתרועעת, המתייחסת לתלמידים כאל בוגרים בהיתהוות ומפתה אותם להרחיב את גבולות הידע וההבנה, לא זיכו את מאיר באמפתיה רבה מצד המורים האחרים. בעיקר קם נגדו מורה ותיק, מנחם, איש-אשכולות וידען בכל הקשור לארץ ישראל, החי והצומח שלה, ההיסטוריה והתרבות שלה. הוא, שהקים לו דורות של תלמידים מעריצים, שלמדו לנווט טיולים באתרים נשכחים בגליל או בשומרון, שידעו להגדיר מייד כל צמח, בן-חצב מצוי, אוג, או יערנית, השתולל כשראה איך נדחקת הצידה דרך התיווך הסלקטיבית והמיושנת שלו, בין התלמידים לעולם החיצוני והשפעותיו. איש כבד, זועף ומתנשא היה; ראשו מורכן מעט הצידה, כמאיים לנגח בו את יריבו. ויכוחים ודיונים לא היו חלק מתודי בשיעוריו. אם אינני טועה, הוא זה שהביא לעזיבת בני הזוג את הכפר אחרי שנתיים. שנתיים קצרות מדי. רק אחרי שנים הבנתי עד כמה השפיעו שנים אלה על עיצוב האישיות, האופי והאינטלקט.
מאיר מינדלין נעלם מהארץ, מהאופק ומהתודעה. לא מהזכרון. אחרי שלושים שנה התחדש הקשר שלנו לזמן קצר, בעזרת ידידיו בישראל, בהם העורך והמתרגם הנפלא אברהם יבין וחוקר הכלכלה והחברה, ידידי דניאל דורון. למורי הנעלם קראו עכשיו מוריי, לא מאיר. הוא התגרש ממאשה, נשא גברת אנגליה שילדה לו בן ובת, התגורר בכפר קטן בפאתי לונדון, עבד כעורך בהוצאת-ספרים קטנה ויוקרתית, ותירגם להנאתו יצירות קדומות מאשורית לאנגלית.
האיש שהמתין לנו בתחנת הרכבת, היה כמעט אותו מאיר המורה, מכתה ה' בכפר: גוץ, עגלגל, צחקן ותזזיתי, עם משקפיים עבי עדשות במסגרת קרן, והזיק עדיין ריצד בעיניים. הוא הצליח ברוב עמל לנווט אותנו לביתו היפה, במרחק כמה עשרות מטרים מהתחנה, קוטג' מכוסה במטפס ירוק. בין הקירות עמוסי הספרים שתינו תה ואכלנו כריכי מלפפונים ועוגות-ספוג, ודיברנו על הכפר ועל לונדון ועל הוא ואני וניו-יורק וכל השאר, כאילו לא עברו שלושים שנה פלוס. הוא העניק לי חוברת ובה אפוס שכתב על אחד ממלכי אשור הקדומים ואני נתתי לו ספר שלי, עדות לעובדה שמשהו יצירתי נולד מאחד מאותם תלמידים כפריים רעשניים וזבי חוטם של אז. היה כיף, כמו שאומרים הנכדים שלי.
התכתבנו כמה שנים. מוריי היה שולח לי מכתבים ארוכים באנגלית, בכתב-יד יפהפה, ובסגנון הכה-נדיר של כותבי המכתבים הגדולים מראשית המאה, עם אירוניה דקה ויכולת אבחנה נדירה, על בני משפחתו וחבריו, הוצאת הספרים הקטנה שנסגרה, על מסעותיו ברכבת באירופה ועוד. אחרי כמה שנים כתבה לנו אשתו על מותו הפתאומי. נדמה לי שהיה, במותו, בן גילי עכשיו.