ג'וליאן, יקר והכרחי

לפני 4 שנים הגיע מורה חדש לבית הספר שלי, "בית הספר הניסויי תפן" בגליל המערבי. היה לו מבטא בריטי שדי הצחיק אותנו, כי ג'וליאן לא היה מורה לאנגלית. הוא הידס כמו ברווז, הייתה לו קרחת עם צמה קטנה מאחורה, הוא אהב את ג'וני מיטשל ואת קרול קינג וגם ניגן את השירים שלהן בגיטרה, ולשמחתי הוא ציטט את חבורת מונטי פייטון בכול הזדמנות. בתור מורה, הוא היה עוף מוזר ונדיר.
התפקיד המוגדר הראשון של ג'וליאן היה תפעול ואחזקת המחשבים בבית הספר. אני הייתי נחוש בדעתי לדעת כל מה שרק אפשר ללמוד על מחשבים – ולא מתוך ספרים - וכך נוצר הקשר הראשון בינינו. אני דיסלקטי וגם דיסגרפי. מורים לא מתים על תלמידים כמוני. אני לא מסתדר להם במשבצות המקובלות של משרד החינוך. במשך השנים ובתור תגובה, גם אני פיתחתי קצת חשדנות כלפי מורים, כך שבשנה הראשונה של ג'וליאן בבית הספר נשארנו די מרוחקים.
בשנה השניה שלו איתנו הופיעו במערכת השעות שני שיעורים חדשים: "לימודי סביבה" (אקולוגיה) ו"תנועה לתאטרון", שזה בעצם איקידו, אמנות לחימה יפנית לא-אלימה. "תנועה לתאטרון" קראו לזה, בגלל שבבתי ספר לא אוהבים להשתמש במילים שיפחידו את התלמידים, ואני נרשמתי לשניהם כי הנושאים נשמעו מרתקים וכי כבר הכרתי קצת את ג'וליאן. כיתה ט' הייתה קשה לי, אבל השיעורים של ג'וליאן הפכו למפלט מן השיגרה המתישה של בית הספר. אין לכם מושג איזו מלחמת התשה יום יומית מתנהלת בין מי שבמקרה יש לו דיסלקציה לבין "המערכת", שמנסה – לא תמיד בהצלחה – להתמודד עם "תלמידים רגילים".
השעורים של ג'וליאן היו הכי מעניינים. לא רק בגלל מה שלמדתי, אלא בעיקר משום שהתפתח בינינו יחס של כבוד הדדי מתוך חירות וביטחון. ג'וליאן לא הציב את הגבולות המוכרים בין מורה לבין תלמיד, וגם את עצמו לא הציב בנקודת עליונות ברורה. כך נוצרה בשיעורים תחושה של למידה הדדית, של נתינה וקבלה. לא רק שג'וליאן הוא בעצמו דיסלקטי ודיסגרפי, הוא גם יודע איפה הנקודות החלשות באמת שלי, והוא עזר לי להתגבר על כמה ממחסומי הכתיבה והקריאה הקשים שלי.
ג'וליאן לא הסתפק בהגדרת המשרה שלו בבית הספר. הוא התנדב להיות החובש שלנו, הוא תיקן מחשבים של מורים ותלמידים, ובכלל - אם היינו צריכים אותו, איכשהו הוא תמיד היה שם. בחלוף הזמן התחזק הקשר שלנו עם ג'וליאן וסביבו נוצרה קבוצה של תלמידים שהפכו לחברים: זה של זה וכולם שלו.
הוא איפשר לנו לגדול: לפתח ביטחון עצמי, להתבטא בחופשיות ומתוך ידיעה שהוא תמיד מקשיב. נכון שזה חשוב יותר ממחשבים, אקולוגיה או איקידו?
יש לי המון תמונות של ג'וליאן בראש. למשל, נסיעה מטורפת לסדנת איקידו בירושלים, שהתחילה בסיטרואן DX נושנה ומקרטעת בגליל המערבי ביום קריר, עם ארבעה חברים ושתי קלטות של גוני מיטשל וקרול קינג. בהמשך התחיל לרדת שלג. בעליה לקסטל השלג כבר הגיע לגובה של 30 ס"מ. את הירידה לאיצטדיון טדי עשינו בהחלקה. במשך יומיים ג'וליאן אסף את כולנו בבקרים מקצוות ירושלים, למרות העץ הנדיב שנפל על הסיטרואן ושבר את החלון מייד אחרי שהגענו.
ג'וליאן לא האמין בחלוקת תפקידים נוקשה, רק בגלל הבדלי המעמד הרשמיים בין אנשים. פעם, בטיול כיתה שג'וליאן ליווה, שאלה אותו מדריכה מבית ספר שדה שלא הכירה אותנו, אם אני מורה או תלמיד. במקרה אני פחות או יותר הכי גבוה בכיתה, וגם טיפוס שמארגן דברים בטיולים. ג'וליאן אמר למדריכה, "יונתן הוא גם וגם", ומבחינתי זה אומר הכול.
לפני שבועיים ישבתי ללמוד למבחן מתכונת בלשון. הטלפון צלצל, ג'וליאן היה על הקו. בקול שבור הוא סיפר לי שלא ראה את השיעורים שלו במערכת של השנה הבאה, וניגש למנהלת לשאול מה קרה.
מה שקרה הוא, שג'וליאן כבר לא יהיה המורה שלי.
אחרי ארבע שנים של עבודה מסורה פיטרו אותו. למה? בגלל ארגון מחודש של תקציב בית הספר. בגלל שהם נאלצים להיפטר ממשרות יקרות ולא הכרחיות. אבל ג'וליאן הראל, אחרי ארבע שנים, יקר לנו כמורה וכאדם, וגם מאד הכרחי.

יהונתן גולדמן הוא בוגר כיתה י"א, בן 16 וקצת.