שלום עליכם, כיתה ד', קינדערלעך שלי

ציגלר הגיעה לבית הספר משום מקום. באזור בו יודעים כולם איפה כל מורה גר וכמה ילדים יש לו ואם הוא רושם במכולת, על ציגלר לא ידענו דבר. היא הופיעה בתחילת שנת לימודים אחת, שנת 84', ונעלמה חודש וחצי לפני סופה. ציגלר היתה תעלומה. היו לה משקפיים נאים עם זגוגיות עבות, שתי נקודות חן במצח והפסוקת המפוארת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שיערה היה מתוח ומלופף בצורה כל כך הדוקה, מכאיבה אפילו, כך שלא יכולנו לאמוד את אורכו, ולדעת אם מגיע הוא עד העורף או עד התחת. ציגלר היתה המורה ליידיש.
היא חייכה רק אל המנהלת מרים, זו שהביאה אותה כדי להוביל יחד עמה את המהפכה שתשים את בית הספר שלנו על המפה. "השנה", כך הודיעה המנהלת מרים לכיתה שלנו, "ננהיג דבר חדש. השנה נלמד גם יידיש".
"השפה הזו חשובה", הוסיפה בגאווה, "ומשנה לשנה פחות ופחות אנשים יודעים אותה. ואתם, מחזור ל', תלמידי כיתה ד', אתם הראשונים שממשיכים את המסורת המפוארת הזו".
"לעתים", המשיכה המנהלת בטון נוגה ומפתיע, "אני מוצאת את עצמי מסתובבת ומחפשת אדם שמכיר, שיחליף איתי כמה מילים ביידיש, ואינני מוצאת. זו שפה יפהפייה. שפה שרבים כתבו בה ושרו בה וחלמו אותה. אתם עוד תראו, בזכותכם עוד יעשו עליה גם בגרויות". היינו כיתה של 36 תלמידים שהחליטו ללמוד שפה, אולי כי לא היה לנו נעים שהמנהלת שלנו, מרים, תסתובב ברחוב ולא תמצא איש לדבר עמו.
ציגלר סירבה לדבר עברית. "רק ככה תלמדו", אמרה בקול צורם, אבל 36 התלמידים לא יכלו להקשיב לחיתוך הדיבור שלה, והביטו בה במבט אטום, מהסוג האיום ביותר, שקמל מול העיניים. חלומותיהן של מרים וציגלר התנפצו לאחר כחודש, כשהבחינה האחרונה שהאחיזה בשפה החדשה מבוששת לבוא, ולמעשה, ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים פחות, כמו כל מילה שהיא מוציאה מהפה לוקחת לנו מילה אחרת ומותירה אותנו אילמים. אז ציגלר החליטה לצמצם.
היא צמצמה את המילים, שינתה את הקשות יותר וייפתה את הדלות. היא ערבבה מילים שילדים בני עשר מכירים, הוסיפה קצת אנגלית מהסרטים (היתה לה חיבה מיוחדת ל"פרנקלי מיי דיר, איי דונט גיב א דם") וגם מעט סלנג ששמעה בסופר. היא לימדה אותנו חיתוך לשון שהמציאה, רך ונעים יותר, ושריקה חרישית שמבטאת כל כך הרבה, כך הבטיחה. היא הקריאה לנו שירים שכתבה בעצמה, גוללה סיפור שאינו נגמר על אחד, מוטל, שהסתובב עם עגל ושמו מני, ושרבטה משלים ארוכים על הלוח. ציגלר צמצמה את היידיש שגעשה בתוכה לטיפות קטנות, והוציאה ממנה את המילים שאהבה במיוחד. והן היו יפות ומושחזות, מדויקות וחותכות. 36 ילדים בני עשר החלו לדבר בהפסקה הגדולה בשפת-סתרים, חוטפים מכות אבל מרוצים שאיש מלבדם אינו מבין את הקללות.
עם זאת, אף אחד לא הצטער יותר מדי כשציגלר עזבה בסוף השנה. למעשה, היא נעלמה כבר חודש וחצי לפני חופשת הקיץ, כמה שעות אחרי שאמא של ורד, ציפי, גילתה מה הבת שלה לומדת ורצה למנהלת להתלונן שהיא לא תהיה מוכנה ככה לבגרויות. המנהלת מרים הזמינה את ציגלר לחדרה, ומאז לא ראו אותה בבית הספר וברמת גן כולה.
36 התלמידים של ציגלר כבר מזמן לא יושבים באותה כיתה. לפעמים, אם הם נפגשים ברחוב, אחד מהם שואל ביידיש, מתוך הרגל, "נו, איך הולך אצלך?", או אז משיב השני, בהיסח הדעת, "לא רע, אני עוד לא מת". לאחר מכן הם מתעשתים ותוהים אם מישהו שמע משהו חדש על ורד, זו שהיתה מלכת היופי של רמת גן והתחתנה עם עופר מהירקות, ילדה בת והתגרשה, נסעה לארצות הברית וחטפה שם מכות רצח כי קיללה שלושה כושים בסאבוויי. תמיד היה לה פה מלוכלך.