הגיע לי

בית הספר היה גוש בטון אפור, ענק ומכוער כמבצר סובייטי. בבוקר הוא בלע אותנו, בסוף היום הקיא אותנו, לאים ומיוזעים בתלבושת אחידה. בין לבין היינו אמורים להיות תלמידי שמינית צייתנים, מכונסים במאמץ לנצח את בבחינות הבגרות. ב–1973 טרם מתחו את הסיוט הזה לאורך שלוש שנים. מה רצינו אז? אני חושבת שרצינו פיס אנד לאב, רוק'נרול, ושיניחו לנו. לא הניחו לנו. לא יכולנו להשמיע רוק ברמקול של בית הספר, בהפסקות. בעניין הפיס אנד לאב, הובסנו מייד אחרי תום הלימודים. בכיתה י"ב 1, מגמה חברתית, היו רק שלושה בנים, וג'קי שושן, יפה הבלורית והתואר, נהרג ביום השני למלחמת יום הכיפורים.
גוש הבטון היה רחוק מן הבית. הים היה קרוב, כמעט כמטחווי נגיעה. יצא לי שם של תלמידה בעייתית: מפריעה בשעורים, מפליאה בציונים. רוב המורים שמחו לוותר על נוכחותי בכיתה לטובת שקט תעשייתי. רק ריבה היילי, המורה החדשה לאנגלית, שאלה: "למה את חושבת שזה מגיע לך", ומייד שנאתי אותה, מפני שהיא הבינה את מה שהצלחתי להסתיר מן האחרים: שבית הספר, בעיני, הוא עונש תמוה על פשעים שלא ביצעתי. שאני באמת חושבת שמגיע לי. שאין דרך אחרת לממש את זכותי לחירות אלא בהתנהגות שתוציא את השלווים שבמורים מדעתם, וכשיהיו מובסים לגמרי, הם יעדיפו להתעלם מכך שאני לא שם, אלא רובצת בחוף מי-עמי, על שמיכת פיקה דהוייה, מחוברת לחול בקצותיה בערימה של ספרים שלא הופיעו ברשימות קריאת חובה לבחינות.
ריבה היילי חשבה שצריך להושיב אותי בכיתה עד שאוכיח שמגיע לי: הקרב בינינו ניטש מראשית השנה ועד חופש חנוכה, סוף השליש הראשון. ניצחתי בציניות, בבוז, בהתנשאות, בכל נשק מלוכלך שעמד לרשותי, אבל עשיתי את זה בדיוק כמו שהיא רצתה, באנגלית. אני חקיינית-מבטאים. באמתחתי כבר היו כמה מקומיים מלוטשים היטב, מפרסי ועד אלג'יראי, וכדי לעצבן אותה, שכללתי משהו פסבדו-אוקספורדי שנשמע טוב יותר מן המבטא שלה.
ביום שלפני חופש חנוכה היא זימנה אותי לשיחה, שיחררה אותי מן השיעורים בתנאי שאעמוד בכל הבחינות בהצטיינות יתירה, וכשסוף סוף הואלתי לחייך אליה, אמרה שיש מחיר. "את ואני קצת דומות", הודיעה לי והסמיקה: "כשאין לשכל מקום לפרוח, אנחנו בועטות. תבואי לבקר".
בבית של המורה? בקודש הקודשים? בניגוד לכללי הריחוק המקובלים? היא התכוונה לזה ברצינות. אני התרגשתי עד כדי כך, שבביקור הראשון שלי בדירת הסטודנטים של ריבה בירושלים, נסעתי השכם בבוקר מאשדוד לתל אביב וקניתי לה סחלבים בכל הכסף שהרווחתי בחופש הגדול, ונדמה לי שהדרך מתל אביב לירושלים נמשכה שבועיים, אבל היא הסתיימה בחיוך ענק שלה בפתח בית קטנטן ומוצף אור וספרים ומוסיקה וניחוחות שלא הכרתי.
בשני השלישים האחרונים של כיתה י"ב, קיבלתי ממנה מפתחות לעולמות שהיו חסומים קודם, לא ידועים, חסרי פשר. היא נתנה לי, בין היתר, אפשרות להאזין למוצארט ולמאהלר, להינדמית ולבראהמס, ולהבין מה עשו ומדוע. היא לימדה אותי לבשל ארטישוקים, לקרוא שירה אנגלית מן המאה השבע עשרה, לאהוב את תומס מאן, לצרוך מנות יתר של שוברט, להרפות מן הציניות, להודות בסקרנותי הדילטנטית, להבין שאם רוצים ללמוד צריך לעשות את זה בעיקר לבד, להבין מהי לבנטיניות במובן הטוב של המונח, להיפרד מן הסנטימנטליות הילדותית שלי ששכבה מתחת למעטה הציניות.
אף פעם לא אמרתי לה תודה, בניגוד לכללי הנימוס שהונחלו לי בבית. בסוף שנת הלימודים היא אמרה שזהו, היא נוסעת לאיטליה. איש שאהב אותה, שהכיר את עולמותיה, חיכה לה שם והיא נישאה לו. נדרשו כמה שנים של התבגרות מואצת כדי להבין שכעסתי עליה, שחשבתי שהיא נטשה אותי, שהיא היתה, בשנה מוזרה אחת, האישה החושבת היחידה איתה יכולתי לשוחח: מורה טובה מדי, מורה שלא האמנתי באפשרות קיומה.
נדרשו עוד שנים כדי להכיר בעוצמות הזכרון שלה בחיי. לסימפוניה הרביעית של מאהלר יש ניחוח דק של ארטישוק, עד היום. ספר שירים של ג'ון דאן שנתנה לי מונח על שולחן הכתיבה, מצהיב ומפורק, 28 שנים ושלושה חודשים אחרי, למרות שלמדתי את כולו בעל פה כבר אחרי חודש. הרשימה המלאה של העולמות שפתחה לי ארוכה מכדי שאוכל לתרגמה למלים. אינני יודעת היכן היא נמצאת היום, אינני יודעת כיצד אומרים "תודה" אחרי שנות דור ויותר. נדיבותה היתה כזאת, שלא ביקשה הכרת תודה. במקום זה רצתה שאפסיק לזעוף ולכעוס על בית הספר, ושאלמד לחייך. למדתי. לפעמים, כשיוצא לי לתת מפתח קטן לעולם לא מוכר לאיש או אישה צעירים ממני בשנים הרבה, נדמה לי שריבה היתה יכולה לשמוח בי, לו ידעה, אבל היא לא צריכה לדעת. מי שמפיץ נדיבות בעולם עושה זאת בשקט, בדרכים מפותלות, בויתור קטן ומחוייך על הצורך לומר "אני, אני ואני". פעם אולי אדע לוותר כמוה.