האשה הגדולה מן החלומות

מי מאיתנו לא נקלע למצב הביש הבא. אתה מסתכל לה בעיניים, אוחז את ידה, נוהג על פי כל תנאי הטקס המקובלים במצבים שכאלה, אבל למרות שעשית הכל נכון, זה לא יוצא - "אני אוהב אותך" היא לא תשמע ממך. אם אתה ממש חייב להפיק משהו מהעצירות הרגשית שנפלה עליך, ייתכן שתלחץ חזק ובסוף תצליח לשלשל את המשפט המאיים הזה אחרי מאמץ, אבל עליה זה לא יעשה רושם - זה נשמע מאולץ.

בהתחשב בקושי הטבעי והלא פחות מאנושי, היה אפשר לסלוח ללבנה, או אילנה אביטל (תבחרו אתם) על קשיי ההבעה הרגשית שלה, כשהיא נאלצת לשחק בסצינה דוגמת הנ"ל. אבל כשהרוטינה הדרמטית הזאת חוזרת על עצמה גם במשפטים כמו "קארין, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב" או "דן זה משהו ששייך לעבר" או אפילו "עופרה, אני יכולה לקחת חופש היום", אי אפשר להתחמק מהאמת המרה, שלבנה אולי "נוגעת באושר", אבל אביטל לא בכושר.

גרסת "אני אוהב אותך" על פי לבנה, נשמעה לאורך פרקי "לגעת באושר" כמו נאום שטנה של אויבנו: חד, חתוך, נמרץ ואגרסיבי, כמעט ברוטלי. בעצם, לולא היתה אביטל מאלצת אותנו לשפוט על פי קריטוריונים של משחק דרמטי, היינו יכולים להבין אותה.

שחקנים בלתי מקצועיים או לא מוכשרים נוטים מטבעם ליפול למלכודת האגרסיה, כשהסצינה הדרמטית מחייבת אותם להביע רגש - במקום לשחק את הדמות בקונטקסט הנכון, הם מתמקדים בשינון הטקסט המדויק. הדמות ומטענה הרגשי לא חשוב פה, רק לעבור את השניות הבאות בשלום, כמה שיותר מדויק, כמה שיותר קצר. התוצאה - מה למילים שנזרקות לאוויר ולרגש שהן אמורות לבטא (ראו ערך הגרסה הקיצונית בדמותו של שרון פרנס/נתי).

אילנה אביטל, לבנה וההיפך, היא מהנשים הבשרניות של פליני, גדולה, תוססת ומפולפלת קצת יותר מדי. ב"לגעת באושר" משחקת למעשה אביטל את עצמה. אישה מבוגרת ומרירה, שהיה לה הכל בידיים ונשארה בלי כלום ואחרי שנים מדבריות מנסה להפריח מחדש את נעוריה. רגע, אם אביטל משחקת את עצמה, איך זה שהיא לא מצליחה לעשות את כמו שצריך? פשוט בגלל שאביטל, המקבילה הנשית של צביקה פיק, בחרה לעשות הסבה מקצועית ולקאמבק דווקא כשחקנית. פתאום באמצע החיים, בפרהסיה, אחרי עשור וחצי בין כסאות הנוח בחוף הים.

קריירת המשחק של אילנה אביטל, תקום ותיפול בסופו של דבר על העילגות הדרמטית שלה. אביטל, שהחלה את הופעתה בסדרה עם פאתוס של טלפרינטר על ספידים, נרגעה מעט במשך הזמן לאט אבל בטוח לעבר החלביות התפלה. ניסיון המשחק המצטבר של אביטל עשה את שלו והפך למעודן יותר. בבד בבד הפכה דמותה של לבנה חיוורת וזניחה, עוד דמות באורגיה התמנונית של משפחת סופר-אברהם שרקחו לנו גל פרידמן, שרי שיין וצוות המוחות שלהם.

רגע אחרי ש"לגעת באושר" ירדה מהמסך, רגע לפני שהיא, או אחרת מסוגה, חוזרת בעונה חדשה. אבקש ממך אביטל לפרוש בשיא, צאי לחופשה, תחזרי למקורות, ותחזרי אלינו בומבסטית, אובר-דרמטית ומחוספסת מתמיד. כי ככה אני לפחות אוהב אותך, גדולה (בהרבה יותר) מהמציאות.

המשחק הלא משכנע של אביטל היא משל לרע, ובעצם גם לטוב, שיש ל"לגעת באושר" להציע, לפחות לצופים המכורים שביננו. הפערים הגדולים שבניואנסים הקטנים, המלודרמה המנופחת והנסיון הכושל לחדד בעזרת השחקנים את הפינות שעיגלו התסריטאים - כל אלה הופכים את "לגעת באושר" מסתם טלנובלה לקריקטורה של הסצנה הטלה-לטינית, של החובבנות, הפאתטיות והדלות האופיינית כל כך לתרבות הפופולארית הארצישראלית, בבואה סרקסטית של נסיון הפשרה בין הפיקציה תוצרת חוץ למציאות היומיומית בישראל.

כל אלה היו יכולים להפוך את "לגעת באושר" לסדרת איכות, לכל מי שיאות לחסום מעט את חרצובות הרגש ולצפות בסדרה בעיניים ביקורתיות.