ביישנות כרונית אצל ילדים: איך עוזרים להם?
עשרה אחוז מהילדים סובלים מביישנות. טיפול נכון בבית ובבית-הספר פותר חלק גדול מהבעיות. ד"ר יריב אלעזר: "רוב הביישנים נולדים כאלה. כבר בגיל צעיר הם ממעטים ליצור קשר עין, מרגישים פחות נוח לשחק עם ילדים אחרים"
"כעשרה אחוז מהילדים ביישנים", אומר הפסיכולוג החינוכי ד"ר יריב אלעזר. "רובם נולדים כאלה. כבר בגיל צעיר הם ממעטים ליצור קשר עין, מרגישים פחות נוח להתחיל לשחק עם ילדים אחרים, לבקש מהם דברים. בעיקרון, אין קשר בין ביישנות ליכולת האינטלקטואלית שלהם. ילדים ביישנים יכולים להיות תלמידים טובים ולהרגיש טוב בבית".
הפסיכולוג האמריקאי פיליפ זימברדו עשה מחקרים בין-תרבותיים, בין היתר בישראל, ומצא שהביישנות משתנה מתרבות לתרבות. הממצא הכי מרתק שלו היה שהישראלים היו הכי פחות ביישנים בין כל העמים. רק שליש מהישראלים דיווחו שהרגישו ביישנות, בהשוואה, למשל, ל-80 אחוז אצל עמים במזרח הרחוק. משהו בתרבות הישראלית ממש לא מחובר לקטע של הביישנות. החוצפה שלנו, הבוטות, הקולניות, הם חלק מהמרקם התרבותי.
מתחבא ומסרב לרדת
"זה התחיל עוד בגן", מספרת אלונה, אמא לדניאל (8). "בחגיגות בגן, כל הילדים היו רוקדים ושרים, ואילו דניאל היה מטפס על הברכיים שלי, מתחבא ומסרב לרדת. כשהייתי מנסה לשכנע אותו, הוא היה מניד ראש בשלילה, ואם ניסו למשוך אותו למעגל הילדים - הוא היה מחזיק בי חזק ומחביא את פניו. אחר-כך, בבית, הוא היה שר לעצמו בשקט את השירים שהם למדו. ניסיתי לעודד אותו, ולרשום אותו לחוגים, אבל זה לא פתר את הבעיה. הוא פשוט כזה.
"כשהוא הלך לבית-הספר, זה נהיה גרוע יותר, כי התרבות של בית-הספר היא ממש של התלהמות ואלימות. מנסים לעודד אותו לקחת חלק בבלאגן. אומרים לו, 'אנחנו לא שומעים אותך, יותר חזק!', והוא נסגר עוד יותר. חשבתי לפנות לפסיכולוג, אבל אני חוששת שהפסיכולוגים יכולים רק לקבע לו את הדימוי העצמי הזה של ביישן כרוני".
לרוב הביישנות אינה כרונית, אם היא מטופלת נכון ובזמן. חלק מהילדים מחלימים ממנה כשהם נרשמים לחוגים ועוסקים בדברים שהם טובים בהם, או כשהם מקבלים יותר תשומת לב. "לא הייתי הכי יפה, הכי חכמה ולא הכי חוצפנית בכיתה. המורים אף-פעם לא הסתכלו אלי, אז במשך שלוש שנים בחטיבת הביניים פשוט אף-פעם לא דיברתי בכיתה", מספרת תלמידה בת 15. "בתיכון נוצרו לי יחסים אחרים לגמרי עם התלמידים והמורים, אז התחלתי להשתתף יותר בשיעורים. אני לא שומרת על קשר עם תלמידים מבית-הספר הקודם, כי הם זוכרים אותי בתור השידה של הכיתה - מין רהיט כזה, שעומד בפינה ולא מגיב למה שקורה מסביב".
אסור להרים ידיים
"אני מאמינה שיש לביישנות סיבה, גלויה או סמויה", אומרת חנה זלמנוב, מנהלת תיכון אור חנה ברמלה. "או שהילד חווה כישלון, או כל חוויה לא טובה אחרת, וההתמודדות שלו עם הטראומה היא ביישנות. אסור להרים ידיים. אני מאמינה שאפשר לקדם כל ילד. צריך לאבחן את היכולות שלו, ולגרום לו להיפתח, כי בשביל להצליח בלימודים, חייבים ביטחון. יצא לי לראות הרבה תלמידים כאלה. אם משקיעים בהם, אפילו תלמידים שנראים בהתחלה כסיפור אבוד מבחינת הביטחון החברתי וההצלחה בלימודים, מצליחים.
"מילת המפתח היא הקשבה, לדעת להקשיב להם. לתת להם הרגשה שאתה רוצה את טובתם. כדי לתת לתלמידים תחושת ביטחון עצמי, פיתחנו מספר אסטרטגיות: יש לנו צוות שבונה תוכנית לימודים אישית לכל תלמיד. המורים עורכים ביקורי-בית כדי להכיר את הבית ממנו בא התלמיד, ואז התמונה מלאה יותר. בכיתה עצמה אנחנו מאוד מקפידים לתת המון אהבה, וגם הרבה שעות לימוד".
- איפה ההורים בכל הסיפור הזה?
"גם להורים יש תפקיד מכריע בטיפול בגמילה מהביישנות. אם הבית בריא ונותן לילד מגיל אפס את הביטחון העצמי הראוי, אין לו סיבה להסתגר בכיתה. ההורים צריכים לדעת לעודד, לאהוב, לתמוך, ולהתעניין מאוד במה שקורה בלימודים, כי זה מה שיבנה את הילד בעתיד".
ד"ר יריב אלעזר: "אין מה לעשות, אנחנו עוסקים הרבה יותר בילדים הבולטים, בעיקר באלימים שבהם, אבל ממעטים לעזור לילדים החלשים והביישנים, בעיקר משום שהם לא מפריעים לנו. עצה להורים: אל תדחקו את הילד להיות פעיל יותר חברתית ממה שהוא מסוגל להיות. זה מתסכל. אנחנו חיים בחברה מאוד תחרותית, שיש בה הרבה ילדים, ולא תמיד המורים וההורים שמים לב לתהליכים הרגשיים שעוברים על הילדים. זו הסיבה שכפסיכולוג חינוכי אני תמיד ממליץ לעשות אבחון, להתבונן בילד בצורה יותר שיטתית".
לפנייה לכתב/ת 
