זיכרון מחודש

תחושת החנק בוא תבוא. אולי כבר אחרי עשרים המטרים הראשונים, אולי כשתחושת הזמן תאבד לראשונה, אולי כשתגיע ההבנה שמכאן אין מוצא, צריך ללכת עד הסוף כפי שקבעו לכם. קחו בקבוק מים. תזדקקו לו יותר מפעם אחת.

ביקשתי לבקר במוזיאון ההיסטורי החדש של יד ושם שנפתח היום (א') לקהל ללא הדרכה, בסיור אישי ולא מאורגן, בלי כובדן הנוסף של אלפי המלים שכבר נכתבו על אודותיו. המלים הללו הן מבט-על, דרך נוספת לספר את סיפורו של הבנין וסיפורם

של התורמים וסיפורן של הכוונות שעומדות מאחורי בנייתו בעת הזאת ועשייתו כפי שנעשה. למבקר שם – שבא בגלל הדבר עצמו, לא בשל הארכיטקטורה המרהיבה או ההשגים האמנותיים בחידושי האוצרות המוזיאלית, המלים הללו ממילא מיותרות לחלוטין.

אבל מהו הדבר עצמו? הדבר הוא סיפור. המוזיאון החדש מספר מחדש את תולדות השואה, וכל הכוונות מתלכדות בדיוק לעניין הזה: מן הבטון המעיק והמפחיד של מבנה המנסרה, שרק חלקים ממנו גלויים לעין המתבונן מבחוץ, ועד תחושת המבוך המעיקה של המנהרה שנוצרת כשהולכים בו, בדרך האחת והמוכתבת, שהיא הדרך הפיזית אבל גם האידאולוגית העומדת מאחורי הכוונות.

ואיך מספרים מחדש? במיטב האמצעים האלקטרוניים, החזותיים, הקוליים, הארכיטקטוניים והמניפולטיבים העומדים לרשותם של יוצרי המוזיאון, ובראש –דורית הראל האחראית על עיצובו. אם תרצו, זה מופת אור קולי ותלת מימדי שיש בו הכל: גם וידאו ארט וגם קטעי עדות משודרים על מסכים, גם שחזורים (הנה דגם מוקטן של קרמטוריום ובו אנשים לבנים קטנים מתפתלים וזועקים, הנה האבנים האמיתיות של מרצפת רחוב בגטו ורשה, הנה דרגשים מאושוויץ מסודרים יפה בקצה מבוך אחד) וגם יצירות אמנות מקוריות, גם תצלומים וגם קטעי מוסיקה וגם סיפורים כתובים וגם – ובעיקר – עושר גדול של חפצים שכל אחד מספר את סיפורו של איש אחד, אשה אחת, ילד, שהיו שם.

מסלול מוכתב מראש

לסיפור הזה, בעיני יוצרי המוזיאון, יש התחלה, אמצע וסוף. כך ברור יותר. אולי רק כך אפשר להכיל את גודש המראות בהליכה מעיקה אחת לאורך מסלול מוכתב. סליחה ומחילה אני מבקשת כאן מכל מי שנפגע, אבל המסלול דומה מאד לשיטת ההולכה של צרכנים באיקאה. אין ברירה, יש לראות את ה-כל.

גם הסיפור מוכתב: הוא מתחיל במיצג וידאו של מיכל רובנר ובו שחזור של עיירה יהודית בפולין, על חייה השחורים-לבנים ואנשיה שמתפללים ורוקדים הורה ושרים התקווה. הסיפור יסתיים ביציאה מן המוזיאון אל נוף פתוח במידת אנוש, של גבעה ירושלמית, על עצי המחט שלה ושיכוניה הקטנים והמנחמים עד מאוד.

וכך נראה הסיפור: בראשית היו עיירות וערים, וחדר משוחזר אחד של משפחה יהודית-גרמנית אמידה. אין חדרים אפלוליים של שטעטעל, אין המחשה של צורות קיום אחרות של יהודים, או של העושר המחשבתי שהיה סימן היכר של הפזורה היהודית: מפולגים היו לאמונות שונות וסותרות. חלקם רצו לתקן עולם, חלקם חלמו להקים מדינה, חלקם חשבו שהחלום הזה מיותר, אחרים רק רצו לשרוד בדלות מחפירה. אין להם ייצוג של ממש כאן, אלא כקורבנות.

כי בסיפור המוכתב של המוזיאון, מיד אחרי שראינו עיירת-וידאו באה האנטישמיות, שהיא תולדה של הנצרות עצמה, ועימה גם חפצים קטנים של יום יום מעוצבים בדמות יהודים מעוקלי-חוטם. אחר כך מתרבות והולכות המלים הקשות של שפת האדונים ואחריהם, ואולי בד בבד, המעשים: הנה אנחנו כבר ב-1939. העין מובילה את הרגליים אל מוצג קטן מואר היטב, והלב מתחיל להישבר. משחק שחמט עשוי מנייר עיתון, בשזירת אוריגמי מרהיבה של אסיר. שמו היה הרמן ראוטנברג. הוא הגיע מברלין. הוא נרצח בבוכנוולד ב-9 בנובמבר 1939. והנה, לא רחוק משם, כדי אפר ממידאנק. ותיק אוכל. ואלבום של גלויות של ילדים. וכלי כסף גזולים מוורשה. וציור של לוסיאן פרויד, נכדו של זיגמונד ובעצמו ילד-ניצול שברח מווינה כשעוד ניתן היה לברוח.

אחר כך יישבר הלב – אולי כפי שתכננו לו – ליד עריסת בובה שבנה יוסף הורונצ'יק לבתו פרנסין בהיותו כלוא במחנה בון-לה רולנד, ואולי זה יקרה למראה הטלאי הצהוב מבד שנתפר אל מעילו של ישראל אמיל ישי בעיר סוס בתוניסיה, ואולי בתצלום צבעוני ענק של גיא ההריגה בבאבי יאר, ליד מילותיו של יבטושנקו. איש איש וליבו, והסיפור שסיפר לעצמו מאז שמע לראשונה על קיומם של הנאצים ומה עשו.

נאחזים בנרטיב

אני בת לדור שהחוויה האינטלקטואלית המרכזית של התבגרותו היתה, הנסיון להבין. קראנו כמי שכפאום שדים, הקשבנו לכל פיסת עדות שנזדמנה על דרכנו, וברבות הימים נאחזנו בנראטיב אחד כי כבר לא היה בנו הכוח להמשיך ולהקיף את חיינו בשנים ההן.

אינני מייצגת כאן איש, אבל מרכזיותה של החוויה מוכרת היטב לבני דורי שהם גם בני דור-שני. תוך כדי הליכה בסיפור המותווה מראש, אני יודעת שאכן הלב יישבר שוב, כי זה מה שעושים כאן: המוזיאון איננו אותו מוזיאון פתוח ללא קירות

שאנדרה מלרו, פילוסוף ולוחם רזיסטאנס, חזה בדמיונו כדי שבני אדם יוכלו לחוות בו את חירותה של המחשבה. זוהי יצירה דידקטית מתוכננת ללא דופי באמצעי כפייה אמנותיים. כל אברי החישה האנושיים נתונים כאן במתקפה מתמדת של אינפורמציה דחוסה, באפלולית מעיקה, כשהמנסרה הופכת עבור ההולך למנהרה שממנה מתפצלים כוכים, ובכל כוך יש עוד ועוד אינפורמציה ואי אפשר שלא לעבור דרך הכוכים, כי באמת אין מוצא אלא המוצא האחד שקבעו המתכננים, הדרך האחת לראות, ללמוד, לחוות, להבין.

רציתי לעצור מעט ליד הכוך של יהודי בוקובינה, בגלל אמא שלי. בין החפצים לסיפורים, בין אהרון אפלפלד על המרקע לבין רעשי הרקע של המוסיקה וקטעי הצילומים שבוקעים מכוכים מקבילים לאורך המסלול, אי אפשר היה להתייחד לרגע עם סיפור אחד, למרות שהוצעו שם למתבונן ולקורא שפע של סיפורים ומוצגים שמנכיחים את השואה בתלת מימד ובעולם החפצי. חפיסה זעירה של סומק ללחיים, צוואה של אחרוני היהודים בחלמנו – מאתיים אלף נרצחו שם בגז, בחנק בתוך מכוניות מוות - מדי אסיר, קשת הברזל המפורזלת ב"ארבייט מאכט פריי", צוי גירוש מן הגטו ועוד. עוד כשכבר אי אפשר להכיל ואין מקום להולך להתייחד בו לרגע עם נפשו-שלו ונפשותיהם של האנשים שעבורו יהיו תמיד יותר מתמונה או חפץ, סיפור אחד או מיצג.

אחר כך, בכוך שחלקו מוקדש לטרנסניסטריה ועצרתי בו בגלל אבי המנוח שהיה שם, נדמה היה לי שחלק מן התכנון הקפדני כל כך נובע מחרדה עמוקה שנשכח. כי הרי יש כבר דור רביעי, הניצולים הולכים ומתמעטים, העדויות הישירות אובדות עימם, ומה שלא יצילו עכשיו כבר לא יהיה לעולם. מקורותיה של החרדה היהודית הזאת ברורים כמו צווי הגסטפו, כמו ודאותו הנחרצת של המוות שמוצג כאן על עושר אופניו המבעיתים.

האם זה כל הסיפור?

כדי שלא נלך לאיבוד, כדי שנחווה במשורה, בראו עבורנו סיפור בבטון ובצבע. ראשיתו בזמרת התקווה ואחריתו בהקמתה של מדינת ישראל. הנה גם עותק של מגילת העצמאות הנושנה. והנה שוב שומעים את "התקווה". לא עוצרים. אי אפשר כבר לעצור. הלב רוצה החוצה. אוויר הוא רוצה, כי בתוך המנסרה האויר עצמו נדמה דחוס ומוכתב.

רק אם תרצו, תסמל עבורכם היציאה לנוף האורבני של ירושלים את התחייה והתקומה וכל המלים הגדולות הללו שבהן אנחנו מסכמים את יום השואה מדי שנה וממשיכים הלאה. אני לא רציתי בזאת. כלומר, לא רק בזאת. המוזיאון החדש מכתיב את הסיפור והופך אותו לסיפור מוסר בעייתי מאוד, שליקחו היחיד הוא הצורך בהקמתה של מדינה יהודית. אין מחלוקת על הצורך, רק על ההצגה האידאולוגית של הלקח הזה כלקח היחיד האפשרי. אותי, בביתם של שני ניצולי שואה שהיו מבוהלים מעצם הקיום, שנלחמו על זכותם לעלות לכאן, לימדו גם דברים אחרים: שתודעת הקורבן מחייבת אותי, בהיותי יהודיה, להקשיב לסבלו של הזולת באשר הוא זולת. שמוטלת עלי חובה לפעול כדי ששואות –כן, שואות – לא יישנו. שאני חייבת להילחם בכל דרך בגזענות באשר היא, ולא רק כלפי יהודים. שלא די בשאלה "ואיפה היה העולם" כדי להאשים לנצח, צריך לעשות מעשים שיוכיחו כי יהודים ממשיכים להוביל את מצפונו של העולם, מאז נכתב ספר הספרים ועד ליום בו כל בני האדם יצויידו בלבבות גדולים ושוחרי טוב.

עוד לימדו אותי, שישראל אינה המקום היחיד בו פורחות קהילות יהודיות שקמו מן האפר. לאלה שקמו, להישגיהם ולחייהם

השונים מאוד מחיי ישראלים, אין כמעט ייצוג במוזיאון החדש. האם אין הם ראויים להיכלל בסיפור? האם רק ריבונות לאומית של מיעוט נרדף עד הכחדה כמעט – האם זה כל הסיפור?

יש בין בני דורי רבים שיידעו, אחרי שינשמו מעט בתום ההליכה, שאפשר גם אחרת. אבל אותה חרדה עצמה שניכרת במתכננים אחזה גם בי: האם לא כשלנו מאוד כשלא הצלחנו להנחיל נראטיבים נוספים לדור הבא? האם בעוד עשרים שנה, טקס יום השואה יתחיל בסיור הוירטואלי במוזיאון החדש ויעבור משם למטס חיל האוויר באושויץ ובחזרה לכנסת, והכל בשמם של הניצולים, כולל הניצולים שמחשבתם פתוחה גם לאפשרויות אחרות של סיפור?

קחו בקבוק מים. ביציאה מן המוזיאון החדש, בקצה שדרת עצי מחט, עמדה קבוצה קטנה של אנשים חמושים בשלט. העולם זקוק לאמת, חמלה וסבלנות וסובלנות, היה כתוב שם. אכן. אבל לא היה כל קשר בינם לבין המוזיאון החדש, באשר האנשים עם השלט הם חסידי הפאלון-גונג, ונכון שספריהם מועלים באש ומוריהם הרוחניים נכלאים ומעונים ונרצחים בשיטתיות ואלפים מהם כבר קיפחו את חייהם, אבל זה קורה בסין, והם לא יהודים, וסין הרי רחוקה כל כך מירושלים.