שכונת חיים

ב-23:35 זה נגמר. אלון יפת שרק את השריקה האחרונה - והראשונה שלא לטובת חיפה, אגב - במשחק. זה אמור להיות הרגע שבו האוהדים מקפלים את הדגלים, מנקים את הבגדים מקליפות הגרעינים, צועקים קצת על המאמן ואז ממהרים להידחס החוצה דרך שערי היציאה, אבל לי לא היה שום דגל לקפל, גרעינים אני לא אוכל במשחקים (משהו שקשור לנאחס, לא חשוב), ולמאמן שלנו לא מגיעות צעקות. להפך. אז פשוט עמדתי שם, חיכיתי שהיציע יתרוקן ותקעתי את הווינסטון חזק בין השפתיים כדי לשחרר את שתי הכפות לעוד כמה מחיאות.

האפסנאי, בדרך לחדר ההלבשה עם שק הכדורים, שמע אותי והרים את הראש. המבט שלו שאל למה לעזאזל יש אוהד שעומד ביציע ריק ומוחא כפיים, אבל אחרי כמה שניות הוא הינהן וחייך, ועכשיו העיניים שלו סיפרו שבדיוק כמוני, הוא התעורר מחלום של חמישה שבועות רצופים.

בערך מאז שיכולתי לאכול משהו שאינו גרבר תפוחי עץ, בני יהודה היא אזור המחיה הטבעי שלי. זה עניין גנטי: המשפחה של אבי מחוברת לקבוצה כבר בערך 45 שנה. בגלל אזור המחיה הגיאוגרפי שלי, בכל פעם שמישהו התעניין בזהותי הספורטיבית צצו שאלות בסגנון "למה דווקא בני יהודה?", שהיו בהחלט לגיטימיות לילד-טוב-גבעתיים שכמוני; מה שהוציא אותי מדעתי בכל פעם מחדש היו תגובות כמו "לא ידעתי שאתה ערס", כאילו שאתה לא יכול להיות אוהד של הכתומים בלי גופייה של עיראקי, תיק פלילי על תקיפה בנסיבות מחמירות וריח של חוואייג' מהפה.

אבל התדמית היא בעיה שולית. הצרה האמיתית היא שבאופן מסורתי, להיות כתום זה להיות לוזר. לכן אני יושב עכשיו מול המקלדת ושופך מילים: כדי לספר לכם על חמישה שבועות מופלאים בתחילת החורף של 2005, שבהם הכתומים - שחקנים, אוהדים, אפסנאים - הפכו לווינרים.

הצעקה: 30.9.05, בבית נגד אשדוד

אוקיי, אז האמת היא שלא הייתי במשחק.

אני יודע, זה קצת מוזר לפתוח סיפור על מסע גדול בצעד קטן שבכלל לא לקחת, אבל באמת שלא היתה לי ברירה: בזמן שאשדוד רצה על הדשא של השכונה, אני זחלתי בפקק תנועה ארוך יותר מריצה של עפר שלח בכביש הראשי בדרך לפירנצה. משמאלי 17 מיליארד וספות ו-4.6 מיליון פיאט פנדה מנסות לגנוב עוד מילימטר בג'ונגל האיטלקי; מימיני האישה שנשאתי לפני שמונה ימים, ושנראית עכשיו בדיוק כמו אחת שרצתה ירח דבש באיטליה וקיבלה פקק תנועה שישתחרר מתישהו לקראת חתונת הכסף שלה.

כמה שעות קודם לכן, כשעדיין התרכזנו בלעשות את הדברים שתיירים עושים באיטליה כשהם לא תקועים בפקק (אוכלים משולש פיצה ב-8 יורו, שותים קולה ב-5 יורו ומסכימים אחד עם השני שדווקא לא נורא יקר פה), וכשהתברר לכל הנוגעים בדבר כי בירת טוסקנה מעניינת אותי הרבה פחות מהמתיחה שיש או אין לרוני גפני במפשעה - שלא לדבר על השאלה אם ניצן שירזי יעלה עם שלושה בלמים או רק שניים - שמעתי פתאום את הרכש החדש של משפחת שאשו אומרת לי ש"אין לך מה לדאוג, אנחנו מנצחים היום מגולים של בטורינה וביטון".

פשוט לא ייאמן, חשבתי לעצמי. תוך פחות משנתיים הצלחתי להפוך בחורה, ועוד מהסוג שלא יודע מה ההבדל בין פוטבול לפיטבול, לרון קופמן. והיא גם משתמשת בצמד המילים "אנחנו מנצחים". נכון שאחר כך נזכרתי שביטון בכלל לא משחק, כי הוא עבר אלינו ממכבי תל אביב רק השבוע והוא בכלל לא בכושר, אבל העיקר הכוונה.

את השעות עד המשחק העברנו בשוטטות אדישה בין האטרקציות התיירותיות של פירנצה (לא, לא הלכנו לראות את דוד. קוראים לי איציק, אמרתי לעצמי, והעירום היחיד שאשתי תראה בירח הדבש הזה יהיה שלי). כשחזרנו לרכב השכור שלנו הסתכלתי בעצב על הרדיו, וסיכמתי עם עצמי שהייתי משלם הרבה כסף למי שימצא לי על הסקאלה את "שירים ושערים". אבל אף אחד לא מצא, אז התפללתי לשלום התוכנית החלופית שלי: קבעתי מראש עם אחי הצעיר שיצלצל אלי מיד אחרי כל שער. אם הוא לא טילפן עד עכשיו, הרגעתי את עצמי, אולי פשוט לא היו כאלה.

חמש דקות לפני סיום המשחק וחמישה עידנים לפני סיום הפקק, ראיתי את השם המפורש מרצד על הצג הקטן. לא הספקתי אפילו להתפלל לחסדיו של בורא עולם לפני שנטלי חטפה לי את הטלפון - וגם אם היא לא היתה ממלמלת "0:1 לאשדוד", ההבעה המדוכאת שקפצה עליה סיפרה את כל הסיפור.

"חבורה של אפסים, עגלות, חארות שמפסידים בבית לאשדוד. שיירדו כבר ליגה וזהו, נשבר הזין מהם".

"חכה, אחיך אומר שנשארו חמש דקות. אולי לא נפסיד בסוף".

"20 שנה אני הולך למשחקים של בני יהודה ואני לא זוכר שעשינו אי פעם מהפך בדקות הסיום. מה אנחנו, מנצ'סטר יונייטד?".

ביקשתי מנטלי לא לנתק את השיחה, כדי שאחי יוכל לעדכן אותי בשידור חי על השער השני שבטח נספוג בזמן פציעות, והתפניתי לפזר מבטים נזעמים לעבר הנהגים האיטלקים - שעכשיו, יותר מתמיד, נראו לי כמו אוהדים של מ.ס אשדוד. ודווקא אז זה בא: "1:1!", פילחה הצעקה את חלל המכונית. "בטורינה השווה בדקה ה-90!".

בשנייה הראשונה חשבתי שדעתה נשתבשה עליה, אבל החיוך שלה נראה יותר מאושר מאשר מטורף. אוקיי, הרגעתי את עצמי, כנראה שבאמת השווינו. אולי אנחנו טיפה פחות גרועים ממה שחשבתי לפני חמש דקות. להשוות בדקה ה-90 זה לא הולך ברגל, ואין מה להתבייש בתיקו נגד אשדוד. לחלופין ייתכן שירדתי מהפסים; זה הגיוני בהתחשב בעובדה שעכשיו אני שומע את אחי דרך הספיקר הסלולרי, ממרחק אלפי קילומטרים וממרומי שער 8 של בלומפילד, שואג: "1:2 לנו! גול של ביטון בזמן פציעות!".

אני לא סגור על זה, אבל אם יתברר שהקפלה הסיסטינית ברומא התחילה להתפורר מחדש בסוף ספטמבר 2005, זה כנראה בגלל הזעקה ששחררתי באותו יום קסום בפירנצה, באמצע פקק נפלא עם המון נהגים שכולם אוהדים שרופים של בני יהודה.

התקווה: 15.10.05, בחוץ נגד הפועל פתח תקווה

אם יש איצטדיון שאני ממש שונא, זה האיצטדיון בפתח תקווה. כשאני חושב על זה, לקרוא לדבר המכוער הזה איצטדיון זה כמו לקרוא לחנן עשראווי לקבל את פרס חביבת הקהל. ומילא הכיעור: מה שבאמת נורא זה שאיכשהו, גם אם יגיעו למגרש 27 אוהדים - בדיוק הממוצע, אגב, כשמכבי משחקת - עדיין תמצא את עצמך עומד 20 דקות בקופות ועוד 20 בכניסה ליציע. תוסיפו לזה את העובדה שהשוטרים שם ממש משקיעים במישוש האוהדים הכתומים שנכנסים ליציע, כי כידוע כולנו השתחררנו הרגע ממעצר בית, ותבינו למה אני לא נמנה עם חובבי המקום.

בסוף יהיה לנו חלום חדש (צילום: זיו קורן)

מתוך המגרש כבר הידהדה הקריאה המוכרת "יאללה בני יהודה מלחמה", תזכורת לכך שאוהדים של קבוצה קטנה אולי מגיעים למגרש כדי לראות ניצחון, אבל תמיד יהיו מוכנים להתנחם בזעקת שבר של שחקן יריב שהרגע יישמו עליו את התיאוריה הגורסת כי ברגע שיש לך סימן מדמם של נעל פקקים על הירך הפנימית, אתה משתדל פחות. ביני לבין עצמי ידעתי שהסיכויים להוציא ניצחון שני ברציפות, ודווקא במגרש המקולל הזה, שקולים לסיכויים שלי למצוא ביציע מדענית טילים בלונדינית - אבל היגיון לחוד, ורצון לשחרר עצבים רופפים, לרוקן קופסת סיגריות, לקלל כמו נתן זהבי כשהוא נתקע בלי אש ולירוק על הרצפה אחרי כל החמצה לחוד.

בסוף נדחקתי פנימה והתחלתי לטפס בזריזות אל השורה של "הפאנל" - חבורה של חמישה-שישה אוהדים שרופים-עד-חרוכים שלא החמיצו אף משחק של בני יהודה מאז שיעקב אסיאג עלה מהנוער, שתמיד מראיינים אותם בטלוויזיה בכל פעם שבערוץ הספורט רוצים לשמוע מה חושבת השכונה על הקבוצה, שאשכרה זוכרים את כל האוטובוסים של "דן" שנשרפו בשנת 1979, כשבית"ר ירושלים קנתה מאיתנו את אהוד "המלך" בן טובים.

"שאשו, אל תתקרב לפה בכלל", שאג אייל, שמאז עונת 97-8' כולם קוראים לו א', כי במשחק גשום אחד נגד בית"ר הוא הופיע ביציע עם מעיל גשם ארוך סטייל סוכן חשאי.

"בפעם הקודמת שישבת לידנו קיבלנו שני גולים מהפועל", מיהר גילי, מהשותפים הבכירים בפאנל, להסביר את הכנסת האורחים הצוננת של א'. כדי לא לעורר מהומות נוספות עזבתי את השורה והתמקמתי לצד אחי, שהופתע לראות אותי כי בדרך כלל אנחנו לא צופים יחד בכתומים (משהו שקשור לנאחס, אל תשאלו). "מה יהיה היום?", שאל קשיש תימני שישב מאחורינו כמה שניות לפני שהמשחק התחיל - ולהפתעתי, מישהו שנראה בדיוק כמוני וישב בדיוק במקום שבו אני ישבתי ענה לו: "מפרקים להם את התחת".

לא אלאה אתכם בתיאור המשחק, ואפילו לא אספר לכם שאם הקוון ההוא היה נופל לי לידיים, גם כוח של 669 לא היה מחלץ אותו משם. אספר רק שהתחזית ההזויה שלי התפוצצה לי בפרצוף כבר בדקה ה-30 - והתפוצצה שוב מיד כשהתחילה המחצית השנייה.

בפיגור 2:0 מול הקבוצה הבאמת מגעילה של הפועל פתח תקווה, עם מיגרנה שאיימה להעיף לי הקרקפת לצומת גהה, מצאתי את עצמי מרים עיניים עייפות אל השמיים וממלמל משהו כמו: "דחילק, תעשה משהו, אין לי כוח לעוד עונה כזאת". עכשיו, אני לא יודע אם ההוא באמת היה פנוי באותה שבת, אבל אני כן יודע בוודאות שבחצי השעה שנשארה עד הסיום, 11 הכתומים הדהויים שעל הדשא שינו את שיטת המשחק שלהם ל"בואו נהיה טובים", והתחילו לרוץ כמו מטורפים. אחרי צמד מהיר של אלי ביטון, ועוד אחד מתוק במיוחד של משה ביטון בדקה ה-92, מצאתי את עצמי עם שני ניצחונות רצופים, שניהם בזמן פציעות - ושניהם מלווים בתחושה שאולי מתחיל פה משהו אחר.

החגיגה: 21.10.05, בחוץ נגד סכנין

עד עכשיו אני לא מאמין שנסעתי לסכנין בשביל לראות את המשחק הזה. לא בגלל שסכנין כל כך רחוקה (והיא כן); לא בגלל שזה היה בשישי בצהריים; לא בגלל שחוץ ממני היו שם בקושי 100 אוהדים שלנו. בגלל שלא ברור מאיפה היה לי את התחת לחשוב שכדאי לנסוע, כי אולי נחזור משם עם ניצחון שלישי ברציפות.

אם זוהיר בהלול היה משדר את המשחק הזה, הוא בטח היה אומר ש"סכנין לבשה חג". אחרי הכל זה היה המשחק הראשון במגרש החדש שלה, שבנייתו נמשכה משהו כמו 200 שנה, עד שאחמד טיבי דיבר עם כמה טייקוני נפט מקטאר, שישחררו כמה דינרים שיעזרו לשכנע את הקבלן להזדרז ולשדרג את תנאי הצפייה של הג'מעה מסכנין. כצפוי, המגרש היה מפוצץ ב-5,000 סכנינאים צמאים מ-0 הנקודות שהקבוצה שלהם צברה ורעבים מעוד יום של רמדאן. עוד יותר כצפוי, האופטימיות שעטפה אותי כשכיוונתי את הפונטו החבוטה שלי צפונה נראתה פתאום כמו מקרה קלאסי של ביטחון עצמי מופרז, או סתם הנגאובר.

אחרי 30 דקות של משחק, שבמהלכן זינק השוער הניגרי שלנו ליותר כדורים ממה שפיטר שילטון זינק בכל הקריירה, כבר שאלתי את עצמי בקול רם מה לעזאזל אני עושה פה. אבל ממש אז, ממש משומקום, הגיח אלי ביטון וירה כדור נותב אחד לרשת של הג'מעה.

בהפסקה השתעשעתי שוב במחשבות על ניצחון שלישי ברציפות; אחר כך, לשם גיוון, נחרדתי מהמחשבות על הכאפות שנקבל מהאוהדי סכנין אם אשכרה ניקח פה נקודות. אחרי שדפקנו להם עוד שני גולים כבר לא הטרידו אותי מחשבות על מכות, או מחשבות בכלל. אפילו לגשם הכבד שהתחיל לרדת לא שמתי לב עד שריקת הסיום, כשנמלטנו לחניון בחסות משטרת ישראל.

כשהגענו לאוטו גיליתי ש-ד', חבר טוב שלי ואוהד של הקבוצה הכי שנואה עלי, כבר התחיל את המלחמה הפסיכולוגית לקראת השבת הבאה. הכתומים עמדו לארח את הצהובים הארורים שלו, וכבר עכשיו הוא צרח לי דרך הסלולרי ישר לאוזן: "חכו חכו יא מעפנים, בשבת נחזיר אתכם למקום הטבעי שלכם!".

"נעשה לכם אינתיפאדה ביציעים וקונצרט על המגרש", עניתי בליריות אופיינית, "אנחנו הולכים לזיין אתכם!". כמובן שמיד התחרטתי על הניחוס העצמי הזה, אבל קול פנימי נוסף, מוזר ולא מוכר, התחיל לדפוק לי באוזניים: "אל תדאג, גבר. יש לך קבוצה מנצחת".

ההפצצה: 30.10.05, בבית נגד מכבי תל אביב

בדרך לבלומפילד ניסיתי להחליט אם הייתי מוכן להחליף את שלושת הניצחונות האחרונים בשלוש תוצאות תיקו תמורת האפשרות לזיין היום את מכבי, אבל כשנכנסתי לשער 8 ומצאתי בו 2,500 כתומים פסיכוטים שעמדו על הכיסאות ונופפו בצעיפים לעבר 2,000 כתומים נוספים שישבו מולם בשער 13, החלטתי שהיום אנחנו מנצחים גם בלי הדילים הדמיוניים שאני נוהג לסגור עם עצמי.

משחקים מהסוג הזה מוציאים מהבתים גם אוהדים שלא נוהגים להגיע למגרשים, אז לא ממש הופתעתי כשפגשתי בכניסה ליציע את מורדי הדפקט, שלא הגיע למשחק שלנו כבר שנים. ישר הזכרתי לו שאחרי משחק ההכתרה שלנו - כן, לקחנו אליפות פעם, בשנת 90' - הוא הגיע לרחוב האצ"ל בשכונת התקווה עם חתיכת אלומיניום אפורה באורך מטר, וסיפר בהתרגשות לאוהדים החוגגים שלנו שזאת חתיכה מהמשקוף של השער המערבי באיצטדיון רמת גן, שהוא לקח למזכרת (אחרי שהאוהדים האינדיאנים שלנו פירקו אותו כמיטב המסורת, מן הסתם), ועכשיו הוא הולך לשים אותו על המזנון בבית - ולא מעניין אותו כמה אשתו תצעק עליו בגלל זה.

שעה וחצי ושלושה כדורים מדהימים ברשת של שטראובר אחר כך, אני הייתי הדפקט שרצה לקחת הביתה את הקורות. אבל אז נזכרתי שאותי דווקא כן מעניין כמה אשתי תצעק עלי, אז רק יצאתי מהאיצטדיון בשירה אדירה ובחזה מנופח. עשינו ניצחון רביעי רצוף, ועוד על הצהובים המזוינים האלה.

הקטנה: 05.11.05, בחוץ נגד נתניה

מהבוקר לא נשמתי. בעצם מלפנות בוקר, כי התעוררתי בתשע, בשבת, רק כדי להתחיל לחשוב איך אני מעביר שמונה שעות עד המשחק. אפילו כרטיס לא הייתי צריך לקנות; כבר ביום שישי דאגתי להשיג אחד, כי רצה שמועה על קץ הכרטיסים שנתניה הקצתה לנו. אני חוזר, היה חשש אמיתי שייגמרו הכרטיסים - למשחק של בני יהודה בנתניה. מה נהיה?

רני, בן דוד שלי, התקשר להודיע שבעוד רבע שעה הוא אוסף אותי למשחק. ניתקתי, קשרתי על הצוואר את הצעיף הכתום של רומא (שקניתי לפני חודש באיטליה רק כי הוא צבוע בצבעי הלאום שלי) וירדתי לחכות בחניה של הבניין, ממש כמו פעם כשהייתי בן עשר ולא יכולתי כבר לחכות שאבא ייכנס לאוטו וייקח אותי לראות את הזהובים, שזה איך שאתה אומר "כתומים" כשאתה ילד מתלהב.

"תתקדם לכיוון המג"בניק שמה", נבח עלי הסדרן שקרע לי את הכרטיס בכניסה לאיצטדיון הקופסה. כמה טפיחות אקראיות על הרגליים ובאזור המותניים הספיקו למג"בניק המעומלן לסמן אותי כבלתי חשוד, וזהו. נשאר לעבור רק את התור הארור בכניסה ליציע.

בפנים חיכו לי 2,000 הישראלים הכי מאושרים נכון לאוקטובר 2005. הם כבר שרו לראובן עטר, מאמן נתניה, מה אשתו מוכנה לעשות בשביל להביא כסף הביתה. אני מצידי התמקמתי על מדרגה פנויה במעלה היציע, והבנתי שאני מה זה גאה בקבוצה שלי ובקהל שלנו.

המשחק, יש להודות, היה די עלוב. אבל אנחנו מה אכפת לנו? דקה וחצי בתוך המחצית השנייה שלח אסי בלדוט וולה לרשת של נתניה, ואותנו לגדרות המזדקנות של הקופסה.

לקראת סוף המשחק עוד ניסה טל בנין, מתוסכל כמו שלא ראיתי אותו מאז שראיתי אותו אצל קלינגר, להציל את נתניה. אבל איכשהו, בעזרת משחק הגנה מבוקר ומסודר - באמת, זה רק נראה כאילו הבלמים שלנו סתם העיפו כדורים היסטריים לכיוון איקאה - הצלחנו לסיים את 90 הדקות האינסופיות בחיינו.

כששריקת הסיום נשמעה דיברנו רק על שני דברים: על הפעם האחרונה שבני יהודה ניצחה חמישה משחקים רצופים, מה שקרה דווקא בעונת האליפות - ועל זה שבשבוע הבא, מכבי חיפה באה לבלומפילד למשחק העונה. מה, יש מצב?

הסוף: 14.11.05, בבית נגד מכבי חיפה

לא, אז זהו, שאין מצב. אתם כבר יודעים שהפסדנו במשחק הזה 1:0.

בעשר הדקות האחרונות של המשחק, כשכבר היה ברור שלא נצליח להשחיל אחד לאלופה המעיקה בירוק, נזכרתי בכל מיני רגעים מההיסטוריה המשותפת שלי ושל הזהובים. איך עמדנו 90 דקות במגרש של מכבי יפו, בגשם כל כך חזק שאלירן התימני תיאר אותו כ"קרשים נופלים מהשמיים", רק בשביל לראות את קובי רפואה בועט ארבעה כדורים החוצה מול שער ריק; איך ניקו קודריצקי ז"ל, הזר הכי טוב שדרך בישראל, השחיל לבית"ר שלישייה באיצטדיון רמת גן, כולל אחד מ-40 מטר; איך דני איזמירלי הוריד את הפועל תל אביב ליגה בבעיטה לחיבורים בדקה ה-85; איך שלושה יס"מניקים העיפו אותי מהמגרש באשדוד תוך כדי אגרופים לצלעות, אחרי שדיווחתי לקצין שלהם שאמא שלו זונה, כי הוא ביקש ממני להפסיק לצעוק על השופט שהוא מניאק; איך הנשמה שלנו צרבה מרוב עלבון כשאלי אוחנה צעד לחדרי ההלבשה בלי להניד עפעף כשירדנו ליגה בהנהגתו; ואיך בשעה 23:35, אלון יפת שרק את השריקה האחרונה של המשחק - היחידה שלא לטובת חיפה, אגב - והעיר אותנו מחלום של חמישה שבועות.

אז נכון שהטירוף ההוא נגמר, ונכון שמהר מאוד הפכנו שוב לאפסים ולעגלות, אבל אני בטוח שבסוף יהיה לי ולכתומים חלום חדש. יכול להיות שהאפסנאי שירד עכשיו עם שק הכדורים לחדר ההלבשה יודע מתי; יכול להיות שבגלל זה הוא חייך.