עלמא ולמה? פגועי נפש מפעילים בית קפה בפ"ת

עד לפני כשנה שימש רחוב איכילוב בפתח-תקווה בעיקר את דייריו, ומעת לעת פקדו אותו תושבי העיר שהזדקקו לתספורת, מכשיר חשמלי או לשירותיו של משרד תיווך.  אך הודות ליוזמה שהגשימה אתי רוקי, השתנו פניו של הרחוב האפרורי ובמקביל גם חייהם של לא מעט אנשים. בית הקפה בעלמא שהקימה, ופועל בתמיכת משרד הבריאות והביטוח הלאומי, מעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים - מרביתם נפגעי נפש העוברים תהליך שיקום.

מקץ שנה של פעילות, המקום המואר והמעוצב להפליא מתגאה בקהל לקוחות קבוע שפעמים רבות מתקשה למצוא בו שולחן פנוי. "אנשים יושבים אצלנו כי האוכל טעים, האווירה טובה והשירות מצוין, לא מתוך רחמים", מתארת רוקי. לפני כשנה היא חנכה את בית הקפה בחריקת שיניים ולדבריה, "היו רגעים בדרך שבהם כמעט נשברתי. למרות זאת תמיד האמנתי בפרויקט, ועכשיו אפשר לומר שמסתמן סיפור הצלחה. החלום שלי הוא להקים רשת של בתי קפה כאלה בכל הארץ".

בעלמא מעסיק כיום 13 עובדים פגועי נפש כמלצרים, אנשי שיווק, שליחים, עוזרי טבח, שוטפי כלים ומוכרי כריכים, רובם ככולם הגיעו לפני כשנה ומאז נשארו. "בכל משמרת ישנם שני מנהלים שמפקחים על הנעשה, גם כדי לוודא שאין תקריות מביכות, כי זה קורה", מסבירה רוקי בחצי התנצלות. "המבוכה נגרמת לפעמים גם בגלל שהלקוחות לא תמיד שמים לב שמדובר בבית קפה מעט שונה". מרבית העובדים מאובחנים כמקרים קשים, כמעט גבוליים, בתחום התעסוקה, וחלקם לוקים בהפרעות אישיות. "רובם מאובחנים כחולים בסכיזופרניה, אך ההשתלבות בעבודה מוכיחה שהכל אפשרי".

"ההשתלבות בעבודה מוכיחה שהכל אפשרי". בעלמא (צילום: לירון אלמוג)

"לא צריכה להגיד כלום כדי שיבינו אותי"

א' (31) המאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות, החלה לעבוד בבית הקפה לפני כשנה. את סיפורה היא מגוללת במהירות, תוך כדי שהיא נועצת את מבטה בשולחן ומחייכת במבוכה. "לפני שהגעתי לפה לא עבדתי שבע שנים", היא אומרת. "היה לי מאוד קשה להתחיל לעבוד, ובעצם לא ראיתי איך בכלל אני חוזרת לשוק העבודה אחרי תקופה כל-כך ארוכה של ניתוק. האפשרות היחידה היתה עבודה מונוטונית במפעל למשתקמים, אך לבסוף שמעתי על בית הקפה וחשבתי לבוא ולנסות".

השתלבותה של א' בשגרת היומיום של המקום היתה מהירה, וכיום היא עובדת בו שלוש פעמים בשבוע. "העבודה שיקמה את הביטחון העצמי שלי. אני סובלת ממצבי רוח קיצוניים ומפרנויה, ופה אני מרגישה בנוח. אני לא צריכה להגיד כלום, מבינים

שיש לי בעיה ומניחים לי. חוץ מזה, באיזה מקום הייתי מוצאת שעות עבודה כל-כך נוחות?", היא צוחקת.

סיפורו של ג' (35), מוותיקי בית הקפה, מלמד עד כמה החיים בלתי צפויים. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר לאחים ואחיות, הוא שימש כמטפל במחלקה פסיכיאטרית באחד מבתי החולים בארץ. "התייחסתי לעבודה מאוד ברצינות, לקחתי הכל ללב ואולי בגלל זה חליתי", הוא מתאר בעצב. לאחר כשנה עזב, עבר למרכז הארץ והתחתן, אך דבר לא הכין אותו למה שעתיד לקרות. "הנישואים לא היו מוצלחים וכעבור שנתיים התגרשתי. מיד לאחר מכן נתקפתי דיכאון שנמשך תקופה ארוכה, וכשהייתי בן 26 אובחנתי כחולה סכיזופרניה". בבית החולים הפסיכיאטרי בו אושפז ג' הכיר את חברתו לחיים וכיום, גם בזכות עבודתו בבית הקפה, הוא מנהל חיים בריאים ומספקים.     

לשבור את הסטיגמות

לרוקי, ירושלמית לשעבר, יש הרבה סיבות לחייך. אך גם אם הביקור ב"בעלמא" מותיר טעם טוב, נתוני משרד הבריאות על מצב העסקתם של נפגעי נפש בישראל משרטטים מציאות מייאשת: מתוך כ-60,000 פגועי נפש בוגרים רק כ-6,000 מועסקים, והיתר סובלים מאבטלה כרונית. במשרד הבריאות מבהירים כי הבעיה המרכזית היא הסטיגמות בהן הם נתקלים במהלך חיפושיהם אחר עבודה, ושאין מניעה של ממש להעסיק את מרביתם. "הסטיגמות על נפגעי הנפש מרובות ושגויות ואנחנו מקווים לשבור אותן", רוקי מהנהנת בהסכמה. "מי שמגיע לבית הקפה שלנו בפעם הראשונה לא שם לב שמדובר במקום מיוחד, וזה חלק מהסיפוק".

אך מאחורי העיצוב היפהפה, התפריט המזמין והפופולריות המקומית, מסתתרת גם מסכת התמודדויות יומיומית. במציאות שבה מרבית העובדים נוטלים תרופות חזקות, חלקן גורמות לתופעות לוואי משתקות, נדרשים רוקי והמנהלים להפגין אורך רוח תמידי. תהליך ההכשרה של העובדים מצריך מנות גדושות של סבלנות,

אמונה ורגישות. כך למשל רוקי מספרת על עובדת מטבח צעירה, שנזקקה לארבעה חודשי הכשרה. "היינו צריכים ללמד אותה איך לשטוף את הכלים ולהכניס אותם למדיח, פעולות פשוטות בדרך-כלל, אבל זה לקח זמן", היא מוסיפה. "היו רגעים שחשבתי שלא נוכל לעמוד בזה".

לצד התמיכה בעובדים ושמירה על קשר הדוק עם העובדים הסוציאליים והמטפלים המלווים אותם, ועם ההוסטלים או בתי בני משפחותיהם בהם הם מתגוררים, רוקי מתארת הישרדות כלכלית מפרכת. "ההפסדים בשנה הראשונה היו עצומים", היא מתוודה. "הקושי המרכזי נבע מהיעדר היציבות הכרוך בניהול מקום כזה: מרבית העובדים לא מסוגלים לעבוד שמונה שעות ביום, המקסימום שהם מסוגלים לו הוא בדרך-כלל חמש שעות, וחלקם מגיעים רק לשלוש שעות ביום. יש גם מקרים של אשפוזים, ואז הנטל נופל על עובדים אחרים". אך הקשיים, היא מסכמת, מתגמדים נוכח הפופולריות של המקום. "קפה בעלמא הוא לא סתם מקום עבודה שבו מחכים למשכורת שתיכנס בתחילת החודש. זה גם בית".    

• קפה בעלמא, איכילוב 11, פתח-תקווה, 03-9040727