היו שלום ותודה על הטוקבקים

שיחת סיכום: פרידה מהטור, הרהורי זעף ותודות

זוהי תקופת היובש. אין לדעת מתי, בעצם, תסתיים. זהו עידן התקיעות. עידן הדישדוש. ימי ביניים טלוויזיוניים. הדרמה הישראלית המקורית כמעט גוועה. את מקומה ירשו יצורי הכלאיים הנחותים מדגם טלנובלת-צחוקים-וקטעים-איתכם יומית. "השיר שלנו", "טלנובלה בע"מ", "אלוויס, רוזנטל והאשה המסתורית" ו"פיק אפ" (למרות ואף על פי ברוריה ועדה המצוינות) הן הפקות זולות, מעושות ואינפנטיליות בכל קנה מידה – וגם מי שצופים בהן באדיקות הרי יודעים את זה. העובדה כי הן כה מרכזיות בשיח הטלוויזיוני, וכי נוכחותן בלוחות המשדרים כה בולטת, אומרת בעיקר כי הטלוויזיה בישראל מסרבת לנסות להתבגר, להעז או לקחת על עצמה אחריות יצירתית משמעותית. כי ימי "רמת אביב ג'" ו"פאפא" אינם לגמרי מאחורינו. כי שלב הצחוקים והשיגועים הוא המקום שבו נתקענו מרצון.

הצד השני של התקיעות הזו היא אקטואליה במינונים המסוגלים להרוג גם קרנף בוגר. כאשר שלושת הערוצים המרכזיים קוטעים כיום את שידוריהם לטובת מסיבת עיתונאים – שהיא למעשה עצרת בחירות לכל דבר – של בנימין נתניהו; וכאשר כל תזוזה פוליטית, צפויה ככל שתהיה, היא סיבה מספקת ליום שידורים מיוחד – אתם יודעים כי לפניכם טלוויזיה הבונה עצמה על ממלכתיות מזויפת, היסטריה והגזמה.

בהעדר נקודות אחיזה משמעותיות יותר (נשאיר כרגע בצד את הבידור המופק היטב – "ארץ נהדרת" ו"משחק מכור"), נותר להיצמד בעיקר לריאליטי. "כוכב נולד", "רצים לדירה", "סוף הדרך" ו"מכל הבנות בעולם" הן תוכניות מיומנות בז'אנר בו הן פועלות – אבל הפולחן התקשורתי סביבן הופך אותן, באופן מביך, מקומם וחסר פרופורציה, למגה-אירועים התרבותיים המרכזיים של תקופתנו. וכאשר שבועוני בידור נראים, בשבוע נתון, כאילו הודפסו כחומר פרסומי על-ידי שידורי קשת, אתם מסתכלים על עיתונות שאין לה כל סטנדרט או מצב צבירה זולת התפעלות משורבבת לשון ופעורת פה מול תשמיש הקדושה המרכזי מבחינתה – אולפן "כוכב נולד".

במה כל זה מסתכם? בערוץ 2 המגשש את דרכו וזהותו ומתקשה לחלץ מעצמו הפקת מקור משמעותית; בערוץ 10 ממוטט תמידית שמחלקת החדשות (המצוינת כשלעצמה) משמשת כחלון הראווה היחיד שלו; בערוץ 1 שאין לכם כיום רופא או צופה שיצליח לאתר אצלו דופק; ובכבלים ולוויין השקועים במלחמת עולמות שבחזיתה מתבקש הצופה לבחור בין יעל בר-זוהר לנינט. באמת תודה.

אני אוהב טלוויזיה. אתם מוכרחים לאהוב טלוויזיה בשביל הג'וב הזה, אחרת אין לכם סיכוי לשרוד יום אחר יום של רביצה צייתנית מול הררי שידורים מבלי להוציא לעצמכם עין. זה רק שהריגוש הפך נדיר כל כך (צפו ב"בטיפול"), שהחיפוש הסיזיפי אחר משהו טוב לכתוב עליו לחזית מסתיים, שוב ושוב, בידיים ריקות. התיסכול עוד מתגבר כשהייבול הטלוויזיוני האמריקאי – ובראשו "הסופרנוס", "עמוק באדמה", "ניפ/טאק", "אבודים" ו"עקרות בית נואשות" מציע טלוויזיה כה יצירתית, בשלה ומסעירה.

זה לא זמן רע לקחת חופשה מטלוויזיה. ללמוד להכין סושי. לחנוק את חדר הכושר. להתרוצץ. להחליף ספה. הכל, מלבד ערב נוסף מול המהדורה המרכזית, משעל ושידור חוזר של "קצרים".

רגע לפני, הייתי רוצה להודות מעל במה זו להוריי, לסוכן שלי, לתסריטאים הנפלאים ולהפקה שהאמינה בי, אבל אני חושש שאין על מה לדבר. נותר להודות רק לכם, שקראתם, למגיבני האינטרנט הדעתניים – אוהב את כולכם – ולטלוויזיה בישראל, שלמרות ואחרי הכל, עדיין עושה את המסע התרבותי המרגש והמרתק ביותר בסביבה. מסע שבלעדיו הטור הזה לא היה אפשרי. תעשו רק טוב, הא?