איך ניצלתי מקטטה המונית

זה בדיוק מה שעשיתי אני, עד שחשתי יד אוחזת בשקית שלי. “תן לי את זה". נשמע קול.

"למה"? שאלתי

"אני לא מחלק שקיות".

בגדול, האיש צודק. נטלתי שקית מבלי לבקש רשות. אבל היא שווה פחות מחצי אגורה. האם זו הון שמצדיק מאבק פיזי? הוא משך אותה בכוח, עד כדי כך שהייתי מוכרח להרפות ממנה. אחר כך, השליך לעברי את הפסיפלורות שבפנים. עלי, לא עלי - העדפתי לא להפוך את זה לסוגיה משפטית. התעלמתי ממנו והלכתי לחפש לי שקית אחרת.

כשסיימתי לאסוף את הפירות, עמד שם בעל השקית עם שקית אחרת ובתוכה בייגלך. "רוצה בייגלה"? שאל. לא היה ספק שמדובר במנחה של חרטה. מרגע שהבלגתי ולא הקמתי קול על השלכת הפסיפלורות לעברי, הוויכוח הסתיים. אלמלא היה מסתיים, מי יודע כיצד היה ממשיך. בעל השקית, אדם בוגר שאולי עבר עליו יום לא כל כך מוצלח, נסחף למעשה אלים, הוא התעשת ותרם עכשיו בעצמו לפיוס.

מצוייד בשקית המשכתי לבית הקפה שלי, שם עלעלתי בגליון של מגזין פופולארי. הכותרת מעל דבר העורכת היתה "נאבקים באלימות". לאור פרשת הפסיפלורה, נראה צירוף כזה של מלים מוזר במיוחד. אף אחד משני הגורמים שנמנעו מאלימות בשוק לא "נאבק" בה. ההמנעות שלנו מתגרה לא נבעה מכך שמישהו - הורינו, מורינו או התקשורת, "נאבק" באלימות הטבעית שלנו.

באלימות לא נאבקים. אלימות מרגיעים. "מאבק" היא מילה אלימה. כבר לפני כמה שבועות הדהימו אותי כותרות העיתונים כשקראו למאבק ולמלחמה בנגע האלימות. אחד העיתונים היומיים השתמש במוטיב גראפי שכלל את המילה "נאבקים" באדום, "באלימות" בצבע מטאלי מאיים ותמונה של סכין. הייתכן שהפכנו לחברה כה אלימה עד שאפילו את חרדתנו מפני האלימות אנחנו מביעים באמצעות איום?

מובן שהחברה הישראלית נחרדת מרמות האלימות הקיימות בה, ושגורמים שונים מתגייסים לקמפיין שמטרתו שיכוח התוקפנות וריפוי החולי. אולי השם שניתן לקמפיין כזה הוא שולי, אבל אולי לא. ישנם תכנים פילוסופיים בסיסיים אליהם עלינו להתייחס בבואנו לפתור בעיה כה עמוקה. בדאמפאדה, ספר הגות שחובר בסרי לנקה ומהווה את אחד מעמודי התווך של המחשבה הבודהיסטית, נכתב: "איבה לא ניתן להביס באמצעות איבה, רק האהבה תשכח אותה, זהו כלל עתיק".

נשמע פשטני? ספק אם הביטוי "נאבקים באלימות" פשטני פחות. הוא מזכיר את האוקסימורון אותו טבע ג'ורג' בוש בוש הבן כשדיבר על "מלחמה בטרור". טרור, ציין אז מישהו, אינו ארגון או אישיות שניתן להלחם בה. טרור הוא סוג של אלימות. מלחמה היא סוג אחר של אלימות, בעצם מדובר בנסיון לכבות אש באש, שעלול להוליד אלימות רבה במורד ההיסטוריה.

גם לנו יש מטה ללוחמה בטרור במקום מטה למיגור הטרור או למניעת הטרור. הלשון העברית הישראלית מלאה בכוחניות ובמיליטריזם. בבואנו לצמצם את נגע האלימות עלינו להיות מודעים לכך ולנסות לעקור את האגרסיביות מתוכה. זו האגרסיביות השורה עלינו בסוף יום חם של צעקות ודחיפות בשוק. היא הדוחקת בנו להתחיל בקרב של הטחת פירות רקובים שיוביל לגיוס בני ברית כבדי אגרופים ויסתיים באמבולנס. נדרש מאתנו הגיון, לא מאבק, כדי להבליג, להציע בייגלה, ולהמשיך בטוחים אל תוך הערב.

יובל בן עמי, סופר ועיתונאי