מה הופך את החלל שבו אנחנו מבלים את ימינו לאופטימי? ואיך תכנון אדריכלי הופך את המבנה לכזה שמשרה עלינו רוגע, וגורם לנו לרצות לחזור אליו? האדריכלית טל גולדשמיט פיש (44) אמנם לא ממהרת להגדיר את עצמה כאופטימית מיסודה, אך בעשור האחרון חוקרת בעבודתה את תחום הפנומנולוגיה האדריכלית, המתמקדת ביחסים שבין האדם לסביבה בה הוא חי.
"אופטימיות מתייחסת תמיד אל הטוב", היא מספרת ל-ynet, "ולתחום הפנומנולוגיה נחשפתי במהלך התואר השני באדריכלות. התחום מתמקד בהבנה שחלל לא נחווה רק דרך העיניים, אלא דרך מכלול החושים. כשאני אוחזת בידית הדלת, קורה לי משהו, כשאני הולכת על משטח רועש, אותו רעש יכול להיות לי נעים או לא נעים. התחושות האלה יכולות לעורר זיכרון או מחשבה, ובסופו של דבר לעורר את הנפש".
העמקת המחקר הבהירה לה שמקורן של אותן תחושות הוא בטבע. "מדובר בתחושות אבולוציוניות שאינן נשלטות ועובדות על כולנו. חופש, מרחב, אוויר - כל אלה מגיעים בסופו של דבר מהטבע, ואותם אני מיישמת בפרויקטים שלי. אני לגמרי מרגישה ב'תקופה האופטימית' שלי, ממש כמו 'התקופה הכחולה' של פיקאסו. החושים שלנו מגיבים לטבע, והאתגר הוא לייצר את התחושות האלה בסביבה בנויה".
גולדשמיט פיש, נשואה ואם לשלושה ילדים, התחילה את דרכה המקצועית במשרד האדריכלים הוותיק רכטר אדריכלים. היא מספרת כי רק לאחר שעבדה שם על פרויקטים בקנה מידה גדול, כמו תכנון בית המשפט המחוזי בתל-אביב ומגוון בתי חולים בישראל, התחוור לה שהיא מעדיפה לעבוד בקנה מידה אנושי, אינטימי יותר. הדבר החיש את יציאתה לדרך עצמאית והקמת הסטודיו שלה לאדריכלות ועיצוב בגיל 34.
"לשמחתי הרבה המקצוע שלי עוסק, ברובו הגדול לפחות, בדברים הטובים - שיפור ושיפוץ", היא מספרת. "יש אדריכלים שמתגאים בכך שטביעת האצבע שלהם הייתה ברורה מאז ומתמיד. אבל אצלי זה ממש לא היה ככה - רק עם השנים, דרך עבודה עם לקוחות, טיולים וסקרנות, הגעתי לתובנות, לנוסחה ולתמהיל הנכונים בין החומרים שמייצרים חלל ובין הסיפור שמייצר חוויה".
"לאותנטיות יש כוח רב, אנחנו לא בפרובנס"
עבודות הסטודיו שלה התפרסמו במהרה בארץ ובעולם וזכו במגוון פרסים, ביניהם פרויקט השנה במגזין האדריכלות Archilovers. משרדי פטיו שתכננה אף פילסו את דרכם למועמדות ב-Frame Awards של מגזין העיצוב הבינלאומי היוקרתי. "זה לא שיש לי פתרון או שפיצחתי את העניין, אבל בכל פרויקט ופרויקט שאני מתכננת, אני תמיד שואלת את עצמי איך התכנון והעיצוב יכולים להעצים את חווית המשתמש. תמיד אהבתי את המקצוע, אבל בדרך שבחרתי - אפילו יותר. הפרויקט האהוב עליי הוא בדרך כלל זה שנמצא על השולחן שלי".
22 צפייה בגלריה
הדמיית בית בירושלים: פרופורציות "יחס הזהב" מגולמות בגרם המדרגות הספירלי
(הדמיה: סטודיו OCO)
פרויקט מרהיב שמגיע לסיומו בימים אלה, בניין של חברת "אמות" במודיעין, אותו תכנן האדריכל גל מרום, ממחיש היטב את אחד מיסודות העיצוב האופטימי שפיתחה. תכנונו של מרום נשען, בין היתר, על שיקוף נוף היערות שנגלה מסביב לבניין, והוא חופה בזכוכית רפלקטיבית שמעצימה אותו וכמו מכניסה אותו פנימה, לתוך החלל. גולדשמיט פיש הייתה אמונה על החללים הפנימיים, וביקשה לשלב גם היא אלמנט אורגני שמגיע מהטבע בתכנון.
בעיצוב, היא נעזרה ביסודות "יחס הזהב", הפרופורציה הרנסנסית שגורסת שהשלמות מקורה בטבע, ומוכרת במיוחד בצורת הקונכייה המתכנסת בעצמה. האינטרפרטציה של גולדשמיט פיש לכך היא בלובי המבנה, שבו קבעה סגמנטים והפרדות שיוצרים מעין מניפה עשויה קונסטרוקציה פלדה ומחופה בדקטון, ביניהם שולבו ספסלי ישיבה. דלפק הקבלה תוכנן בצורה דומה.
אז איך מתכננים בית אופטימי?
"אור, אוויר וצמחייה – אלה נחשבים ל'שילוש הקדוש' במונחים אדריכליים. בעבודה שלי אני מעוררת את החושים, לא רק את חוש הראייה. את כולם. כשהתחושה שמתקבלת היא שהמקום רווי חמצן, ויש אוויר לנשימה, אור טבעי ותחושת מרחב, החלל הופך נעים לשהייה. אני חושבת שליצור חלל תוך שימוש בחומרים טבעיים, שמירה על מינימליזם, חלל מואר, שימוש בפלטה של צבעים בהירים, ניקיון ושקט ויזואלי – עוזר להפוך כל פרויקט לאופטימי, נעים, מלא בהירות ושלווה.
22 צפייה בגלריה
בית ברמת השרון: מסגרת בטון שממשיכה את קומת הכניסה ומייתרת את הצורך בפרגולה ''מודבקת''
(צילום: עמית גרון)
"חוץ מזה יש עוד כמה שכבות בתהליך העיצובי שהופכות אותו לאופטימי: זה מתחיל בפרופורציות אנושיות, אנחנו לא בכנסייה גותית ולא רוצים להקטין את הבנאדם. המטרה היא לתת קנה מידה שיגרום לאדם להרגיש נוח בחלל ולא מאוים. חשובה גם אינטימיות מסוימת במרחב, וחשוב לא פחות – ההיגיון. לא להתיימר לגרום למקום להיות משהו שהוא לא. אני לא בונה תפאורה. אנחנו לא בטוסקנה ולא בפרובנס. אנחנו בארץ ישראל, שטופת האור והשמש, ובעיניי לאותנטיות יש כוח רב".
ומה לגבי "אפקט הוואו" שאהוד על הישראלים?
"אני טוענת שדרמה לעולם איננה מגיעה מהצבעים או מהחלל, אלא מהקומפוזיציה, השילוב המדויק, המתח שנוצר בין החומר, לצורה ולצבע. מינימום ניגוד, מקסימום הרמוניה. לחפש תמיד את האיזון המושלם. חשוב בעיניי לבסס מינימליזם וניקיון עיצובי. כשהחלל נקי ויזואלית, נקי מסטריאוטיפים, אנחנו רואים איפה הקו מתחיל והיכן מסתיים. אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים להראות, ומסתירים את מה שלא תורם למכלול".
אופטימיות ותחושת רווחה, היא מסבירה, יכולים לבוא לידי ביטוי באלמנטים הכי בסיסיים - צמחים. "תכננתי סביבת משרדים במגדל, מקום שנדמה כאילו הוא האחרון שמייצג שקט, עם הרבה בתים מסביב והרבה המולה. הרעיון שבתכנון היה להעניק לאדם מקום שייתן לו ביטחון, רוגע, פינה שקטה משלו. הצעתי ללקוח ליצור פטיו פנימי באורך של 16 מטרים והדבר הראשון שהוא עשה זה להרים גבות ולא להבין למה אני רוצה לגזול ממנו שטח שמיועד לעבודה.
"בסופו של דבר הצלחתי להבהיר לו שהרעיון הוא ליצור מעט אווריריות וחיוניות. לגרום לאנשים להרים מדי פעם את הראש מהמחשב ולראות ירוק בעיניים. הם הלכו על זה בגדול, וגם השקיעו הרבה כסף בסקיילייט חשמלי שמכניס אוויר. וכולנו יודעים כמה קשה להכניס אוויר למשרד. כל הזמן שומעים 'תסגור חלון, תפתח חלון, שים מזגן'. הפטיו הזה מאפשר תחושת חיונית בסביבת המשרד ובנוסף אפשר להריח את ריח הצמחייה בחלל כי הוא לא סגור".
"לחומר הטבעי יש היסטוריה, סיפור וזיכרון"
משרביות הן אלמנט בולט מאוד בעבודתה של גולדשמיט פיש. הן מגלמות את מגמת המינימליזם שהיא מבקשת לבסס בחללים השונים, להוריד את רעשי הרקע ולמקסם את האור, האוויר והמרחב. "המחיצות שאני מעצבת לעולם אינן אטומות. הן תמיד מעבירות דרכן אור, אוויר, מייצרות השתקפויות", היא אומרת. גולדשמיט פיש נעזרת בהן כדי להוסיף את החומריות הטבעית הרצויה, בין שדרך עץ ובין שזכוכית, תוך פשטות גיאומטרית, המונעת "סיבוכים ויזואליים" שעלולים ליצור עומס על החלל.
"בבית פרטי בתל אביב תכננתי חדר משפחה, ורציתי לשמור על חלל נעים ופתוח עם הרבה כניסה של אור טבעי", היא מסבירה. במקום לסגור אותו הרמטית, גולדשמיט פיש בחרה ליצור מחיצות עץ סימטריות שאפשר לראות דרכן. "באופן כזה נשמרים כל העקרונות שביקשתי לחזק בבית, ובנוסף, יש לבני הזוג ילדים קטנים, ואפשר לצפות בהם תוך כדי משחק, מבלי להיות נוכחים בחדר. אפשר להיות בשליטה וליהנות מבית זורם, נינוח ואופטימי מיסודו".
מה השלב הבא מבחינתך?
"בימים אלו אני מתכננת את הבית הפרטי שלי. זה התחיל בחששות של 'איך אני אעצב לעצמי כשראיתי כל כך הרבה? איך אבחר מתוך החנות ממתקים הזו?', אבל מסתבר שכשאתה מחובר לעצמך זה דווקא קל. הכל קרה מהר והסקיצה הראשונה שלי הפכה להדמיה של הבית. בינתיים אנחנו בשלב ההיתרים, אבל אני לגמרי שלמה עם הכל".
גולדשמיט פיש מספרת כי תכננה את ביתה, בן שתי קומות וקומת מרתף, משני חומרים עיקריים: בטון חשוף ועץ. אלה מציעים חללים במראה מאופק, בהיר וברור. "לחומר הטבעי יש היסטוריה, יש סיפור, יש זיכרון. ככה יוצרים לו נשמה", היא מסבירה. את המרפסת בקומה העליונה היא תכננה כחלל מקורה, ויצרה מעין מנהרה המובילה מקצה אחד לקצה השני של הבית, תוך שהיא מאפשרת מבט מהכביש אל החצר האחורית.
22 צפייה בגלריה
הדמיית ביתה הפרטי של גולדשמיט פיש: "לקבל את התחושה כשהייתי באה לבקר את סבתא שלי"
(הדמיה: סטודיו OCO)
אותו "מבט", להגדרתה, היה לה מאוד חשוב והיא ביססה אותו כבר מהכניסה אל הבית. "היום, כשמסתובבים בשכונות של בתים פרטיים, רואים הרבה חומות מבוצרות. לי היה חשוב לקבל את התחושה שקיבלתי כשהייתי באה לבקר את סבתא שלי לפני 30 שנה. כשסבתא הייתה רואה אותי מגיעה מהרחוב. יש בזה משהו מאוד מקבל וחם. בעיניי הדרך והכניסה למקום היא חלק מהחוויה. לא רק פנים הבית. אני חושבת שזה מבטא אותי מכל הבחינות. אין לי מה להסתיר, ואני מאוד אוהבת לקבל את פני הבאים", היא מסכמת.
