מתוך התערוכה "תני לי לראות" של האמנית מלי דה-קאלו

העבר הפרוע של המרכז ליהדות: סודות המבנה הטמפלרי הוותיק בנווה צדק

מבית הקפה האירופאי הראשון בתל אביב, למועדון קצינים בריטי אפוף שמועות על בית בושת, ועד למבנה נטוש ומאיים: התערוכה "תני לי לראות" פותחת בפני הציבור את הארכיון העשיר המתעד את גלגוליו הרבים של מרכז נווה שכטר, עד השיפוץ והשימור המאסיביים שעבר לפני כעשור

שני רחל פומס
פורסם: 04.07.21, 14:00
הקשר הבלתי נפרד שמתקיים בין אדריכלות ושימושיה השונים לתרבות ולצרכיו המשתנים של האדם, בא לידי ביטוי בתערוכה "תני לי לראות" של האמנית הרב תחומית מלי דה-קאלו. "גיבור" היצירה, ומי שסביבו נרקמה התערוכה, הוא המבנה בו היא מוצגת בימים אלה, "מרכז נווה שכטר" שבתל אביב, במפגש שבין רחוב אילת לרחוב שלוש.
13 צפייה בגלריה
תני לי לראות
תני לי לראות
מתוך התערוכה "תני לי לראות" של האמנית מלי דה-קאלו
(צילום: יובל חי)
סיפורו המרתק של המבנה מתחיל בתקופה בה שלטה באזור האימפריה העות'מאנית, עובר דרך ידיהם של הטמפלרים הגרמנים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-19, מתגלגל אל קציני השלטון הבריטי ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ומסתיים לבסוף בשנת 2012, עם שיפוץ ושימור בשווי של כ-5 מיליון דולר בידי "קימל אשכולות אדריכלים" עבור מכון שכטר למדעי היהדות.
13 צפייה בגלריה
נווה שכטר
נווה שכטר
מרכז נווה שכטר, בכניסה לשכונת נווה צדק
(צילום: נטע אלונים)
במשך קרוב לשנתיים חקרה דה-קאלו את ארכיון המסמכים והצילומים של נווה שכטר, אותו ליקט המומחה לתיעוד ושימור, שי פרקש. "מה שהנחה אותי ביצירה זו ההיסטוריה המטורפת של המקום", היא מספרת ל-ynet. "כשמגיעים למחקר מהסוג הזה, צריך להבין את אבני היסוד שלו. כאן אבני היסוד הן הזמן והמשטרים המתחלפים. המבנה האדריכלי בעצם השתנה כל הזמן בהתאם לנסיבות".
13 צפייה בגלריה
נווה שכטר
נווה שכטר
הרצפה המשוחזרת בנווה שכטר האופיינית לבנייה הטמפלרית
(צילום: נטע אלונים)
היצירה המרכזית בתערוכה שאצרה שירה פרידמן היא עבודת וידאו שמוקרנת על שלושה קירות בלב המבנה העות'מאני המקורי, שמשמש היום את מקום מושבה של גלריית נווה שכטר. בעבודת הווידאו ערוכים זה לצד זה ראיונות שביצעה דה-קאלו עם מומחים שמספרים את סיפורו של המבנה דרך מסמכי הארכיון, ביניהם ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי, וחוקרת תולדות העיר תל אביב-יפו, שולה וידריך. ראיונות וקטעי וידאו נוספים מהמקום קיימים באתר הייעודי שהוקם בהמשך לתערוכה, שמתפקד כארכיון פתוח לציבור.
ביצירה, משתמשת דה-קאלו בצורתו של המבנה, ו"מפגישה" את הדוברים השונים המתראיינים. "נוצרת כאן שיחה שלא התרחשה במציאות. המהלך שאני מנסה לעשות כאן הוא מפגש בין הדוקומנטרי, הפיקטיבי והפואטי", היא מסבירה. האופן שבו דבריהם של המרואיינים מתכתבים אלה עם אלה באמצעות עריכת הוודיאו, וצילומי הפנים והחוץ של המבנה, בונים עבור באי התערוכה תמונה רחבה אודות המקום, כזאת שלא כוללת רק עובדות היסטוריות "יבשות", אלא מספקת נקודת מבט על ההוויה האנושית שהתרחשה בו.
13 צפייה בגלריה
תני לי לראות
תני לי לראות
יצירות הווידאו מוקרנות אלה מול אלה יוצרות שיח חדש
(צילום: יובל חי)
זוהי לדבריה גם משמעות שמה של התערוכה. "המשפט 'תני לי לראות' הוא פראזה", מסבירה דה-קאלו. "זהו ציטוט של פרופסור יוסי בן ארצי בדיוק רגע לפני שהוא מגיב לתצלום של המבנה. התערוכה כולה מבוססת על תצלומי ארכיון, ורגע לפני שניגש לפענח את התצלום הוא אמר 'טוב, תני לי לראות'. כך עצם ההתגייסות לפיענוח של התצלום העניקה לתערוכה את שמה".

גן התמרים והפרחים של לורנץ

הסיפור המתואר בתערוכה מתחיל בשנת 1886. אז נרכשה חלקת האדמה עליה עמדה החנות העות'מנית הקטנטנה, בידי חבר התנועה הטמפלרית הנוצרית-גרמנית, פרנץ לורנץ. הוא בנה במקום בית מגורים למשפחתו ובקומת הקרקע של הבית חנך את 'קפה לורנץ', שבמהרה הפך למוסד תרבותי וקולינרי שוקק חיים, ששימש את הטמפלרים ואת תושבי הסביבה.
"זה היה מקום מפגש מסחרי ותרבותי תוסס בין יהודים, ערבים, גרמנים ובריטים", מספרת דה-קאלו. הוכחה אחת מיני רבות לכך שבית הקפה היה מקום בעל חשיבות תרבותית היא העובדה שהוא מוזכר בספרים מהתקופה. ביניהם "חמדת לבי" של חוני המעגל ובספרו "תמול שלשום" של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים: "ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו, מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ ... שכל הבריות משיחים שם במנהל. מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש, ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתיים-שלוש טיפות ומניחה, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר, אין יודעים לעשות תה".
13 צפייה בגלריה
קפה לורנץ
קפה לורנץ
קפה לורנץ בשנות ה-30: מקום מפגש תרבותי חשוב
(צילום: אוסף מקס רפפורט)
בתחילת המאה ה-20, לאחר מותו של לרונץ האב, הורחב בית הקפה בידיו של בנו, קורט, והחל לשמש לאירועים תרבותיים כמו הופעות תיאטרון, קונצרטים והקרנת סרטים אילמים בראינוע "קסם". ההצגות הראשונות בעברית הוצגו על במת בית הקפה על ידי חובבי הבמה העברית ביפו.
מלבד הארכיטקטורה והתרבות, עוגן חשוב נוסף בהוויה של המקום הוא הצמחייה שהייתה בו. בעבודת הוידאו משולבים צילומים של הצמחייה במבנה, כמו צמח הבוגנוויליה ועץ הוושינגטוניה. "בעקבות העדויות ההתייחסות לארכיטקטורה התרחבה להתייחסות לצומח שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור", מספרת דה-קאלו, שגילתה באמצעות הארכיון שאחד מכינויי המקום היה "גן התמרים והפרחים".
13 צפייה בגלריה
קפה לורנץ
קפה לורנץ
"גן התמרים והפרחים": הצמחייה שעיטרה את החצר הפנימית של בית הקפה
(צילום: אוסף מקס רפפורט)

הסיפורים שלא סופרו

בית הקפה ומרכז התרבות הפופולרי בשכונה הטמפלרית, שכונתה אז ואלהלה, הפך בסוף שנות ה-30 למקום אליו חלחלה התעמולה הנאצית. סדרת הרצאות על הנאציונליזם הגרמני המתחדש והנפת דגל צלב-קרס על בניין הקונסוליה הגרמנית הסמוך לבית הקפה גרמו לממשל המנדט הבריטי להחרים את הנכס. כך, ב-1941, הפך המקום למועדון קצינים בריטיים, שסביבו נולדו שמועות על קיומו של בית בושת.
"מצאנו מסמך שמעיד שהקהילה מבקשת מבנות ישראל להיות נחמדות לקצינים הבריטים שעובדים קשה כדי להציל את ארצנו", מספרת דה-קאלו. "מצד שני נמצא מסמך שאומר: 'געוואלד! איך יתכן שבנות ישראל יוצאות עם גויים?', והשמועה סביב המקום היא שהוא היה בית בושת".
13 צפייה בגלריה
קפה לורנץ 1939
קפה לורנץ 1939
קפה לורנץ הפך למועדון לקצינים בריטים בשנות ה-40
(צילום: אוסף מקס רפפורט)
מכתב שנמצא בארכיון ההיסטורי של עיריית תל-אביב ומתואר בתערוכה, מחזק את ההשערה הזאת. המכתב מתאר אם שחוששת לבתה בת ה-9 שחוזרת בשעות לילה מאוחרות כשהיא עמוסה חבילות ומתנות. "הילדה נמצאת בהשפעת בית בושת הנמצא בקרבת מקום, רחוב דרך יפו תל אביב, פינת שלוש", נכתב במכתב. עם זאת, בשל היעדר כתובת מדויקת קיומו של בית בושת במקום נשאר בגדר שמועה.
עם הקמתה של מדינת ישראל, נמסר בית הקפה לוועד למען החייל שהקים בו בשנת 1951 את "פינת החייל". כך, הפך המתחם לבית החייל של תל אביב-יפו, ובו מסעדה ואולם תרבות, עד לשנות ה-70, בהם עבר מקום משכנו לרחוב וייצמן. תעלומה נוספת שעולה לדיון בתערוכה דנה ביצירות האמנות הייחודיות שעיטרו את המקום בשנים אלה. לכבוד הקמת בית החייל, נקראו ארבעה אמנים ליצור יצירות שיקשטו את קירות המבנה - יוחנן סימון, אביגדור סטימצקי, מרדכי גומפל ופרלי פלציג.
13 צפייה בגלריה
בית לורנץ
בית לורנץ
"מועדון החיילים היפה בארץ": מועדון הקצינים הבריטי הפך לבית החייל תל אביב
(צילום מעיתון "במחנה" 1948)
העבודה הדומיננטית ביותר במקום הייתה ציור שמן גדול מימדים של האמן יוחנן סימון שנקרא "סוף המלחמה" (1949). הציור המופשט והצבעוני, נמתח על גבי מסגרת וכיסה קיר שלם במועדון החיילים. כשהבניין ננטש בשנות השבעים הציורים שהיו בו נעלמו, וכיום איש לא יודע היכן הם.
13 צפייה בגלריה
הציור "סוף המלחמה" בבית החייל משנות ה-50
הציור "סוף המלחמה" בבית החייל משנות ה-50
הציור "סוף המלחמה" בבית החייל משנות ה-50
(צילום: באדיבות ארכיון נווה שכטר)
עבודת הוידאו של דה-קאלו נוגעת בתעלומת הציורים האבודים, אך לדעתה הסוגייה הזו מייצגת שאלות רחבות וחשובות יותר על היחס שלנו כחברה לנכסים מהעבר. "השאלה שמסיימת את העבודה רחבה יותר מלאן נעלמו יצירות האמנות, והיא שאלה על היחסים שלנו עם נכסי תרבות ואמנות ששייכים לעבר", היא מסבירה.
13 צפייה בגלריה
"סוף המלחמה" יוחנן סימון
"סוף המלחמה" יוחנן סימון
היצירה "סוף המלחמה" של יוחנן סימון אבדה
(צילום מתוך ארכיון נווה שכטר)
במשך כמעט ארבעה עשורים, עד לשיפוצו בשנת 2012, עמד המבנה ההיסטורי נטוש ועזוב. מבית קפה מפואר ומקום מפגש תרבותי חשוב, הוא נהפך לביתם של דרי רחוב ומצבו הפיזי הדרדר. לדעתה של דה-קאלו גם זו עובדה חשובה בהיסטוריה של הבניין. "המתחם הזה היה סגור, אף אחד לא ידע מה היה כאן. אנשים רק ידעו שיש פה גן גווע לפי העצים. המקום הזה היה פינה נסתרת שהסיפור שלה לא סופר".
13 צפייה בגלריה
מראה הבניין מרחוב שלוש לפני השיפוץ
מראה הבניין מרחוב שלוש לפני השיפוץ
מראה הבניין מרחוב שלוש לפני השיפוץ
(צילום: באדיבות ארכיון נווה שכטר)
13 צפייה בגלריה
נווה שכטר לפני השיפוץ
נווה שכטר לפני השיפוץ
"יש הרבה מקומות כאלה בארץ": נווה שכטר לפני השיפוץ
(צילום: באדיבות ארכיון נווה שכטר)
המבנה ברחוב שלוש אמנם זכה לסוף טוב, אך דה-קאלו מספרת כי מבנים רבים בישראל אוצרים בתוכם סיפורים מרתקים שטרם זכו להתייחסות ולשיקום. "ככל שעובר הזמן אני רואה שיש הרבה מקומות כאלו בארץ שאנחנו לא מודעים להם. יש כאן היסטוריות חתומות, סגורות וכמעט נזרקות שאנחנו לא מגיבים להן. כל מה שקשור בשימור תרבות לעיתים רבות נדחק הצידה".
13 צפייה בגלריה
נווה שכטר
נווה שכטר
נווה שכטר כיום. מימין בית הקפה לורנץ ומינץ
(צילום: נטע אלונים)
התערוכה "תני לי לראות" מוצגת עד 12.7 בגלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.