אחרי שנה שבה עמדו סגורים, אט אט ובזהירות מתחילים להיפתח מוסדות התרבות ברחבי ארץ. אל הרשימה אפשר להוסיף עתה באופן רשמי את ספריית בית אריאלה בתל אביב, שנחנכה אתמול (ד') עם סיומו של השיפוץ הנרחב בתוכה שנמשך כעשור.
מדובר בשיפוץ הראשון והנרחב ביותר שעבר המקום מאז שנחנך בשנת 1977, בעלות כוללת של 72 מיליון שקלים. עבודות השיפוץ בבניין חולקו לשלושה שלבים, והאחרון שבהם התחיל לפני כשנתיים. המבנה האיקוני תוכנן בידי צמד האדריכלים משה לופנפלד ז"ל וגיורא גמרמן ז"ל, והפך גם למבנה המוכר ביותר שלהם.
23 צפייה בגלריה
שרידים לבנייה הברוטליסטית: תקרת הבטון ועמודי התמיכה המרהיבים בקומת הגלריה
(צילום: אמנון חורש)
"המקום הזה הוא לא רק הספרייה המרכזית של גוש דן", מסביר ראש אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב, גיורא יהלום, "אלא שלראשונה בעיר אנחנו מציגים לציבור מוסד חדש שמזמין את התושבים לקיים בו אירועי תרבות משלהם. אנחנו מספקים על בסיס מקום פנוי את החלל, ואתם תביאו את התוכן. השאיפה הייתה להפוך את המקום מבית של ספרים לבית של בני אדם. בית שרואה את האדם ואת הצורך שלו בתרבות ובידע".
בית אריאלה בתכנונם של לופנפלד וגמרמן משתייך לסגנון האדריכלות הברוסטליסטי, שהיה נפוץ מאוד בארץ ובעולם בין שנות ה-50 לשנות ה-70. בעוד הבנייה הברוטליסטית התאפיינה בשימוש בבטון חשוף, השניים בחרו לחפות את הספרייה באבן בהירה כלפי חוץ, ובאמצעות שכבות הבטון לבודד את חלל הפנים מהשאון של רחוב שאול המלך. התוצאה המוכרת הייתה מבוך בטון חשוך ומבודד שהפך פחות ופחות מזמין ורלוונטי עם חלוף העשורים. על מתיחת הפנים היה אמון בעשור האחרון משרד מייזליץ-כסיף אדריכלים. "לכל עיר יש מן 'פיל לבן' כזה שעומד בתור הספרייה הציבורית", מסבירה האדריכלית גנית מייזליץ-כסיף שעמדה בראש הפרויקט. "המקומות הללו הופכים ריקים, כי תרבות הספר משתנה".
מזמינים את הרחוב לתוך הספרייה
"הבטון החשוף והסגנון הברוטליסטי הם חלק מנוף ילדותי", מספרת מייזליץ-כסיף. "אבל בתור תלמידת תיכון שישבה בספריית העיתונות ועשתה עבודות בשנת 78', כבר אז נראה המקום ותיק. בנו אותו אדריכלים מבוגרים מתוך אג'נדה 'כבדה'. מטרתה של האדריכלות הייתה להגן על באי הספרייה מהרעש, ואני אצטט את האדריכל לופנפנד: 'הרעש הוא גדול האויבים של הספרייה'".
ואכן, לאורך הסיור בספרייה המחודשת מתברר עד כמה המבנה המקורי תוכנן כדי לנתק את המשתמשים בו מכל השפעה חיצונית שהיא, אפילו מאור יום טבעי. אחת הדוגמאות היא אולמות הקריאה וההשאלה. טרם השיפוץ הייתה תקרת החלל מורכבת מצורות גאומטריות מאסבסט, אליהן חוברו מנורות ניאון, מעשה אדריכלי מורכב ששיווה לחלל מראה קודר ואטום. מייזליץ-כסיף מספרת שלאחר שפורק החומר הרעיל, נחשפה תקרה מקורית עשויה קורות בטון וחלונות זכוכית שהכניסו אור נעים ומרגיע. "פתאום כל הספרייה התמלאה באור טבעי ולא צריך להדליק ניאונים באמצע היום".
דוגמה נוספת היא קירות הבטון האטומים שפנו לרחוב שאול המלך, שבשיפוץ נחתכו והפכו לחלונות זכוכית גדולים שחושפים כעת את הנעשה בספרייה ומזמינים את הרחוב פנימה. מאחורי קירות הזכוכית החדשים הוחלט למקם את החלל הציבורי שנקרא "הסלון העירוני". החלל מורכב ממרכז המידע הממוחשב הישן של הספרייה, ומכיתת לימוד שהוסבה למדרגות ישיבה מחופות עץ. "מדובר במרחב של מפגשים א-פורמליים", מסבירה מייזליץ-כסיף. "אין פה ספרים, אלא מרחב שהכל יכול לקרות בו - מהשקה של ספר ועד הקרנה של סרט".
דרך קירות הזכוכית של "הסלון" ניתן להביט מטה, אל חצר אנגלית נעימה ומוארת בקומה התחתונה של הספרייה שתוביל, בין היתר, לספריית קומיקס חדשה שאת מדפיה ימלאו רומנים גרפיים. לפני השיפוץ המקום שימש כמחסן, אך כעת המקום פתוח ובהמשך אף יוסדרו בו צמחייה, ריהוט ודק.
23 צפייה בגלריה
אחרי השיפוץ: החצר האנגלית מתחת לרחוב שאול המלך שטופת שמש
(צילום: מייזליץ-כסיף אדריכלים)
קיר זכוכית נוסף הוצב בין הסלון לפנים הספרייה. מהסלון ניתן להביט אל דלפק ההשאלה שפועל בשירות עצמי, שממנו הגישה אל אולמות העיון, ספריות הנישה ולחדרי עבודה פרטיים מקירות זכוכית. "הייתה בבניין תחושה של מבוך, ועכשיו אפשר להבין איפה הסלון, איפה אני ואיפה הרחוב. אחד הכלים המשמעותיים ביותר בשיפוץ היה הורדה של קירות כדי לאפשר נהירות של המרחב", מוסיפה מייזליץ-כסיף.
23 צפייה בגלריה
דלפק ההשאלה מימין, משמאל קיר זכוכית רחב ידיים הפונה אל הסלון העירוני
(צילום: אמנון חורש)
באותו אופן, הכניסה לאולם הכניסה של הספרייה מאפשרת התמצאות גדולה יותר מבעבר. משמאל נמצא חלל "הסלון" רחב הידיים, מימין ספריית הילדים והקפיטריה שטרם נפתחה. מהכניסה ניתן אף לראות כל הדרך אל דלפק ההשאלה, שכדי להגיע אליו יש לעלות מספר מדרגות ולתקרתו צבועת הברונזה בעלת המראה הגיאומטרי והדרמטי. "התקרה הזאת היא אחד הדברים המקסימים כאן, שמראים איך האדריכלות פה הייתה כל כך מושקעת ומדהימה", מסבירה מייזליץ-כסיף. "לקח לנו כמה שנים עד שהבנו שהתקרה הזו לא מפח אלא מבטון. זו עבודה נפלאה".
23 צפייה בגלריה
"לקח לנו כמה שנים עד שהבנו שהתקרה הזו לא מפח אלא מבטון"
(צילום: מייזליץ-כסיף אדריכלים)
"המקום הכי נטוש בעיר"
השיפוץ ארוך השנים של ספריית בית אריאלה עשוי להיות הראשון בשורת שיפוצים שתפקוד את קריית התרבות גדושת מבני הציבור: שני אגפי מוזיאון תל-אביב, בית משפט השלום, תיאטרון הקאמרי, בית האופרה וגינה ציבורית. ההצעה של המשרד לשפץ את בית אריאלה תחילה, בגלל מרכזיותו, לא התקבלה מיד בעיריית תל אביב. עם זאת, לאחר כמה שנים, ודווקא משיקולי בטיחות ובטיחות אש, נדרשה העירייה לשפץ את הספרייה ולהתאים אותה לסטנדרטים עכשוויים ומחמירים יותר והתכנון של מייזליץ-כסיף התעורר מחדש.
"אין אף מקום בישראל שיש בו גם בית אופרה, גם תיאטרון לאומי, גם מוזיאון לאמנות וגם מבנה של ספרות וחוק", מסבירה מייזליץ-כסיף. "כולם מקובצים פה, אך יחד עם זאת זה המקום הכי נטוש בעיר מבחינה מרחבית. אנחנו הולכים במרחב הזה והוא ריק ולא נגיש. בכל עיר אחרת שאנחנו מכירים בעולם יש ליד תיאטרון או מוזיאון המון אנשים, אבל משהו במרחב הזה גורם לאנשים לא להישאר בו. הבנו שהמצב הבונקרי של בית אריאלה ופתיחה שלו יכול להיות מחולל ההתחדשות במתחם כולו". לדבריה, "ככה האדריכלות של שנות השבעים עבדה. פעם אדריכלים היו מתכננים את המבנים ואדריכלי נוף היו 'מקשטים' את המרחב הציבורי שנשאר. היום מה שמעניין זה בדיוק אותה אינטראקציה בין חוץ ופנים, ואיך המבנה מייצר את הקשר למרחב הציבורי".
23 צפייה בגלריה
קונספט תכנון לקריית התרבות: "להפוך לחלק חי בעיר, סוג של המשך של הסלון"
(הדמיה: מייזליץ-כסיף אדריכלים)
ואומנם, המתחם שחובק את בית אריאלה אכן לא מתפקד כחלל עירוני שוקק חיים, ובמרבית שעות היום התנועה האנושית בו דלילה. כמובן, הדבר נכון פי כמה וכמה לתקופת הקורונה. בעיריית תל אביב אין עדיין תכנית רשמית ומפורטת כיצד להפיח חיים באיזור, אבל ניתן לקוות ששיפוץ הספרייה הוא השלב הראשון בדרך לשם. "אנחנו מקווים שהשיפוץ של הספרייה יהפוך את המרחב הזה לחלק חי בעיר, סוג של המשך של הסלון", מסכמת מייזליץ-כסיף.
