נראה שגם בגיל 73 עוד לא התגבשה בישראל מסורת אסתטית מובהקת. עם זאת, חבל הארץ שעליו אנו נמצאים הוא עתיק ועשיר בהיסטוריית עיצוב ומלאכת יד, ובפרט – מלאכת ניפוח הזכוכית. ההיסטוריה הזו משתלבת בצורה מרהיבה בהווה בעבודותיהם של מיכל צדרבאום (44) ונועם דובר (46), זוג והורים לשתי בנות ממושב עין-איילה, שעובדים עם חומר שרק מעצבים ישראלים ספורים מתמחים בו: הם יוצרים יחד בזכוכית, בטכניקות שמשלבות את המסורתי עם המודרני.
18 צפייה בגלריה
השראה עתיקה, טכניקה עכשווית: כלי הזכוכית של מיכל צדרבאום ונועם דובר
(צילום: שחר וזיו כץ)
את ההשראה מהעת העתיקה מצאו בני הזוג במקרה, כשנתקלו בשברי חרס שמצאו בחצר הסטודיו שלהם ששוכן למרגלות הכרמל. "כשמצאנו את שברי החרס, התחלנו בנסיעות וביקורים תכופים באגף הארכיאולוגי של מוזיאון ישראל. גילינו שאנחנו גרים באזור של מה שהיה פעם אחת מסדנאות הזכוכית הגדולות של הממלכה הרומית בישראל. רצינו לקחת את הממצאים האלה ולנסות לעקוב אחרי ההיסטוריה של הזכוכית ולהתחבר אל עולם הניפוח העתיק", מספרת צדרבאום. "הקונספט הזה הפך לתערוכת יחיד שהצגנו בגלריית הזכוכית Galleri Glas בשטוקהולם בנובמבר 2019".
במחקר ובלמידה חדשה של פעולות ישנות הצליחו השניים לשלב בין ניפוח זכוכית בתבניות חרס ובין הדפסה במדפסות תלת-ממד. "אנחנו מצטטים כלים עתיקים, אבל בשיטות העבודה שלנו. יצרנו למשל סדרה שכוללת בקבוקונים קטנים בצורה ובגודל של תמרים. בעבר נהגו לקחת תמר אמיתי, ליצור סביבו תבנית ולנפח לתוכה זכוכית. לקחנו כלים עכשוויים ויצרנו את אותן תבניות באמצעות הדפסת תלת-ממד".
18 צפייה בגלריה
זו זכוכית: באמצעות ניפוח עדין, הזכוכית "מחקה" את הצורה והמרקם של הכלי לתוכו נופחה
(צילום: נועם דובר)
על היצירה שלהם אומרים בני הזוג כי היא "תולדה של חיפוש השורשים המקצועיים שלנו והקשר שלנו למלאכות מהעת העתיקה". בכלי הזכוכית הייחודיים שהם יוצרים, נמתחת הזכוכית לקצה גבול היכולת שלה ו"מעתיקה" את הטקסטורות ופני השטח של התבניות שבתוכן היא מנופחת. כך כד זכוכית שברירי נראה כאילו נתפר מבד או גולף בעץ.
התערוכה החדשה שלהם בישראל מוצגת בימים אלה (עד 22.5) במרכז לקרמיקה עכשווית בבית בנימיני שבתל-אביב. הפעם קמו לתחייה בידיהם של בני הזוג כלי אחסון מהמאה ה-10 לפני הספירה, שהיו נפוצים מאוד בקרב עמי אגן הים התיכון. כלים יפהפיים אלה, הנקראים "אַמְפוֹרוֹת", יוצרו גם הם בטכנולוגיות חדשות שמהדהדות את העבר הרחוק. הכלים שיצרו בני הזוג עדינים וכמעט נוזליים למראה, והגוונים הבהירים שלהם מהדהדים מסעות במדבר. בחלל הנקי של בית בנימיני מוצגות יחד אותן אמפורות באופן שיוצר שלם העולה על סכום חלקיו ומדגים את היופי שטמון בחומר כל כך יומיומי.
"לעבוד עם זכוכית זה חלום"
בני הזוג לא התחילו את דרכם המקצועית בתחום הזכוכית, אלא עברו גלגולים רבים ביחד ולחוד עד שמצאו את מקומם עם החומר העתיק והמרתק. דובר למד עיצוב תעשייתי, וצדרבאום למדה תקשורת חזותית בבצלאל.
"אחד הפרויקטים המשמעותיים שלי היה דווקא בעולם של אמנות הרחוב, בעשייה מחתרתית יחד עם האמן יוחאי מטוס", מספרת צדרבאום. "במשך כמה שנים שתלנו ציורים מפוקסלים בתוך שלטי רחוב ועל רצפות ומדרכות ברחבי תל-אביב. היום נשארו בעיר שני לבבות: על מדרגות העירייה ובכיכר המושבות".
18 צפייה בגלריה
"לעבוד עם זכוכית היה בשבילי סוג של חלום: מיכל צדרבאום
(צילום: שחר וזיו כץ, נועם דובר)
השניים חברו ליצירה משותפת בשנת 2008, כשעיצבו את התפאורה לעיבוד התיאטרון של הספר 'אורלנדו' מאת וירג'יניה וולף בבימויו של עמית דרורי. "אחרי 'אורלנדו' החלטנו נועם ואני שממשיכים לעבוד ביחד, אבל רצינו לעשות משהו אחר. הגדרנו את הסטודיו שלנו כפלטפורמה פתוחה ומאפשרת", משחזרת צדרבאום.
אז למה דווקא זכוכית?
דובר: "עבדתי בפרויקטים רבים עם זכוכית קרה, ונסעתי למורנו שבאיטליה לסדנת ניפוח זכוכית. שם התאהבתי. הבנתי שאני חייב לחזור ולפגוש את החומר והעבודה הייחודיים האלה. בהמשך מיכל ואני הלכנו ללמוד ניפוח, מה שפתח אצלי תשוקה ללימוד הטכניקות הרבות בתחום. טסתי לקורסים בניפוח זכוכית בארצות-הברית, ואפילו למדתי תואר שני בזכוכית בשוודיה".
צדרבאום: "לעבוד עם זכוכית היה בשבילי סוג של חלום, התממשות של זיכרונות מביקורים במפעלי זכוכית בשוודיה, לשם הייתי נוסעת עם המשפחה כל קיץ. ניפוח הזכוכית בשוודיה הוא תחום שיש לו הרבה מקום בהיסטוריה, בתרבות וגם באספנות. יש שם תעשיית זכוכית רצינית, ולאורך מאות שנים התבססו שם עשרות שיטות עבודה. אפילו טסתי לחוג ניפוח בסיסי בקוסטה, הכפר שבו נמצא אחד המפעלים הגדולים במדינה. אחרי כמה שנים למדנו קצת ביחד בסטודיו של בוריס שפייזמן ומעיין פייגין בתל-אביב, שהיה אז הסטודיו היחיד לניפוח זכוכית בארץ, ואז נועם נכנס לעומק העבודה בזכוכית ואני הצטרפתי".
איך נראה תהליך העבודה שלכם?
צדרבאום: "תהליך חדש מתחיל בדרך כלל בנקודה שבה התהליך הקודם עצר. זה כולל הרבה שיחות וחזרה אל הרפרנסים הקבועים שלנו מעולם הקראפט העתיק. חלק נכבד מהעבודה הוא פיתוח ושכלול המתודות בחומר - יש שם אינסוף פרטים להתעמק בהם ברמה הטכנית. כל פיתוח טכני מוליד אפשרויות חדשות של ביטוי צורני, אז זה התהליך - מהחומר ומכלי העבודה אל הרעיון, ובחזרה לחומר".
ואיך נראית חלוקת העבודה ביניכם?
צדרבאום: "העבודה בחומר מתחלקת בינינו על פי המיומנויות של כל אחד. למשל, נועם אחראי בעיקר על הדפסת ניפוח הזכוכית ועל הדפסה בתלת-ממד במדפסות שהוא מתכנן ובונה במו ידיו. אני אחראית על התפירה ובניית התבניות. לפעמים אנחנו נותנים משימות אחד לשני, ואז המשימות האלה מולידות רעיונות חדשים".
מה האתגרים הכי גדולים בעבודה המשותפת?
דובר: "הכי מורכב זו ההפרדה בין הזוגי, המשפחתי והמקצועי. כשעושים כמעט הכל ביחד, מרחב אחד גולש למרחב אחר, ולפעמים נוצרים מצבים כאוטיים".
צדרבאום: "האינטנסיביות. יש הכל מהכל, גם רגעים נהדרים וגם כאלה מאתגרים".
מה אתם הכי אוהבים בעבודתכם ומה פחות?
צדרבאום: "אני אוהבת את העובדה שאני הבוס של עצמי ואת האפשרות לעבור תהליכים פנימיים דרך החומר. מובן שאנחנו גם נהנים מההערכה שאנחנו מקבלים בארץ ובעולם ומהאפשרות לפגוש אנשים בדרך. הצד השני הוא הלחץ והדד-ליינים לקראת תערוכות".
דובר: "אני אוהב את ניהול תהליכי העבודה, את השליטה בתהליכי החום, התנורים והאש, את האופן שבו התהליכים והטכניקות הופכים קונספט מגולם חומרית, והכי פחות אוהב את כל הכישלונות האינסופיים שמאחורי הקלעים, כמובן. בסוף אנחנו עובדים עם זכוכית, חומר מפונק מאוד שעלול להתנפץ בכל רגע".
מה נותן לכם השראה?
דובר: "השראה היא בעצם מין תחושה ראשונית ודי תמימה שמזמינה אותך להעמיק בהמשך. אני משתדל להתעסק פחות בהשראה ויותר בחקירה. כך למשל, עבודתו של איניון, מנפח זכוכית פיניקי מכונן מהמאה הראשונה לספירה, השפיעה עליי מאוד. יכול להיות שאיניון פיתח את שיטת ניפוח הזכוכית בתבניות מראשיתה, ובכל מקרה אין ספק שהוא רומם אותה לכדי מסורת עבודה מדהימה ויצר אובייקטים ששינו את פני ההיסטוריה של הזכוכית עד לימינ
מה הדבר הבא שאתם חולמים לעשות?
דובר: "וואו, שאלה קשה. אני חושב על עצמי כעל סוג של אספן בעצם. רק שבמקום לאסוף שרפרפים או קומקומים, אני אוסף שיטות עבודה וידע. כמו כל אספן רדוף, מה שמנהל אותי הוא האוסף עצמו. יש לו רצונות משלו, להיות רחב ומקיף. רוב האוספים הם די שוויצריים. אבל אני די ביישן, אז אני מתחבא מאחורי האיסוף".
צדרבאום: "מבחינה מעשית, לאט ובטוח, אני מתחילה להיכנס לעומק של עולם הטקסטיל, ובעיקר אריגת שטיחים. מעבר לזה יש לי חלומות על שיתופי פעולה נוספים, והייתי שמחה לעוד פרויקט בעיצוב במה. אבל בעיקר אני חולמת להמשיך לעבוד ולראות לאן העבודה תיקח אותי ואותנו".
מה התוכניות שלכם לעתיד?
צדרבאום: "בעתיד הקרוב מאוד אנחנו מתכננים כמה אירועים סביב התערוכה בבית בנימיני. אחר כך מתחילים לעבוד לקראת תערוכה שתוצג בסתיו הקרוב בשוודיה יחד עם האוצרת סנדרה וייל. לעתיד הרחוק יותר אני ממש לא יודעת. אולי להחמיץ מלפפונים".
דובר: "לעתיד הרחוק הכל בעצם תלוי במה שאיילה ואביגיל, הבנות שלנו, יחליטו. בסוף הן קובעות. בין לבין אני מקווה שאצליח למצוא זמן לצפות בעונה השנייה של הסדרה Blown Away בנטפליקס. השחקן ג'ייסון מקדונלד שמשתתף בסדרה הוא חבר טוב שלי".
