סופה של זוגיות ארוכת שנים הוא תמיד אירוע דרמטי. כשהסוף הזה כרוך גם בעזיבת בית, הדרמה מתעצמת, וכשהבית שופץ בשתי ידיים שלב אחרי שלב במשך שנים ארוכות על ידי מי שעוזבת אותו כעת - והפך עבורה לשילוב של מקום עבודה ומרכז משפחתי וחברתי - הדרמה מתעצמת שבעתיים. זה בדיוק מה שקרה לאורלי רובינזון, יזמית מוכרת ורבת פעלים בתחום העיצוב, שנפרדה מבעלה לפני כשנתיים. רובינזון עזבה את בית חלומותיה במושב עין-ורד ועברה לדירה בת חמישה חדרים המשקיפה לנוף נפלא. שם התחילה לאסוף את השברים, לבנות את הזוגיות החדשה שלה וגם לעבוד על הפרויקט הבא, "הבית ההיברידי", שעליו נדבר בהמשך.
17 צפייה בגלריה
רובינזון בסטודיו שלה. השולחן הענק נקנה לקראת יום הצילומים הראשון שערכה לפני 20 שנה, ומשרת אותה עד היום
(צילום: גלעד רדט)
את מתארת את הדירה הנוכחית שלך כמפלט זמני. איפה יהיה הבית הבא שלך?
"יש דירת דופלקס חדשה בדרום תל-אביב שעומדת ריקה ומחכה לנו, ואנחנו לא עוברים אליה כי אנחנו אוהבים אדמה. הרהרתי ברעיון, אבל אנחנו רוצים את היצירה ואת הסטודיו ליד הבית ורוצים מקום לארח. יש לנו חזון שבו הבית שלנו יהיה מקום לסדנאות שבן זוגי מעביר, בשילוב סוג של אייר בי אנד בי, כדי שאנשים יבואו לחוות את המקום ולהרפות. מסע החיפוש אחר בית לוקח אותנו לפגוש אנשים ומקומות. אני מרגישה בת 24, תובנה מרגשת שהעולם פתוח. תביא איזה חירבה, ובוא נתחיל".
אני זה הבית
שנת 2020 הייתה שנת התכנסות, ובין סגר לסגר אנשים רבים עבדו מהבית וזנחו את ההתקהלות ואת המשרד. גם רובינזון, שב-20 השנים האחרונות הקימה בעשר אצבעות עסק משגשג של ספרים בתחום העיצוב, גילתה את עצמה מחדש.
"שנת הקורונה שמה אותי במין אינקובטור של בית", היא מספרת. "עברתי את הקורונה לא בבית הישן שלי בעין-ורד, אלא בדירה חדשה יחד עם שלושת ילדיי. הם באו להיות כאן איתי, למרות שיש להם חדרים משלהם במשרד שלי בעין-ורד ולמרות שיש להם את הבית הגדול שבו הם גדלו, בעיקר בחצר. בסוף הם רוצים לבוא ולישון ולהתעורר ולהתקלח ולהרגיש בית אצלי. דרכם גיליתי עד כמה בית זה המקום שבו נמצאים האנשים שאתה אוהב. בית זה קן, זה החילזון, בעצם הבית זה את ואתה".
רובינזון, 53, גדלה בקריית-מוצקין בדירה בקומה הרביעית, אחת מארבעה ילדים. אביה היה אדריכל שפעל בגליל. אחיה, ערן רולס, הוא מנכ"ל מרכז הבנייה הישראלית. "אנחנו חלק משבט מאוד מחובר", היא מעידה. היא למדה הנדסת אדריכלות באוניברסיטת תל-אביב, וכאשר ערן אחיה הקים את מרכז הבנייה הישראלי, עבדה איתו כמנהלת הדרכה. בהמשך התחילה לתכנן וילות ("שנאתי את זה, כי אחרי שאת גומרת את התכנון של הבית, מפה זה רק פרוצדורות והיתרים").
17 צפייה בגלריה
פינת כתיבה אחת מתוך ארבע הפזורות בדירה, שכל אחת מהן מתאימה לאופי עבודה שונה וכל אחד מבני הבית יכול להשתמש בהן בעת הצורך
(צילום: שי אדם)
במקביל כתבה טור על עיצוב ל"מעריב". לפני 20 שנה יצא ספרה הראשון, "חדרים", שהיה אוסף של מחשבות וצילומים שנולדו עם הטור. בהדרגה הפכה לאימפריית ספרי עיצוב שהיא גם מפיקה ויוזמת עם אדריכלי הצמרת של ישראל לצד לימור זומר, מנהלת התחקיר וההפקה. "לא היו בארץ ספרים כאלה", היא אומרת. "ואז התחיל קטע של בניית בתי יוקרה בארץ, ולי היה רצון וצורך לעשות ספרים שמי שיפתח אותם ישאל, 'מה, זה בישראל?'. רציתי להראות שאנחנו טובים באדריכלות".
למושב עין-ורד הגיעה לפני 25 שנה בעקבות בעלה לשעבר, רועי רובינזון. כאן הקימו את ביתם וכאן נולדו שלושת ילדיהם, עידו (24), סטודנט לפסיכולוגיה, עדיה (21), מעצבת ואינסטגרמרית, ודור (17), תלמיד תיכון. "הגעתי לכאן לבית סוכנות ישן עם לולים ומחסנים", היא נזכרת. "בכל פעם שיפצתי לול או מחסן והוספנו יחידת דיור או משרד, תהליך שנכתב עליו הרבה. בעצם בנינו בית שנולד מתוך המחסנים. הפרגולה בנויה מעמודי החשמל הישנים שהיו ברחוב הסמוך והוחלפו, הגדר ממכלי פרי שבהם שתלנו בוגונוויליה. הכל היה מייד-אין עין-ורד. לא רציתי לא כפרי ולא טוסקני, האג'נדה הייתה מקומית ושל שחזור, מתוך תפיסה שאני חיה ומתפרנסת מהמקום.
"אם פעם זה היה לול תרנגולות, היום זה משרד שאנחנו מטילות בו ספרי עיצוב. הקהילה שעבדה עם המשרד שלי הייתה מקומית, וגם הפעילות העסקית הייתה פה. האדריכל פיצו קדם נתן הרצאה בחנייה, והיו מסיבות של הברנז'ה. הבית שלי בעין-ורד עבד בין כל המעגלים של קהילה, עסק, חיים פרטיים ומשפחה. היו הרבה שנים שהכל עבד מעולה".
עד שלפני ארבע שנים חלתה רובינזון בדלקת פרקים ואושפזה. "בזוגיות שלי נוצר חור, ואני חליתי", היא מסבירה. "כתבתי לקבוצת האחים שלי, שזו פעם ראשונה שהגוף מרד בי כי הוא לא מסכים שהנשמה תמשיך לתחמן. חצי שנה לא יכולתי להזיז את כל הגוף. באו כל בני המשפחה וההורים, וכולם הודיעו לי שאני צריכה לעזוב את הבית. אני בן אדם מאוד אותנטי, והם הבינו שאני לא יכולה לרמות את עצמי. עם זאת ידענו שהמחיר יהיה קשה: לעזוב את המקום הזה שאני מברכת עליו".
כמה קשה זה היה?
"הייתי צריכה לעבור משחור ללבן. לעבור למקום שבו אין משמעות לעיצוב, כי שום עיצוב לא יכול להחליף את הבית הזה שבו גידלתי את ילדיי, שום בית בעולם. הייתי זקוקה לדירה ניטרלית. לסירת הצלה שנמצאת בסביבה הקרובה. ידעתי שלא אחיה בה כל החיים ושהתפקיד שלה הוא רק כאן ועכשיו. לא הייתה לי מסוגלות נפשית להתחיל להשקות עצים שהם לא שלי ושלא אני גידלתי. יש בבית שאותו עזבתי עם עשרות עצים שאני שתלתי, מטע לימונים, תפוזים, מנגו, גינת ירק, נענע - הכל עשיתי בידיים שלי. לא יכולתי רגשית לעשות את זה שוב, כשאני לבד. בנוסף רציתי שקט, לא להשקות ולא לעדור ולא לגנן".
17 צפייה בגלריה
"אם את לא תפקודית, כמו שאני הייתי בהתחלה, אז הבת שלך מסדרת בית כשהיא עדיין חיילת"
(צילום: שי אדם)
רובינזון עברה לעיר בשרון, לדירה בקומה השישית המשקיפה לשדות, לכרם ענבים ולפרדסים - והתחילה מחדש. "הילדים לא היו איתי מהיום הראשון", היא מספרת, "הם היו אמורים לחלוק את זמנם. הם כבר גדולים, ולא רציתי לנתק אותם מאבא שלהם ומהמושב המדהים. היה לי חשוב שהם יהיו על הקו בין הדירה שהיא עשר דקות מפה לבין הבית במושב, אבל לאט-לאט, ומהר-מהר, הם עברו לגור איתי רשמית, ולפני שנה הצטרף אלינו גם בן הזוג שלי, ונכנס ישר לתוך הקורונה איתנו. עברנו שנה היסטרית במובן של חוויית בית".
עברת מבית קרקע גדול לדירה בבניין. איך הרגשת עם זה?
"תמיד יש אצלנו בדירה בן-דוד על הספה או עשר חברות של עדיה בסלון. החברים של ילדיי גדלו אצלי בבית, וכשעברנו לדירה, לקח להם שלוש דקות להגיע גם לכאן. ככה הבנתי שאני זה הבית, ואי-אפשר לברוח מזה. אני עומדת במבואת החדרים בדירה ואומרת, בכל דרך שאני פותחת יש לי אהבה".
את בן זוגה החדש, טד בר, איש ביטוח, אמן בינלאומי ומפתח שיטת FLY לציור אינטואיטיבי, הכירה כשהוא הגיע לסדנת כתיבה בסטודיו שלה. "טד הוא מתנה שאלוהים שלח לי על התנהגות טובה", היא מחייכת. "כשחליתי עוד לא הכרתי אותו, וכשנפלה ההחלטה שאני עוזבת את הבית, הוא עוד לא היה בתמונה. הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם העזיבה. כתבתי והקלטתי את עצמי, עברתי סשן של טיפול. בעודי חולה, אדון טד הצטרף לסדנה בסטודיו שלי. הוא לא פגש אותי, אבל ראה את הכלב ואת הילדים שהסתובבו בסטודיו. כשהסדנה הסתיימה, כולם התפזרו. לימים בעלה של אחת מהמשתתפות נפטר, נסענו ביחד לשבעה וכך התיידדנו. הקשר נולד מתוך ידידות. הוא איש מיוחד, מאוד רוחני, אמנותי ותרבותי מצד אחד אבל עם רגליים על הקרקע מצד שני. התפתחה בינינו חברות מאוד עמוקה ומשם גם אהבה. הוא חי באורח חיים פתוח ובינלאומי, וגם הוא עבר שינוי מהותי בהחלטה שלו להתחייב לזוגיות לאחר חמש שנים שבהן היה גרוש".
כמה מאתגר זה היה לאחד בדירה אחת חיים של שני אנשים בוגרים?
"לטד היה בית של ארבע קומות ברמת-השרון. כשהוא עבר לגור איתי, הוא קיבל שתי דלתות ושתי מגירות בארון לא גדול, וזהו. את רוב חפציו פיזר בין שני ילדיו וגרושתו. הבית חוסל. הוא נזיר היום, והוא לגמרי סבבה עם זה".
מה זה אומר להתחיל מחדש?
"קודם כל מסדרים בית, ואם את לא תפקודית, כמו שאני הייתי בהתחלה, אז הבת שלך מסדרת בית כשהיא עדיין חיילת ומפקדת בקורס פקחי טיסה בבסיס עובדה. היא לקחה שבוע חופש ותקתקה לנו בית, עם רשימות ומשימות, מי יקדח, מי יצבע, וכולם עבדו בזה. ההוא בא לתלות גופי תאורה וההוא לצבוע קיר. דבר שני, את מיד מבשלת, עוד באותו יום. אנחנו בית שבו כל בוקר יש טקסים של ארוחות בוקר, עורכים שולחן, אוכלים ומתחילים ליצור. כשנכנסתי לדירה, עדיין בלי בן הזוג ובלי הילדים, כל הזמן הייתי מוקפת. זו לא תמונה של מישהי שמוצאת את עצמה יושבת בדד. הייתי בסוג של היי, עם כל הכאב על הבית. זה היה משהו שרציתי ועשיתי אותו, וזה נותן תחושה של כוח.
"את צריכה לדעת שאת חזקה כדי לעשות את זה. מפה היה צריך להתחיל לחיות מחדש להסדיר את הנשימה. לקחתי את הזמן. אני מרגישה שזה באמת כמו סירת הצלה, ועכשיו הגעתי לגדה השנייה. הגעתי למקום ריק ואני שכובה על החוף וצריכה להסדיר נשימה, לקום לאט ולהסתכל מה יש מסביב, להגיד 'שלום עולם, הגעתי', ולהישאר במקום. לקחתי זמן כדי לבסס את המקום הקטן הזה, כדי שהוא ירגיש כמו בית ושאמשיך לתפקד ולעבוד ושהילדים יהיו בסדר".
ממה נפרדת כשעזבת את הבית?
"את כל מה שהיה לי בבית הקודם אהבתי, אבל לקחתי רק מה שאני צריכה. אילנה גור היא חברה קרובה, כמו בת משפחה. היא הייתה עושה אצלנו קבוע את ליל הסדר והייתה תמיד מגיעה עם כיסא. הכיסאות שלה באו איתי. שולחן הנגרים של יונתן מונג'ק בא איתי. השארתי מאחוריי את המיטה הגדולה וכל מיני ארונות גדולים שלא היה לי מקום בשבילם. לילדים הרכבנו חדרים חדשים. זה היה תהליך. אני מסתכלת עכשיו וזה כואב לי, אבל גם שמח. אני עסוקה בדבר הבא".
17 צפייה בגלריה
"אם פעם זה היה לול תרנגולות, היום זה משרד שאנחנו מטילות בו ספרי עיצוב"
(צילום: גלעד רדט)
ערימת כביסה היא תמרור אזהרה
הדבר הבא של רובינזון הוא חזון הבית ההיברידי, שיטה שפיתחה עם האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון, ומטרתה להלחים את שתי סביבות החיים, משפחה ועבודה, תחת קורת גג אחת. מטרת המפגשים עם לקוחותיה היא למצוא את נקודת המגע בין הבית לעבודה, להפגיש אותם עם פירמידת הצרכים של מאסלו, תיאוריה פסיכולוגית שמתייחסת למניעים ולצרכים של אדם בחייו, ולבדוק היכן הפערים בין מה שקיים בביתם לצרכים הפיזיים והרגשיים שלהם.
לשם כך בנה ליאון, השותף לחזון החדש, שאלון גדול ומעמיק למשפחות שחפצות בבית היברידי, דרכן נבחנים כל האספקטים של החיים בתוך בית כזה, משינה ועד טקסי אכילה ותחושת ביטחון ושייכות. לצד זה היא מקימה עם ענת לוין, לשעבר מנכ"לית רשת שילב והיום יו"ר ארגון "בטרם", אתר אינטרנט בתחום הבית, שיציע לצד כתבות תוכן גם פריטים למכירה שרובינזון תלקט בעצמה. בעתיד מתוכננות גם הרצאות על הבית ההיברידי וספר עיצוב ברוח השיטה.
איך השיטה מיושמת בפועל?
"יש כמה משפחות שאנחנו מעבירים אותן עכשיו את התהליך, ואנחנו בהלם מהתוצאות", היא מספרת. "בבית אחד, למשל, שבו היא עורכת דין והוא מהנדס, היא לא תחזור לעבוד מהמשרד, ואילו הוא יחזור רק לחצי מהשבוע. אנחנו נכנסנו לחדר השינה שלהם. בדקנו אור, אוורור, תאורה, טמפרטורה, תחושת ביטחון במהלך השינה. הושבנו אותם לענות על שאלון אנתרופולוגי של 100 שאלות כמעט על שינה, והתגלו חורים שאם לא יטופלו עכשיו, הם ילכו ויגדלו.
"הוא, למשל, לא ישן בצהריים בחדר השינה, כי יש שם ערימות כביסה. ערימת כביסה זה קודם כל ערימת הדחקה ותמרור אזהרה. לרוב זה גם לא יבוא לבד, זה חלק מעוד דברים. זה אומר שהמקום הכי אינטימי בבית הוא המחסן שלי. אני לא משקיע בו. אני זורק שם את הכביסה. באמת התברר שחדר השינה שלהם הוא חדר לא מושקע, וחדר הרחצה שלהם הוא זה שאליו נכנס כל מי שיושב בגינה כי לשירותי האורחים צריך לעשות סיבוב גדול. גילינו גם שאין שום סממן אינטימי בחדר. המלצנו להם לקחת תמונה של טיול משותף, להכניס טקסטיל, לתת מקום לזוגיות ולאינטימיות, כל חפץ מסמן משהו. אמנות היא הכנסת משמעות ורגש לבית. הזוג הזה היום בהודיה על המפגשים איתנו".
17 צפייה בגלריה
שידה שרובינזון קנתה לפני 14 שנה ומתארת כ"מחזיקה בכל הסודות הפרקטיים של הבית"
(צילום: שי אדם)
למה השינה היא נושא כל כך מרכזי בתיאוריית הבית שלכם?
"מרחב השינה הוא מקדש להרפיה. חדר השינה הוא מקום להשתבללות ולהתגלמות. זה מקום לסגור בו את הדלת, ומותר ורצוי להניח גבולות ולא להתנצל על זה. אבל בתוך כל זה, שולחן עבודה בחדר השינה הוא נכון, אם הוא עובד נכון במיקום שלו ובחומרים".
איך?
"אנחנו מדברים על צבע שנותן ביטחון, איך מחזקים את תחושת השייכות בחפצים, כמו הוספת כריות שהיו פעם לסבתא. אחרי שחוקרים את עולם השינה, עוברים לאוכל. אני לא חושבת שיש בית ספר בעולם שמדבר על זה. אני רואה את משתמש הקצה, האנשים שחיים בבית, ואני רוצה שהם יעשו איתי דרך. כשאנשים פונים אליי ומבקשים בית בסגנון נורווגי, אני יודעת שזה לא יפתור להם את הבעיות ויאפשר להם לעבוד מהבית, להפך, זה יכול רק לפתוח פערים.
"התהליך שלנו כולל דיאלוג עם הנושא של משפחה בצורה מעמיקה. זה תהליך ארוך ומשמעותי שעוברת משפחה.
"יש אנשים שחיים בבתים מפוארים והם לא מאושרים, כי משהו בפירמידה של מאסלו לא עובד. אין להם תחושת ביטחון, או שהם לא מרגישים מוערכים בבית, או לא מרגישים שייכות. הם הולכים בתוך הבית הגדול ולא מרגישים ביטחון, כך שאין משמעות לגודל. בספרים שלי אף פעם לא כתבתי על חומרים ומידות, ולא 'תשמור על מטר עשרים מרחק'. תמיד דיברתי על איך אתה מרגיש, והיום אני רוצה להעמיק את ההבנה בנוגע לצרכים של משפחה בתוך בית ולהכשיר מעצבות פנים של הבית ההיברידי".
איך התיאוריות האלה מתקשרות עם השינוי בחיים שלך?
"כולם אומרים לי, בית זה רק רכוש, זה חפץ, אבל לכל חפץ יש אנרגיה - וזה הדיבור החדש שלי. אני מרגישה במקום רוחני גבוה, והבית ההיברידי זו שיטה שהיא חלק מההתפתחות שלי. זה הגיע גם בעקבות החוויה המטלטלת של לבנות בית חלומות ולעזוב אותו, לקפוץ לאיזו סירת הצלה קטנה בדמות דירה שתיקח אותך לבית הבא, לחוף מבטחים. אני צריכה להיות נאמנה לקוראים שלי ולדרך שעברתי איתם ב-25 השנה האחרונות בנושא של בית, וכאן יש בשורה לי וגם לקהל שלי".
