האסוציאציה הכמעט מיידית שקופצת לראשם של המהרהרים בתרבות העיצובית והאדריכלית של יפן כמו לקוחה מעלון מעוצב של סניף Muji: קווים נקיים וסימטריים, צבעוניות שקטה ואחידה, ושימוש בגיאומטריות בסיסיות ומופשטות. מעל לכל אלה מככבת המילה "מינימליזם", שהפכה להיות כמעט נרדפת ל"יפניות" בעיני המערב. לדברי האדריכל אריה קוץ, שמנהל מערכת יחסים רצינית עם האדריכלות והתרבות היפנית כבר 40 שנה ומשמש בין היתר כיו"ר אגודת הידידות ישראל-יפן, נקודת המבט של המערב על המזרח הרחוק מפספסת עולם עשיר וצבעוני הרבה יותר.
"האופן שבו המערב תופש את העיצוב והאדריכלות היפניים מושפע בראש ובראשונה מאיזושהי תעמולה של המודרניסטים המוקדמים שפעלו בתחילת המאה ה-20", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "אנשי רוח ואדריכלות ביקרו ביפן והביאו את אותם רעיונות שהיום אנחנו קוראים להם מינימליסטיים. המפורסם שבהם הוא האדריכל פרנק לויד רייט האמריקני, שהעריץ את האדריכלות היפנית ואת הקווים הנקיים שהיא מביאה. אחד הסממנים הראשונים להשפעה היפנית במערב היא שורה של בתים פרטיים בשיקאגו שנבנו ב-1909 ונקראים 'בתי הערבה'. הבולט מביניהם הוא 'בית רובי' - לויד רייט מציע שם שפה אדריכלית חדשה לגמרי במערב, שמושפעת מאוד מהבית היפני".
הספרות המקצועית, בהתאמה, האדירה גם היא את הפן המינימליסטי של התרבות היפנית, אך לדבריו של קוץ "השאירה מחוץ לתשומת הלב העולמית סגנונות רבים שקיימים ביפן, גם היום כאשר התנועה האמנותית המודרניסטית מאחורינו. המערב עוד לא חזר ליפן כדי להביט בעיניים חדשות על תופעות תרבותיות ועיצוביות אחרות".
16 צפייה בגלריה
המפורסם באדריכלים שהושפעו מהמינימליזם היפני: בית בתכנונו של פרנק לויד רייט
(ShutterStock)
במסגרת "שלושה שערים לעיצוב היפני", הרצאה מקוונת מטעם ספריית "בית אריאלה" על התרבות החזותית היפנית שנעלמה מעיני המערב (שתועבר בזום מחר, ד'), קוץ מעלה שתי תופעות עיצוביות מנוגדות אך משלימות, שליוו את הסגנון האדריכלי היפני לאורך ההיסטוריה וקיימות בו גם כיום. את הראשונה הוא מכנה "האדה", או בתרגום מילולי מיפנית - הסגנון המפואר, ואת השנייה "שיבואי" או "וואבי-סאבי", שמקורו בכפר היפני, ומעלה על נס את היופי הטמון בפגום.
מורשת הפאר של יפן
"את העושר הצורני, הקישוטים והתבליטים שקיימים ביפן בחרו המודרניסטים שלא לראות", מסביר קוץ. "אותו עולם שהיה מוכר מההיסטוריה לא עניין אותם בתקופה ההיא, ולכן אלה שבמשך עשרות שנים כתבו את הספרים על העיצוב והאדריכלות היפניים השמיטו מסורת סגנונית שלמה בת אלפי שנים".
אותו סגנון מפואר, "האדה", מושפע לדבריו של קוץ מהתרבות הסינית, עימה קיימה התרבות היפנית מערכת יחסים מאוד הדוקה, ותחילתו ביפן מתוארכת לאזור המאה השישית. "הדוגמה המפוארת, המרשימה והמפורסמת ביותר היא מקדש TOSHOGU שבעיר ניקו. המקדש הזה נבנה לזכרו של מנהיג מאוד חשוב, השוגון היפני הראשון טוקוגאווה ליאסו, שאיחד תחתיו את יפן אחרי 150 שנה של מלחמת אזרחים והשליט יציבות שלטונית במשך 250 שנה".
עם מותו של השוגון, מסביר קוץ, קם מקדש העץ שמבוסס על מסורת בנייה שהשתמרה ביפן עד היום. "הבונים של אותם מבנים הם קבוצות בנייה של 'רב-נגרים' שלקחו את העיסוק הזה לקצה. שיטת הבנייה בעץ היא של עמודים וקורות, עליהם עומד גג רעפים רחב ידיים. מדובר בשיטה הנדסית מאוד משוכללת וסבוכה, בה המערכת המורכבת שתומכת בגג הגדול מאפשרת בסיס לתבליטים, קישוטים, פסלים והתבטאות צבעונית מאוד גדולה. שיטת הבנייה הזו, שקיימת גם היום ביפן, 'יודעת' לבנות הכל - ארמונות, וילות וגם מקדשים".
למסורת הפאר היפנית גילויים עכשוויים, שאומנם לא מבוססים על שיטת הבנייה המסורתית של מקדש TOSHOGU, אך רחוקים מהתדמית המינימליסטית שדבקה בה. "יפן נפתחת לעולם המערבי ומסתכלת בערגה על הישגי המערב. מדובר באיזשהו היפוך תפקידים מעניין - המערב לוקח מיפן את המינימליזם, ויפן לוקחת ממנו מוסדות שלא היו קיימים בה לפני כן, כמו בנקים ותחנות רכבת. עשרות שנים אחר כך, נולד ביפן איזשהו גלגול ארכיטקטוני לאותה מסורת מפוארת, שבא לידי ביטוי למשל במבנה שהוקם ב-2008 ותוכנן בידי האדריכל פול טנגה, הנקרא Cocoon Tower (גולם, ג"פ). במרכז הבניין הגבוה הזה נמצאת שיטה הנדסית מאוד מורכבת שקיימת בקונטקסט של מדינה מוכת רעידות אדמה, ועל גביה עיצוב אדריכלי בעל עושר צורני מאוד גדול. זוהי אנטיתזה מובהקת למינימליזם".
מבנה עכשווי נוסף שמביא קוץ כדוגמה הוא מרכז האמנות הלאומי שבטוקיו, של האדריכל קישו קורוקאווה. "גם פה אנחנו רואים מבנה שהוא רחוק שנות אור מהמינימליזם. המבנה מורכב מאוד צורנית ומציג מעין "גל" זכוכית שמתוכו פורצת מערכת של מרכיבים קטנים. ניתן גם לראות את ביתן הכניסה למבנה שהוא מן חרוט זכוכית שמתנשא מעל לצלחת גדולה. המבנה משלב בטון, זכוכית ורצפות עץ - קיים כאן עושר של חומרים שיוצרים בניין עמוס מאוד בפרטים".
16 צפייה בגלריה
עושר של חומרים שיוצרים בניין עמוס מאוד בפרטים: מרכז האמנות הלאומי מבפנים
(ShutterStock)
הכפרי, הפגום, העקום
המנעד הרחב של נקודות המבט היפניות על יופי מועצם במיוחד בסגנון הכפרי, ה"שיבואי" להגדרתו של קוץ, שבתרגום מילולי משמעו "בוסר". מדובר בסגנון אדריכלות שלוקח השראה עמוקה מהבית הכפרי היפני, כאשר במרכזו עומדת האמונה הפילוסופית של הערכת האסתטיקה של הפגום, ומציאת היופי האמיתי הטמון בתוך אי-השלמות ואף המכוער.
"מדובר בסגנון חזותי מאוד פיוטי שבמרכזו בית הכפר היפני הצנוע באמצעיו, שהתחיל את מיסודו כסגנון במאה ה-16 עם קבוצת אנשי רוח אסתטיקנים שמגבשים את תורת ה'וואבי-סאבי'. הקבוצה הזו החלה לבנות בתי תה בחצרות הווילות בעיר קיוטו וביטאה איזשהי כמיהה לחיי הכפר הקדומים והפשוטים. בחירת החומרים תישען גם היא על בחירה בחומרי גלם שאינם מושלמים, כמו עמודי עץ עקומים.
"תפישת העולם הזו מתרחבת לכדי סגנון ארכיטקטוני של ממש, שגילויו בא לידי ביטוי לראשונה דווקא בביתו של אח הקיסר היפני, הנסיך טושי-היטו, הנקרא ארמון Katsura. הבחירה כאן היא דווקא בקומפוזיציה חופשית, הימנעות מודעת מסימטריה, שאפשר לראות למשל בגג העשוי כולו מקליפות עץ".
אחד מהאדריכלים העכשוויים החשובים ביותר הפועלים תחת תורת ה"וואבי-סאבי", מספר קוץ, הוא טרונובו פוג'ימורי, שפועל ביפן משנות ה-80 וידוע במיוחד בזכות בתי התה שתכנן, שמאתגרים את כוח הכבידה. פוג'ימורי בעצם משחזר את אותה מסורת יפנית מהמאה ה-16 של הכמיהה לחיי הכפר בצורת סדרה של בתי תה קטנטנים ועקומים, לרוב נראים מטים לנפול, ובבסיסם גזעי עץ". בניגוד למסורת בתי התה של המאה ה-16 שנבנו על הקרקע, פוג'ימורי בחר למקם את בתי התה שלו בגובה של שישה מטרים מעל הקרקע. בית התה המפורסם שלו Takagasugi-an - שבתרגום מיפנית משמעות שמו היא "גבוה מדי" - נמצא בעיר צ'ינו.
"אחד הפרויקטים המיוחדים שיצר הוא המבנה "La Collina". זהו מרכז מסחרי שקם לפני כשש שנים, שצמודים אליו משרדי חברה שמייצרת דברי מתיקה. הדבר המרכזי במבנה הזה הוא הגג הצומח שלו. מבחינה אדריכלית זו החלטה מאוד אמיצה, בה פוג'ימורי נותן לטבע לשלוט על הדימוי של הבניין לאורך עונות השנה. בסתיו, כאשר מזג האוויר מתייבש ומתקרר, הגג הופך צהוב, באביב הוא ירוק - ובעצם יש פה השתנות עונתית שלא אופיינית לארכיטקטורה. החופש שהיוצר נותן ליצירה, הבחירה לזרום עם הטבע, היא משהו שאופייני למסורת ה'וואבי-סאבי'".
"מה שמעניין בסיפור היפני הוא שהסגנונות האלה כולם קיימים בו-זמנית", מסכם קוץ. "בשונה מהמערב, הבחירה בסגנון אדריכלי ביפן היא תלוית קונטקסט ולא מבוססת על אופנה. מה שקורה בזירה העיצובית בשנים האחרונות במערב, בה קיים סוף סוף חופש סגנוני גדול, היה קיים תמיד ביפן. בזמן שמבערב ההיסטוריה עבדה על סגנון שמחליף סגנון, ביפן הבחירה בסגנון זה או אחר תלויה במה שאני רוצה לשדר. יש מקום הן למפואר, הן למינימליסטי והנקי, והן לפגום או המכוער, שיופיו קיים עמוק פנימה".
