ארצות הברית, הולנד, ספרד, גרמניה, פורטוגל ואוסטרליה הן רק קומץ מהארצות שבהן הוצגו יצירותיו של אחד מהיוצרים המעניינים בישראל. המעצב והאמן קוסטה מגריאקיס (43) חי בישראל כבר 14 שנים ומדבר עברית שוטפת שכמעט לא מסגירה את סיפורו ואת מקורותיו. בגיל 29, אחרי שכבר ביסס לעצמו שם כמעצב תפאורות ואביזרים מצליח ביוון, החליט להגר מהחיים שיצר לעצמו ולברוא את עצמו מחדש דווקא בישראל – מדינה שלא ביקר בה לפני כן ושהיה לו אליה קשר לא מוסבר.
11 צפייה בגלריה
סוריאליסטי ומלא דמיון: פסלי הנעליים של המעצב והאמן קוסטה מגריאקיס
(צילום: קוסטה מגריאקיס)
"אני לא בא מרקע יהודי אבל תמיד היה לי חיבור לישראל, לתרבות ולמוזיקה", הוא מספר בראיון ל-ynet. "אני זוכר את עצמי בגיל 16 או פחות, מבקש מסבתא שלי, שהייתה תופרת, שתתפור לי כיפה. למדתי עברית עוד ביוון, וכשהגעתי לפה לראשונה, החלטתי שאני נשאר".
כשהגיע לישראל, הוא החליט להשאיר מאחור גם את עיסוקו הקודם והחל ליצור פסלים סוריאליסטיים מלאי דמיון, אותם הוא מציג בשנים האחרונות בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם. "כשסיימתי את לימודי התקשורת החזותית ביוון נכנסתי לתחום של אביזרי תיאטרון ותפאורה. התחלתי לעבוד בתיאטרון הלאומי של יוון, וב-2004 עבדתי על תלבושות ואביזרים לטקס הפתיחה של האולימפיאדה. לא הרבה אחרי שעבדתי באירוויזיון שהתארח באתונה, החלטתי לעלות לישראל ולעזוב את עולם הבמה".
אך נראה שעולם הבמה לא עזב את מגריאקיס. בכל אחד מהפסלים שהוא יוצר מפיסות רהיטים, צעצועים ישנים, בגדים ואפילו עצמות, קם לתחייה עולם פנטזיה אפל וגרוטסקי, ייחודי ומלא בהומור. כך למשל בתערוכה "ShoeArt" שלו, המוצגת עד סוף החודש (31.5) ברחבת גן העיר בתל אביב, הוא יצר סדרת פסלים מרהיבה מנעליים משומשות שמצא ברחוב.
"לא יודע למה נדלקתי דווקא עליהן", הוא מספר על זוג הנעליים הראשון שהעניק לו חיים חדשים. "יש לי נטייה לאגור דברים ולאסוף. כבר שנים שני אוסף דברים, בעיקר מהרחוב או דברים שמוסרים לי. הנעליים הראשונות שלקחתי מהרחוב עמדו על המדף במשך חודשים. בכל פעם שהתבוננתי עליהן, ניסיתי לדמיין מה הסיפור שהן רוצות לספר והיה לי ברור שאני רוצה לעשות מהן משהו. אז יצרתי את הפסל הראשון שלי עם נעליים, שקיבל תגובות מאוד טובות, הציג בתערוכה בארץ ובסופו של דבר נמכר. מאז, כל פעם שמצאתי נעליים מעניינות ברחוב, לקחתי אותן. המשכתי עם זה ועדיין לא מיציתי".
מאז זוג הנעליים הראשון שיצר כבר עבר עשור, ובשנים האחרונות הספיקו הנעליים שלו לבקר בגלריות ומוזיאונים גדולים ברחבי העולם, בניהם גלריה ביינרט הנחשב לאמנות סוריאליסטית ופיגורטיבית באוסטרליה ומוזיאון הנעליים של פורטוגל. "אני מציג בעיקר בעולם ופחות פה בארץ, ככה יצא", אומר מגריאקיס בהשלמה, אך מוסיף כי תהודה סביב יצירותיו מתחילה להתעורר גם כאן.
"קליק עם חפץ שהיה שייך למישהו"
"היצירה שלי היום היא שילוב של הרבה מאוד דברים", מספר מגריאקיס. "גדלתי ביוון בבית שהיה מלא בספרים, באינציקלופדיות ישנות של פעם, שהיו שייכות לסבא-רבא שלי, שהיה צייר. היו בבית המון ספרי אמנות ואיורים מימי הביניים. אהבתי לדפדף בספרים האלה, מתחילת המאה הקודמת ואפילו לפני, בדפים עם הריח הישן. יש שם תמונות שילוו אותי עד סוף חיי וקיימות גם ביצירות שלי".
לשאלה מה גורם לו לאמץ חפצים מסוימים מהרחוב ולקחת אותם לסטודיו שלו, הוא משיב כי "אני מרגיש משיכה מסוימת לדברים, איזה קליק שנוצר במוח כשאני רואה משהו שפעם היה שייך למישהו, חפץ שפתאום התחילו לזרוק או שמישהו איבד".
בתוך הסטודיו שלו בתל אביב הוא מאחד ומערבב את פיסות החפצים הישנים כמו בעבודת אלכימיה. "אני פורס את הכל על השולחן או הרצפה ומתחיל לשחק", הוא מספר. "אני לא עובד כמעט עם סקיצות ואין לי רעיון מסוים שאני מתחיל איתו כשאני עובד על יצירה. אני מרכיב פאזל שאני לא יודע איך הוא ייראה בדיוק בסוף. להפתיע את עצמי זה חלק מהעניין - לא לדעת איך הפסל הסופי ייראה".
ומה בתכניות לעתיד, חוץ מאשר נעליים?
"הייתי רוצה קצת להתנסות בתחומים אחרים, אולי בתחום האופנה, אולי ליצור יותר נעליים לבישות, או פסלים יותר גדולים. מתחשק לי גם לשנות קצת, לעשות דברים אחרים, שלא קשורים לנעליים. אנשים מאוד אוהבים את הנעליים, אבל אני מרגיש שקצת נתקעתי שם באיזשהו אופן. זה סוג של כלוב מזהב. בגלל זה אני עובד גם על דברים אחרים במקביל, כמו פסלי הברווזים והחרקים, הציורים שלי, ומשחק ומפסל גם עם עצמות של חיות שאני מוצא".
כך או אחרת, מאזור הנוחות שלו הוא לא חושש לצאת, לא באמת. "אולי בתור ילד הייתי מפחד יותר, אבל נעשיתי יותר ויותר אמיץ עם השנים. גם התהליך שעברתי - שעזבתי את המדינה והבית שלי, עבודה מצליחה ויציבה, את המשפחה והחברים. כל הסיפור הזה גרם לי להתחזק ולהתפתח. להגיע למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לו הייתי נשאר במקום הנוח שהיה לי".
