אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אך קשה להתעלם מהמופע הדרמטי של הבית הפינתי באחת משכונות הבתים הפרטיים בראשון-לציון, שזכה לכינוי "בית הבטון". שנה וחצי אחרי שנגמרה בנייתו - הוא כבר הפך לנקודת ציון של ממש בשכונה. מהרחוב, מעבר לגדרות המקיפות אותו, מבצבצות שלוש קוביות בטון מדורגות שמרכיבות את הבית, מרחפות מעל תיבת זכוכית שקופה.
החזיתות האטומות, קנה המידה והחומריות הקשוחה יכולים לבלבל, וללא ההקשר השכונתי ניתן בהחלט לחשוב שמדובר בבניין ציבורי. אך לא כך הדבר. זהו ביתה הפרטי של משפחה צעירה. זוג הורים בשנות ה-30 לחייהם, וחמשת ילדיהם; בת תשע, תאומים בני שמונה, בת חמש ובת שלוש.
לפני שעברה למעונה החדש, 300 מ"ר על פני מגרש של חצי דונם, גרה המשפחה בבית פרטי אחר בשכונה. "הבית הקודם היה רגיל ולבן, כמו רוב הבתים פה, וזה שעמם אותי", מספרת בעלת הבית. "אז הפעם זרמתי עם הצבעים הכהים וביקשתי מהאדריכלים שהכל יהיה פתוח ובלי קשקושים, שיהיה נקי".
האדריכלים שנבחרו, הילה ודני ישראלביץ', לקחו את הבקשות של בעלי הבית לקצה. "אני מאמין באדריכלות שמייצרת דרמה", מספר ישראלביץ'. "קו הבניין המעוגל הנתון אִפשר לנו להשתמש בכל אחוזי הבנייה המותרים ולייצר את הצורה של שלוש הקוביות המדורגות".
20 צפייה בגלריה
קמת הקרקע אטומה בחלקה האחורי הפונה לחנייה ואל הבית השכן, ושקופה בחלקה הקדמי
(צילום: עודד סמדר)
שלוש תיבות הבטון יושבות על קומת קרקע מלבנית, שקופה בחלקה הקדמי הפונה אל החצר והרחוב, ואטומה בחלקה האחורי הפונה לחניה ולבית השכן. כדי לשמור על קלילות ולייצר אותו אפקט ריחוף גם בחזית האחורית ובחזיתות הצד האטומות, נותקו תיבות הבטון העליונות מקומת הקרקע באמצעות פס הפרדה אופקי־היקפי. באזור הכניסה הוא נותר פתוח, ובצדדים זוגג כחלון סרט שמתוכו עולים עמודי פלדה לתמיכה. פסי הניתוק השקופים חוזרים גם במפגשים שבין שלוש תיבות הבטון, באמצעות פסי זכוכית ממוסגרים בברזל שחור שיוצרים תחושה של שלוש תיבות נפרדות ולא מסה אחת עצומה.
"הרעיון היה לתת כמה שיותר פתיחות בקומת הקרקע, באמצעות חזית מרכזית שקופה, וכמה שיותר אינטימיות בקומה העליונה של חדרי השינה באמצעות גן פנימי", מסביר ישראלביץ'. הגן הפנימי הוא למעשה פטיו חסר תקרה, שאליו נפתחים חדרי השינה. גבולותיו החיצוניים מחופים ברפפות אלומיניום בגוון החלודה, דבר המאפשר אינטימיות וכניסה מלאה של אור ואוויר. "הפטיו מייתר את הצורך בתריסים, כי השכנים לא יכולים לראות את פנים החדרים. אני חושב שזה נכון יותר בקונטקסט עירוני שבו הבתים די צפופים, במקום להתעסק עם סגירה ופתיחה של תריסים".
20 צפייה בגלריה
צדו הקדמי של הבית: בקומה השנייה ממוקמים חדרי השינה המשקיפים אל החצר והבריכה
(צילום: עודד סמדר)
האפור היום אפור מאוד
הכניסה לבית מתחילה בשער ברזל שחור שנפתח אל רחבה מרוצפת אריחים דמויי בטון. שלוש מדרגות רחבות מובילות אל שדרה בנויה, שנמשכת לאורכו של קיר מחופה בפח שחור, עד לדלת הכניסה הראשית. מאחורי חיפוי הפח מוצנעים שירותי חוץ ומחסן. "כל מהלך הכניסה הוא חלק אינטגרלי מתכנון הבית, הוא עוד כלי כדי לייצר דרמה", מסביר ישראלביץ'.
מאחורי דלת הכניסה העשויה מברזל שחור מופיעה קומת קרקע רחבה, ובה גרם מדרגות שעולה לקומה הראשונה. החזית הקדמית של קומת הקרקע, הפונה לעבר החצר, שקופה כולה. הקומה עצמה מרוצפת אריחים מדוקקים באורך שלושה מטרים בגוון אפור בהיר, הממשיכים את אריחי שביל הכניסה. בחצר קיימים אריחים זהים אך קטנים יותר, שיוצרים יחד רצף אחיד ונקי על פני כל המגרש - חוץ ופנים. הצבע האפור חוזר בתקרת הגבס המונמכת שנצבעה כולה בגוון התואם לרצפה.
תוכנית קומת הקרקע פשוטה. בצדה האחד סלון תחום בקירות זכוכית, בצדה האחר פינת אוכל גדולה ובמרכז מטבח פתוח. "המטבח הוא השואו של הבית", מסבירה בעלת הבית, "אבל הוא גם פעיל מאוד. אני נמצאת בו כל היום והילדים אוכלים פה כל יום ארוחת צהריים. זה לב הבית ולכן הוא באמצע ולא הסלון".
20 צפייה בגלריה
המטבח: כהה ונקי מכל קישוטיות. פס ארונות בהיר מסתיר את המקרר ומכשירי החשמל
(צילום: עודד סמדר)
המטבח, כהה ונקי מכל קישוטיות, מורכב מאי מרכזי באורך שישה מטרים בגימור פורמייקה בצבע גרפיט, שמשמש כמשטח לכלי עבודה, דלפק אכילה ובו גם חלל אחסון תחתון. מאחוריו פס ארונות גבוהים, גם הם בגון הגרפיט, ובהם מוסתרים המקרר וכל מכשירי החשמל המשמשים את בני הבית.
בפינת האוכל הסמוכה למטבח, ניצב שולחן ארוך ודקיק על רקע קיר בטון חשוף ממוסגר זכוכית, עליו תלויה ביומיום (אך לא ביום הצילום) תמונה גדולה של הרבי מלובביץ' בצעירותו. "אנחנו שומרי מסורת", מספרת האם, "ובפינת האוכל אנחנו אוכלים רק ארוחות שבת וחג. לכן גם יש לנו ארון קודש ברקע הפינה". צבעוניותו של ארון הקודש שנצבע בגון פח שחור ממשיכה את פלטת הצבעים של המטבח הכהה. הוא נמצא בגבו לשולחן, ויחד עם הקיר האטום תוחם את פינת האוכל. מאחורי ארון הקודש מוצנעת כניסה למזווה סגור ולשירותי אורחים.
20 צפייה בגלריה
פינת האוכל נמצאת אחרי אי-המטבח. התאורה הדקורטיבית מעליה היא היחידה שאינה קבועה בתקרה
(צילום: עודד סמדר)
20 צפייה בגלריה
"בפינת האוכל אנחנו אוכלים רק ארוחות שבת וחג. לכן ממוקם כאן ארון קודש"
(צילום: עודד סמדר)
בין החלל הציבורי לחצר מפרידות ויטרינות זכוכית עצומות שגובהן 3.30 מטרים. רובן קבועות אך באזור הביניים, שבין הסלון למטבח, נפתחות כלפי חוץ. הדלתות מתוכננות כך כדי ליצור חלוקה במרפסת - אזור סגור שבו נמצאת הבריכה, ואזור אירוח שקיימת אליו גישה פתוחה מפנים הבית. את כל שטח החצר בחרו לרצף כהמשך ישיר לריצוף הבית. שטח הצמחייה הוא פס צר המקיף את המגרש לאורך חומת הבטון: "הילדים מאוד אוהבים לשחק פה כדורגל", מסבירה בעלת הבית.
כל חדר צריך פטיו
גרם המדרגות לקומה הראשונה, שבה חדרי השינה, ממוקם מאחורי קיר ארונות המטבח בהמשך לדלת הכניסה. מדרגות פלדה שחורות מחופות עץ קבועות בין קיר הבטון האטום לבין מעקה עשוי כבלי פלדה שנמתחים לגובה הקומה. המדרגות מסתיימות בריצוף פרקט אלון כהה בדוגמת אדרת דג (פישבון), שנמשך גם אל תוך החדרים.
ראשונה בקומה ממוקמת יחידת ההורים המרווחת. המיטה פונה אל דלתות ויטרינה גדולות שנפתחות אל הפטיו הפרטי המשקיף אל הבריכה. בגב המיטה קיר מרופד בבד זמש אפור-ירקרק, ובתוכו נתונות דלתות מחופות בד גם הן. הדלת השמאלית מובילה לחדר הארונות, והימנית לחדר הרחצה הפרטי. "המטרה כאן הייתה לתת תחושה של חדר במלון", מדגיש ישראלביץ', "נקי, אלגנטי ושקט". כך גם חדר הרחצה מחופה כולו - רצפה ותקרה - באריחים מדוקקים שחורים שנחתכו כדי להתאים לקירות. ברזי פליז וכיור קוריאן מפוארים למראה על גבי ארון מעץ מושחר.
20 צפייה בגלריה
גב המיטה מרופד בבד זמש אפור-ירקרק, הדלתות מובילות אל חדר הרחצה הזוגי
(צילום: עודד סמדר)
מסדרון ארוך חוצה את הקומה ומשני צדדיו ממוקמים חדרי הילדים, ובסופו נמצא חדר הכביסה. התאומים חולקים את שני החדרים הקדמיים, שביניהם פטיו משותף הפונה לחצר ולבריכה, ומשמש כאזור משחק וכפינת טלוויזיה בימים יפים. מהעבר השני של המסדרון נמצאים שני חדרי השינה שחולקות הבנות, וביניהם שני חדרי רחצה - אחד להן ואחד לתאומים. חדרי הרחצה זהים בגודלם ובסידורם לחדר הרחצה של ההורים, אך מחופים באריחים מדוקקים בצבע חלודה.
המבנה יחיד במינו לא רק ויזואלית, אלא גם מבחינה אדריכלית. "העבודה של יציקות הבטון הייתה מסובכת ואטית", מסביר ישראלביץ'. "פעולה היציקה הייתה חייבת לצאת מדויקת כי אין פה אפשרות ל'פינישים', הכל נעשה בפעם אחת, וכל טעות הייתה יכולה להיראות".
"אנשים עוברים ברחוב ומבקשים להיכנס לראות את הבית", מספרת בעלת הבית על תקופת המגורים הקצרה של המשפחה בו. "כל מי שנכנס עושה 'וואו', והתגובות לא מפסיקות להגיע. לא כולם אוהבים, כמובן, אבל אף אחד לא יכול להישאר אדיש".
