בעידן שבו רובנו מאזינים למוזיקה דרך האוזניות והרמקולים בבית, לרוב לבד, נדמה שהחוויה המשותפת של מופעים חיים – באולמות מלאים, במות ענקיות ותזמורת חיה – הולכת ומתרחקת. המוזיקה מלווה אותנו בזמן הליכה, עבודה או נסיעה, לעתים מאבדת את משקלה כאירוע חד פעמי ומפגש בין אנשים. ובכל זאת, דווקא עכשיו, בעולם צומחת מחדש השקעה מסיבית במבני תרבות גדולים ושאפתניים, כאלה שמבקשים להחזיר למוזיקה את הממד הפיזי, החווייתי ורב המשתתפים בו זמנית. זהו ניסיון לעצב מחדש את הפעולה הבסיסית של הקשבה – לא דרך מסך, אלא במרחב שבו נוכחים יחד מאות ואלפי אנשים. דוגמה אחת לכך היא הקמתו של בית האופרה החדש בהאנוי, פרויקט שמתרחש כחלק ממגמה רחבה יותר של תכנון ובניית בתי אופרה חדשים ברחבי העולם.
המגמה לא ייחודית רק לווייטנאם כמובן: בעשור האחרון ערים רבות בעולם משקיעות תקציבים משמעותיים בבניית בתי אופרה, מרכזי תרבות ואולמות קונצרטים, כחלק מאסטרטגיה תרבותית וזהות עירונית (אפשר להרחיב את היריעה ולכלול בה גם מוזיאונים רחבי ידיים ומרכזי תרבות אחרים). כך למשל, בשנגחאי נבנה בית אופרה חדש בעל אדריכלות פיסולית שמדגישה את מקומה של העיר כמרכז תרבות בינלאומי; בטייוואן נפתח בשנים האחרונות קומפלקס מופעים עצום הכולל כמה אולמות תחת קורת גג אחת; ובכווית הוקם מרכז תרבות רחב היקף הכולל אופרה, מוזיאונים ותיאטראות, כחלק ממהלך מיתוג לאומי. גם בערב הסעודית, זאת שסמוטריץ' מדמיין עם מדבריות וגמלים בלבד, נבנה בימים אלה בית אופרה חדש בבירה ריאד, אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר במדינה, המשולב בתוך מרקם של מרחבים ציבוריים, גנים ומוזיאונים – מהלך שמטרתו לחזק את מעמדה של ריאד כמרכז תרבות עולמי.
12 צפייה בגלריה
בית האופרה החדש שנבנה בהאנוי. העבודות בשטח
(צילום באדיבות Renzo Piano Building Workshop)
העולם הישן עובר התאמה לעולם החדש
עבור ערים רבות, מבני תרבות אינם רק מבנים לאירועי מוזיקה. הם הפכו לכלי אסטרטגי לעיצוב דימוי עירוני וגם אסטרטגיה כלכלית: אנחנו חלק מהשיח התרבותי העולמי. במציאות שבה יש ירידה עולמית בהליכה למופעי אופרה או קונצרטים מאז מגפת הקורונה, דווקא האדריכלות של בתי האופרה צברה מעמד חדש - היא הפכה לאייקון (אין גוף עולמי אחד שמרכז את כל נתוני האופרה, אך מניתוח נתונים שנאספים בכמה גופים מרכזיים - Opera Europa – נתונים מאירופה, OPERA America – ארצות הברית וקנדה ו־Operabase – דאטה על הפקות והופעות בעולם, עולה שיש ירידה של 27% בביקורים באופרה בהשוואה לרמות שלפני הקורונה). ערים רבות מבינות היום כי מבנה מרשים, בלתי שגרתי, בעל נוכחות ונראות בינלאומית, יכול לעורר תשומת לב, למשוך תיירים, לייצר "רגעי אינסטגרם", ליצור סיורים בתוך וליד המבנה ולהעמיד את העיר על מפת התרבות הגלובלית. בתי אופרה או היכלי תרבות חדשים מתפקדים לא רק כאולמות מופעים, אלא גם כחללים פתוחים לציבור, כטיילות על הגגות, כפארקים ירוקים וכיעדים תיירותיים לביקור, גם ללא כרטיס כניסה לקונצרט. הם יוצרים מרחב שבו התרבות אינה רק "תוכן", אלא חוויה עירונית כוללת – ובכך הם מצדיקים את ההשקעה העצומה בהם. כך, האופרה – אולי אחד הז'אנרים המזוהים ביותר עם "העולם הישן" – הופכת לפרויקט של עתידנות עירונית: לאו דווקא בזכות הצלילים, אלא בזכות האדריכלות שממסגרת אותם.
וזה בדיוק מה שקורה כעת בהאנוי. בימים אלה התחילה בנייתו של בית אופרה חדש בעיר בתכנון האדריכל הנחשב רנצו פיאנו. משכן האופרה החדש מכונה "אי המוזיקה" (Isola della Musica) בשל מיקומו על אי מלאכותי צף שהוקם על אגם גדול בצפון העיר בשם Hồ Tây (האגם המערבי), באזור שעובר התחדשות עירונית ובעבר היו בו בעיקר דייגי צדפות למטרות סחר בפנינים ורודות, כתומות ולבנות נדירות. לצורך בניית האי נכרתו כ־13,000 מ"ר והוא עתיד לכלול אולם אופרה ראשי עם כ־1,800 מושבים, חלל מופעים רב־תכליתי עם 1,000 מושבים, פארק תרבות ואמנויות ואזורי בילוי. הפרויקט הגרנדיוזי והמיוחד עתיד להיפתח בשנת 2027.
12 צפייה בגלריה
אולם אופרה ראשי עם 1,800 מושבים, חלל מופעים עם 1,000 מושבים, פארק תרבות ואזורי בילוי
(הדמיה: Renzo Piano Building Workshop)
קונכייה מפותלת כחווה לצדפות
מעבר לעובדה שבית האופרה נבנה על אי מלאכותי בלב הנהר, העיצוב האדריכלי שלו הוא אחד האלמנטים המרשימים ביותר בפרויקט. המבנה עשוי בטון בעל צורה מצולעת, המעוצב כך שידמה לקונכייה מפותלת – מחווה לצדפות שהיו נפוצות בעבר באזור החוף של האנוי. ההשראה הטבעית אינה רק רעיון צורני, אלא עיקרון שמנחה את כל הקומפוזיציה: הנפחים מתעגלים ומתפתלים זה סביב זה, חזיתות המבנה חושפות את התפקודים הפנימיים באופן כמעט פיסולי, והצורה האורגנית דוחה סימטריה קשיחה ומעדיפה שפה שמקורה בחוקי צמיחה טבעיים וביחסים מתמטיים עדינים. מאחורי המראה החופשי מסתתר תהליך הנדסי מורכב במיוחד. האדריכלים והמהנדסים פיתחו מודלים פרמטריים שאיפשרו להם לאזן בין עיצוב פואטי ובין מבנה יעיל ויציב: הקונכייה הבטונית אופטימלית מבחינת נשיאת עומסים, מותאמת לתנאי אקלים מקומיים ועמידה בפני פגיעות סיסמיות – נתון חשוב באזור הנתון לסיכון לרעידות אדמה. התכנון גם סייע לצמצם עלויות בנייה ולייעל את הייצור באתר.
בית האופרה החדש אינו לבדו, אלא משתלב בתהליך התחדשות רחב היקף המתבצע סביב האגם של האנוי. במסגרת הפרויקט, מערכת הבריכות ונתיבי המים המקיפים את האתר – ובהם בריכת הלוטוס של פגודת פו לין ואגם ת'וי סו – ישוקמו מחדש בצמחיית לוטוס מקומית, במטרה להשיב לנוף את האופי הביולוגי והתרבותי שאפיין אותו בעבר. לצד זה, שמונה רציפי סירות חדשים יוקמו לאורך קו המים, ויאפשרו פיתוח עתידי של תחבורה ימית עירונית: אחד מהרציפים יתחבר ישירות לבית האופרה, כך שההגעה אליו תוכל להתבצע לא רק ברגל או ברכב אלא גם דרך המים. כך מתוכנן להיפתח מרחב ציבורי עשיר ונגיש יותר, שבו המבנה, הנוף והעיר מתקיימים יחד כמערכת חיה, ולא כאיים מבודדים של פונקציות נפרדות.
הפרויקט שתכנן פיאנו האיטלקי, מהשמות המשפיעים והמרכזיים ביותר באדריכלות העולמית, זוכה פרס פריצקר לשנת 1998, משקף את הסגנון שלו. הוא ידוע בגישה רגישה ואנושית לתכנון, כזו המבקשת ליצור מבנים שהם לא רק אייקונים חזותיים אלא גם חלק מהמרקם העירוני והנופי שבתוכו הם מתקיימים. הוא נוטה לעבוד עם אור, חומרים טבעיים ומערכות מבניות קלות, ולעתים קרובות שואב השראה מתופעות טבע כמו גלים, עננים, קונכיות, אור שמש – ומתמרן אותן לעבר אדריכלות מאורגנת, טכנולוגית ומדויקת. פיאנו עמד מאחורי כמה מהמבנים הידועים והמשפיעים בעולם, ובהם מרכז פומפידו בפריז (שאותו תכנן לצד ריצ'רד רוג'רס והגדיר מחדש את היחסים בין מבנה, עיר וציבור; וכעת נכנס לתהליך שיפוץ פנימי ארוך) מגדל השארד בלונדון, תיאטרון "פארקו דלה מוזיקה" ברומא ומוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק.
במרבית עבודותיו ניכרת היכולת לייצר שפה אדריכלית הנמצאת על התפר בין עדינות ובין שאפתנות הנדסית – מבנים שנראים לעתים כאילו הם מרחפים, אך נשענים על מערכת תכנון קפדנית ומורכבת. בפרויקט האופרה בהאנוי, פיאנו ממשיך בקו הזה: המבנה אמנם מאופיין בצורות מתפתלות ופיסוליות המזוהות עם קונכייה, אך הוא נשען על מערכת מבנית יעילה ומדויקת המאפשרת פתיחות לחלל, אקוסטיקה מיטבית וחיבור ישיר לנוף שמסביב. הוא אינו מתפקד כאובייקט סגור ומונומנטלי, אלא כמרחב שמחפש דיאלוג עם האגם, עם הצמחייה ועם הקהל – מבנה שמזמין לשהייה, תנועה והאזנה. במובן זה, בית האופרה אינו רק במה למוזיקה, אלא חלק מהאופן שבו העיר האנוי מבקשת להגדיר את עצמה מחדש: כעיר פתוחה, מודרנית, המחבקת את המים, התרבות והמפגש האנושי.
במבט רחב, בית האופרה החדש של האנוי מגלם שאיפה עירונית המתרחשת כיום במקומות רבים בעולם: לייצר תרבות דרך אדריכלות ולנסח באמצעות מבנה אחד את דימויה של עיר שלמה. יוזמה מסוג זה תמיד נעה על התפר הדק שבין יוקרה תרבותית ובין הצהרה פוליטית וכלכלית – אך בהאנוי היא נדמית גם כקריאה כנה לעתיד שבו המוזיקה, המים והעיר מתקיימים יחד באותו קצב. בין אם האופרה תהפוך לסמל בינלאומי חדש או פשוט למקום שבו תושבי העיר יעצרו לשמוע מנגינה, היא כבר עכשיו מגדירה מחדש את השאלה מהי תרבות ציבורית בעידן שבו הצליל חוזר לקבל מקום.
בית אופרה חדש צפוי גם בהמבורג
בזמן שבהאנוי תהליך הבנייה של בית האופרה נמצא בעיצומו וצפוי להפוך לאחד מסמלי התרבות הבינלאומיים של העיר, מתברר כי זירת האופרה העולמית ממשיכה לבעבע גם במקומות אחרים. השבוע פורסמו הדמיות ראשונות לפרויקט נוסף, שאפתני לא פחות: בית אופרה חדש בעיר המבורג בגרמניה. בשנים האחרונות המבורג משקיעה משאבים רבים בחיזוק מעמדה כעיר תרבות גלובלית, והפרויקט החדש משתלב בגל זה באופן טבעי: יוזמה ציבורית רחבת היקף מבקשת לא רק לבנות בית אופרה חדש, אלא גם להגדיר מחדש את קשרי הגומלין בין מוסד תרבות מרכזי ובין המרחב הציבורי שסביבו.
המבורג כבר הוכיחה שפרויקט תרבות יכול להפוך למנוע זהות וכלכלה עירוני: הפילהרמונית של העיר, האלבה־פילהרמוני (Elbphilharmonie), הפכה מאז פתיחתה בשנת 2017 לאייקון הלא רשמי של המבורג ולאחד ממבני התרבות המרשימים והמתקדמים מסוגם בעולם. פתיחתה עוררה הדים רבים בקהילת האדריכלות הבינלאומית, והמבנה, שתוכנן בידי משרד האדריכלים השוויצרי הרצוג ודה מרון (שגם תכננו את הספרייה הלאומית בירושלים), נחשב להצלחה אדריכלית ועירונית – אף שסבל מעיכובים משמעותיים בבנייה ומהכפלה פי שלושה של התקציב ביחס לתחזיות המקוריות.
על רקע ההצלחה הזו מתמקם גם פרויקט האופרה החדש: צפוי לקום בניין אופרה בשטח של כ־45,000 מ"ר, שעתיד להחליף את בית האופרה הישן משנות ה־50 במבנה מודרני העונה לסטנדרטים הגבוהים ביותר של אקוסטיקה ושל תשתיות טכניות. הוא ימוקם בנמל של המבורג, על אחד המזחים, מרחב שעובר בשנים האחרונות פיתוח מואץ הכולל שכונות מגורים חדשות, מרכזי תרבות, שטחי מסחר ומבני ציבור. המבנה מעוצב בצורה יוצאת דופן: נוף של טרסות קונצנטריות (מעגלים או קווים שחולקים מרכז משותף) הבוקעות כמו גלי קול מתוך האדמה ומתפשטות החוצה אל עבר הנמל. כך נוצר מעין "פארק אדריכלי" תלת־ממדי, ציבורי ופתוח מכל עבר, שממנו נשקפים הנופים לעיר העתיקה והחדשה ולנמל התעשייתי.
12 צפייה בגלריה
נוף של טרסות קונצנטריות במבנה שיחליף את בית האופרה הוותיק בעיר
(הדמיה: Yanis Amasri, BIG)
הפארק שמקיף את מבנה האופרה מעוצב כמערכת נופית דינמית, הנשענת על תנועת המים הטבעית של האזור. טרסות משופעות, דיונות מכוסות בצמחייה וגני ביצות המאטים את זרימת המים וסופגים אותה באופן טבעי. אגני מים ייעודיים אוגרים את מי הגשמים, ובכך יוצרים בתי גידול לחיות, לצמחי מים ולמינים מקומיים נוספים. מאחורי הרעיון האדריכלי עומד אדריכל העל ביארקה אינגלס (Bjarke Ingels), מהאדריכלים הבולטים בזירה הבינלאומית ומייסד משרד האדריכלים BIG הדני. אינגלס ידוע בגישתו החדשנית ובנכונותו לאתגר מוסכמות תכנוניות, תוך חיבור בין פנטזיה אדריכלית להיגיון עירוני. "אנחנו גאים שנבחרנו לדמיין את חתיכת הפאזל המרכזית הזו בטרנספורמציה של העיר המפוארת המבורג", אמר אינגלס עם פרסום ההדמיות.
גולת הכותרת של הפרויקט היא האולם הראשי, שעיצובו ממשיך את שפת הקווים המעוגלים. את החלל עוטף חיפוי עץ אופקי היוצר תחושה של מעטפת רציפה, חמה ואחידה. "האולם הראשי הוא לב הפרויקט: חלל עם אקוסטיקה חדישה וקווי ראייה מושלמים לבמה. טבעות עץ קונצנטריות מעצבות את האולם ואת המרפסות שלו, מפזרות את הגבולות בין צופים לאמנים, בין מציאות לבדיה", הוסיף אינגלס.
