האדריכל והמעצב הישראלי-בריטי רון ארד, מהיוצרים הישראלים הבולטים והמשפיעים ביותר בזירה הבינלאומית, זכה בתואר מפקד במסדר האימפריה הבריטית (Commander of the Order of the British Empire, CBE), במסגרת רשימת העיטורים לכבוד יום הולדתו של המלך צ'רלס השלישי. העיטור, המוענק על תרומה יוצאת דופן לחברה ולתרבות הבריטית, מצטרף לשורה ארוכה של הוקרות והישגים בקריירה רבת שנים בעולמות העיצוב, האדריכלות והאמנות. ההכרה היוקרתית מציינת יותר מארבעה עשורים של יצירה פורצת דרך, שבמהלכם טשטש ארד פעם אחר פעם את הגבולות בין אמנות, אדריכלות, עיצוב וטכנולוגיה, וביסס את מעמדו כאחד הקולות המקוריים והמשפיעים בתחומו.
"אני מאוד שמח לקבלת הפרס", אומר ארד בשיחה עם ynet לרגל ההכרזה. עם זאת, הוא מודה כי דווקא הוקרה אחרת שקיבל לאחרונה נגעה בו באופן אישי יותר: "היה לי הכבוד לקבל את פרס יקיר בצלאל בשנה שעברה, עניין שיותר נגע לי באופן אישי".
הכרה בתקופה מאתגרת
במשך יותר מארבעה עשורים הצליח ארד לעצב שפה יצירתית המזוהה עמו – כזו המשלבת בין ניסוי חומרי, חדשנות טכנולוגית וחשיבה פורצת דרך, ומטשטשת את הגבולות בין אובייקט שימושי, יצירת אמנות ומבנה אדריכלי. עבודותיו, המוצגות במוזיאונים ובאוספים החשובים בעולם, ממשיכות להשפיע על דורות של מעצבים ואדריכלים בזכות יכולתו לערער על מוסכמות ולהציע דרכים חדשות לחשוב על חומר, צורה ומרחב.
להכרה הרשמית מצד הממלכה המאוחדת יש משמעות נוספת גם בעת הנוכחית: בתקופה שבה יוצרים ומוסדות תרבות ישראליים ניצבים לא פעם בפני ביקורת ציבורית וקריאות לחרם בזירה הבינלאומית, הבחירה להעניק לארד את אחד מעיטורי הכבוד הגבוהים ביותר בבריטניה מדגישה את מעמדו יוצא הדופן ואת ההערכה הרחבה שלה זוכה תרומתו רבת השנים. ארד עצמו מתייחס לכך בפשטות: "אני לא חושב שקיבלתי את הפרס בגלל שאני ישראלי, ולא למרות שאני ישראלי. יש לי סטודיו בלונדון כבר עשרות שנים. ולמי שיש בעיה עם זה שאני עובד גם בישראל וגם בעולם - זו בעיה שלו".
"כל אדם שבוי במקום שהוא נולד וגדל בו"
ארד נולד בתל אביב בשנת 1951 ולמד עיצוב תעשייתי בבצלאל בירושלים. בהמשך עבר ללונדון ללימודי אדריכלות בבית הספר היוקרתי The Architectural Association, שם סיים את לימודיו בשנת 1979. בשנת 1981 הקים בלונדון את סטודיו העיצוב הראשון שלו, ומאז הוא חי ופועל בעיר. כבר בראשית שנות ה־80 זכה להכרה בינלאומית בזכות "כיסא הרובר" (The Rover Chair) האייקוני, שנוצר משילוב של מושבי מכוניות מתוצרת רובר ופלדה תעשייתית ממוחזרת. בהמשך גיבש פרקטיקה רב־תחומית, הנעה בין עיצוב רהיטים, עיצוב תעשייתי, אמנות ואדריכלות. בין עבודותיו הבולטות נמנים רהיטים שעיצב עבור חברות הריהוט Vitra ו־Kartell, עיצוב חללים מסחריים ובהם מסעדת Belgo בלונדון, כיסא Tom Vac, וכן מדף הספרים "תולעת ספרים" (Bookworm), שעיצב עבור Kartell בשנת 1993 והפך לאחד ממוצרי העיצוב המזוהים עמו ביותר.
למרות שהוא חי ופועל בלונדון כבר יותר מחמישה עשורים, ארד ממשיך לקיים קשר מקצועי ויצירתי הדוק עם ישראל, ופועל על קו תל אביב-לונדון בשורה של פרויקטים בארץ. לדבריו, זהותו הישראלית ממשיכה ללוות אותו: "צריך להבין שכל אדם שבוי במקום שהוא נולד וגדל בו, בשפה שהוא נולד וגדל בה ובזמן", הוא אומר בריאיון. "אני נולדתי בתל אביב, וחשבתי שזה מרכז העולם. כשגדלתי, אף פעם לא חשבתי שאני אורז ועוזב את הארץ. אבל פשוט מצאתי את עצמי בלונדון, ומאז, 53 שנים, אני כאן".
לאורך הקריירה שלו פיתח ארד שפה יצירתית ייחודית, הנשענת על סקרנות מתמדת, ניסוי חומרי וחשיבה בלתי שגרתית ולעתים אף הומוריסטית. במקום להיצמד להגדרות מקצועיות ברורות, הוא נע בחופשיות בין תחומי יצירה – מרהיטים ואובייקטים שימושיים ועד מיצבים, עיצוב חללים ומבנים – תוך בחינה מתמדת של היחסים בין חומר, טכנולוגיה, תנועה וצורה. עבודותיו משלבות בין מלאכת יד לייצור תעשייתי, בין חדשנות טכנולוגית לניסויים צורניים נועזים, ומצליחות להפוך חומרים יומיומיים ואובייקטים מוכרים ליצירות בעלות נוכחות פיסולית מובהקת. "יש אמנים שעושים דבר אחד כל חייהם. אני קופץ מעניין לעניין, אני מופעל על ידי הסקרנות, וסקרנות לא מוגבלת לתחום אחד", הוא אומר. לדבריו, הגישה הזו אף העניקה את שמה לתערוכה הרטרוספקטיבית שלו, שהוצגה בשנת 2009 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) ובהמשך גם במרכז פומפידו בפריז: "קראו לה 'No Discipline', גם כי זה קשור באופי שלי, ואולי גם כי אין לי שום חברות בלעדית לאף דיסציפלינה".
אותה תפיסה באה לידי ביטוי גם באדריכלות שלו, שבה המבנה אינו נתפס כמעטפת פונקציונלית בלבד, אלא כיצירה תלת-ממדית המבקשת לעורר חוויה, תנועה וסקרנות. בין עבודותיו האדריכליות הראשונות בישראל נמנה תכנון האכסדרה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שתכנן בשנת 1994. עם זאת, הפרויקט המזוהה עם ארד יותר מכל הוא מוזיאון העיצוב חולון, שנחנך בשנת 2010 והפך לאחד המבנים האייקוניים של האדריכלות הישראלית העכשווית. המבנה, העטוף ברצועות פלדת קורטן המתפתלות סביב חללי התצוגה במנעד גוונים הנע בין אדום חלודה לכתום־חום, מבטא באופן מובהק את חזונו של ארד וממחיש את יכולתו לחבר בין אדריכלות, עיצוב ואמנות לכדי יצירה אחת.
חזר לאחוז בהגה
בשנת 2013 שב ארד אל המבנה המזוהה עמו יותר מכל – מוזיאון העיצוב חולון – הפעם כאמן, במסגרת התערוכה הרטרוספקטיבית "ברוורס" (In Reverse). התערוכה, שהוקדשה לשלושה עשורים של עבודות במתכת, בחנה את הדיאלוג המתמשך שמנהל ארד בין מלאכת יד לטכנולוגיות ייצור דיגיטליות, בין אובייקטים שימושיים ליצירות פיסוליות. במרכזה עמדו עבודות אייקוניות לצד מיצבים חדשים שנוצרו במיוחד עבור התערוכה, ובהם סדרת מכוניות "פיאט 500" שנמחצו והפכו לאובייקטים אמנותיים. התערוכה ביטאה היטב את גישתו של ארד, הרואה בתהליך התצוגה עצמו חלק בלתי נפרד מהיצירה. "מעולם לא אהבתי את הרעיון של להציג רטרוספקטיבה", אמר אז ארד בריאיון לקראת פתיחת התערוכה, "בעיקר כיוון שאני מרגיש שאני רק בתחילת הדרך". לדבריו, ביקש להפוך גם את התערוכה עצמה ליצירה חדשה: "רציתי לעצב אותה כמשהו שלא היה קיים קודם לכן ושלא ראיתי בשום מקום".
בשנים האחרונות המשיך ארד לקחת חלק בתכנון פרויקטים אדריכליים נוספים בישראל כמו מגדלי ToHa ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב, שתכנן בשיתוף האדריכל אבנר ישר. המגדל הראשון הושלם בשנת 2019, בעוד שהמגדל השני, ToHa 2, הגבוה מבין השניים, נמצא בימים אלה בשלבי בנייה מתקדמים. שני המגדלים בולטים בקו הרקיע של תל אביב בזכות צורתם הפיסולית יוצאת הדופן, השואבת השראה מדימוי של קרחון, ובזכות מעטפת הזכוכית הייחודית שלהם. מגדל ToHa הראשון אף זכה בשנת 2021 בתואר "מגדל המשרדים הטוב בעולם" על ידי המועצה הבינלאומית לגורדי שחקים (CTBUH).
בניין לחולי סרטן בעפולה, אנדרטת שואה באנגליה
אחד הפרויקטים המסקרנים והמשמעותיים ביותר שעליהם חתום ארד בשנים האחרונות הוא עיצוב "בית שולמית", מרכז התמיכה והטיפול לחולי סרטן במרכז הרפואי העמק בעפולה, שהושלם בשנת 2025. המבנה, שנועד לשרת אוכלוסייה מגוונת של מטופלים מהגליל ומאזורי הצפון – יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וכן תושבים מהשטחים הפלסטיניים – מבטא את תפיסתו של ארד שלפיה לאדריכלות יש גם תפקיד חברתי ואנושי. במקום להסתפק בתכנון פונקציונלי של מוסד רפואי, ביקש ארד ליצור מרחב מרגיע, מכיל ומעורר תקווה, המעניק למטופלים ולבני משפחותיהם תחושת קהילה ושייכות ברגעים מורכבים של התמודדות עם המחלה. הפרויקט מדגים כיצד תפיסת העולם העיצובית של ארד, המזוהה בדרך כלל עם מבנים אייקוניים ואובייקטים פיסוליים, יכולה לשרת גם מטרות של ריפוי, חמלה וחיבור בין קהילות שונות.
רוחב היריעה של ארד ניכר גם בעבודותיו במרחב הציבורי, וממחיש עד כמה יצירתו חורגת הרבה מעבר לגבולות המקובלים של אדריכלות ועיצוב. דוגמה בולטת לכך היא אנדרטת "קשר" (Connection), שהוקמה בשנת 2011 בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב לזכר כ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל בין השנים 1979 ל-1990. האנדרטה, העשויה צינורות מתכת המתפתלים סביב שני עצי דקל ומתחברים מחדש בנקודות שונות, מבטאת באמצעות צורה דינמית את סיפור המסע, האובדן והתקווה של קהילת ביתא ישראל. בדומה לעבודות אחרות של ארד, גם כאן האובייקט הפיסולי לא מסתפק בהנצחה, אלא יוצר חוויה מרחבית ורגשית המבקשת לחבר בין זיכרון אישי, סיפור קולקטיבי ומרחב ציבורי חי.
בשנת 2017 נבחר ארד לתכנן את האנדרטה הלאומית לשואה של בריטניה – אחד ממיזמי ההנצחה השאפתניים והרגישים ביותר שקודמו בממלכה המאוחדת בעשורים האחרונים. האנדרטה, שעתידה להיבנות בגני ויקטוריה טאוור הסמוכים לארמון וסטמינסטר ולבניין הפרלמנט הבריטי בלונדון, תשלב מרכז לימוד תת-קרקעי עם מבנה פיסולי המורכב מ-23 אלמנטים אנכיים מברונזה. המעברים הצרים ביניהם מסמלים את 22 המדינות שבהן הושמדו קהילות יהודיות במהלך השואה, ומובילים את המבקרים אל חלל של התבוננות ולמידה. בדומה לעבודות הנצחה אחרות של ארד, גם כאן הזיכרון אינו מתבטא באנדרטה סטטית בלבד, אלא בחוויה מרחבית ורגשית המבקשת לעורר תחושות של אובדן, זיכרון ואחריות. הבחירה להקים את האנדרטה בסמוך למוקד הדמוקרטיה הבריטית מדגישה את הקשר בין זיכרון השואה לבין המחויבות המתמשכת להיאבק באנטישמיות, בגזענות ובשנאת האחר.
