רצועת החוף היא אחד הנכסים הציבוריים החשובים ביותר של ערי ישראל. ועם זאת, במשך עשרות שנים הקשר הפיזי בין העיר לים נותר קטוע ומוגבל. כבישים ראשיים, מסילות רכבת, נמלים, בסיסי צבא ותשתיות יצרו חיץ בין העיר ובין קו המים, כך שרצועת החוף נתפסה במקרים רבים כגבול עירוני. בשני העשורים האחרונים חל שינוי בתפיסת רצועות החוף העירוניות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשטחים הציבוריים בעיר. הנמל והטיילת של תל אביב, שיקום החוף של אילת ופרויקטים נוספים באשקלון, עכו וחיפה מדגימים מגמה רחבה המבקשת להפוך את הים למרחב ציבורי פעיל, רציף ונגיש, המחבר בין תושבי העיר וסביבתה הטבעית.
שינוי התפיסה מקבל חשיבות יתרה בארץ הצפופה ממילא אל מול לחצי הבנייה והפיתוח הגוברים. רצועות החוף של ישראל נמשכות לאורך כ־195 ק"מ לחופי הים התיכון ו־14 ק"מ נוספים לאורך חופי מפרץ אילת. במקביל לתשתיות הרבות שקוטעות את רצף החוף הפתוח ולצד מתקני אנרגיה והתפלה, הוקמו לאורכה גם פרויקטים נדל"ניים ותיירותיים שזיהו את ערכה. בשנת 1983 אושרה תמ"א (תוכנית מתאר ארצית) 13 לחופי הים התיכון שקבעה עקרונות לפיתוח בסביבת החוף. בשנת 2004 נוסף חוק שמירת הסביבה החופית שנועד להגן עליה ולשמור על זכות הציבור למעבר חופשי לאורך החוף.
החוק מגדיר את תחום חוף הים הרגיש במרחק של 100 מטר מקו המים, והסביבה החופית מגיעה עד ל־300 מטר מקו המים עד לפנים היבשה. עם זאת, הדו"ח "מאבדים את החוף" שפרסמה עמותת "אדם טבע ודין" בשנת 2025, מזהיר כי רצועת החוף נשחקת כתוצאה מגידול האוכלוסייה ומשבר האקלים. על רקע זה, פתיחת החוף לציבור והרחבת השימושים בו, מתקיימות לצד הלחצים על רצועה שהופכת מוגבלת ורגישה ממילא. במקביל להתבססות ההגנה התכנונית והחוקית, השתנתה גם התפיסה לגבי תפקידו הציבורי והעירוני.
פארק המיכלים - מילבאואר אדריכלים בשותפות עם תמא
(הדמיה: רנדר איבולב)
"המפגש בין העיר לים מעסיק אותנו כבר שני עשורים". פארק המיכלים שאושר
(הדמיה: רנדר איבולב)
פארק נושק לים במקום מכלי דלק
"הים והחוף הם אחד המשאבים הכי חשובים של העיר מבחינת המרחב הציבורי, הטבע, הפעילות והספורט", מדגיש יואב דוד, אדריכל העיר תל אביב. "המפגש בין העיר לים מעסיק אותנו כבר שני עשורים בצורה אינטנסיבית. בצפון העיר, לאחר פיתוח הפארק החופי ששם דגש על היבטים אקולוגיים, מתוכננים כיום פארק חופי נוסף כחלק מתוכנית שדה דב, שיהווה רצועה רחבה של פארק ללא בינוי לשמירה על ערכיו האקולוגיים והטבעיים של החוף". עוד במסגרת פיתוח האזור מתוכנן בימים אלו פארק מכלי הדלק, שממחיש את פיתוח חזית הים העירונית. כך, אתר תשתית חשמל ואנרגיה שהיה סגור לציבור עתיד להפוך למוקד של תרבות, בילוי וספורט.
הפרויקט בתכנון מילבאואר אדריכלים, בשיתוף עם משרד אדריכלות הנוף תמא (TeMA), מקודם לאחר זכייתם בתחרות מוזמנים שיזמה עיריית תל אביב וחברת אתרים. הוא ממוקם בין רדינג לשדרות רוקח, ממזרח לנמל תל אביב, בנקודת שפך הירקון לים התיכון. תחנת הכוח ברדינג הוקמה באתר בשנת 1938, בפאתי העיר, ומכלי הדלק שימשו אז לאחסון הדלק להפעלתה. מאז, התפשטה העיר צפונה ובעקבות פיתוח אזור שדה דב המתוכנן לכ־20,000 יחידות דיור, הפך אזור הקצה לנקודת מפגש בין העיר, הנחל והים.
בעוד שתחנת הכוח עדיין בחזקת חברת החשמל, מכלי הדלק נוקו והועברו לידי העירייה, מה שאפשר לבחון את שימושם מחדש כמבני ציבור משולבים בשטח הפתוח. באתר שלושה מכלים עגולים גדולים ולצידם כמה מכלים קטנים יותר. התכנון מציע לשמר את המעטפת התעשייתית ולהסב אותם לפעילויות תרבות, ספורט ופנאי. בנוסף לשימור המכלים, הוצע לשמר גם את תוואי הקירות שנועדו למנוע דליפה של דלק. "קירות המאצרה מקבלים פרשנות חדשה דרך גשרים עיליים שמייצרים חוויה של שיטוט בגובה", מספרת האדריכלית אורית מילבאואר, מייסדת ובעלת משרד האדריכלים. כפי שנכתב בתיק התיעוד שגם כן נערך על ידם: "האתר מציג מופע ייחודי בקנה מידה חד־פעמי בנוף העירוני, אשר הקמתו מציינת מפנה בהיסטוריה התעשייתית של חברת החשמל וכן בהיסטוריה של ההתפתחות העירונית של תל אביב".
התכנון כולל תוספת של הצללה, פעילויות קהילתיות והסרה של שטחים מרוצפים וחניונים בנמל ת"א
(הדמיה: רנדר איבולב)
הפרויקט לא מסתכם רק בשימוש המחודש במבני התעשייה, אלא כולל גם ניסיון לשקם את המערכת הטבעית סביבם. "אנחנו מטפלים בגדה של נחל הירקון ומחזירים אותה למצבה הטבעי ככל הניתן מבחינת מאפייניה האקולוגיים של הצמחייה ובתי הגידול לבעלי החיים. לשם כך, הטיילת ושבילי האופניים מוסטים פנימה לטובת רצועה טבעית לאורך הנחל", מפרטת מילבאואר. דרך התכנון, אתר שהוקם כדי לנצל את המשאבים הטבעיים לצורכי אנרגיה, מקבל תפקיד חדש כשטח ציבורי.
רק בשנות ה־2000 אוחה הנתק בין העיר לים
חידוש אתר מכלי הדלק והפיכתו למרחב ציבורי הוא ביטוי נוסף לשינוי שחל בין תל אביב לים לאורך השנים. כפי שמתאר במאמרו מעוז עזריהו, העיר לא נוסדה כעיר חוף ותושבי העיר היו הראשונים לנכס את החוף כאתר בילוי ונופש. בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת הפך החוף לחלק מהשגרה העירונית, והעירייה החלה להסדיר את הפעילות בו. עם התפתחות העיר וגידולה, השתנה גם המפגש עם הים, וכבישים, תשתיות ובתי מלון יצרו הפרדה בין העיר לים. הקמתה של טיילת להט בשנות ה־80 שתכנן יעקב רכטר סימנה את תחילת הפעולות לאיחוי הנתק, אך רק בשנות ה־2000 הן קיבלו ביטוי מקיף כתפיסה תכנונית.
"הסיפור של הנמל מהווה עבורנו דוגמה לתקדים שפרץ את הדרך למבט שונה על החיבור בין העיר לחוף שלה בפרט ועל המרחב הציבורי בכלל", אומרת האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, שותפה מייסדת במשרד מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים, שזכה בתחרות לתכנון הנמל בשנת 2003. "לאחר סגירת הנמל, הוצעו תוכניות רדיקליות להתחדשותו דרך בינוי אינטנסיבי והקמת מגדלים, אך התחרות הציעה שלא להמתין למימושן ולהתחיל בפיתוח המרחב הציבורי. במילותיו של אדריכל הנמל בזמנו, צדיק אליקים: 'גם העכשיו חשוב'.
"כשהגענו לסיור לקראת תחילת תכנון הצעתנו, מצאנו מבנים נטושים וחניונים – החצר האחורית של העיר", היא מוסיפה. ההצעה הזוכה התבססה על יצירת טופוגרפיה מלאכותית באמצעות משטחי דק הפרושים לכל אורך הנמל ללא הפרדה בין אזורי תנועה ושהייה. "הרעיון היה לייצר שילוב בין החופש של השהייה בחוף הים ובין מרחב עירוני שאפשר להגיע אליו גם עם נעליים", מסבירה האדריכלית. "כבר אז ניסחנו את המונח 'מרחב מארח', שמלווה אותנו בתכנון גם היום. הבנו שהעיר צריכה מרחב שאין בו פרוגרמה סדורה – ללא שביל, ספסל או עץ שמגדיר את הפעילות שמתקיימת בו. באופן זה עיצבנו את הדיונות החופשיות, גופי התאורה וספסלי הבטון דמויי החלוקים - כולם ביחד יוצרים שפה אורבנית ייחודית שמעוררת אותנו לבחור את התנועה שלנו במרחב על רקע של מרחב אורבני מינימליסטי שמעצים את חוויית המפגש עם הים. גם ספסלי הבטון שפיתחנו לטיילת מאפשרים ישיבה בכל מיני צורות, ובגבעות אפשר ללכת בכל נתיב שנבחר". מאז פתיחתו בשנת 2008, התפתחו בנמל תל אביב מגוון שימושים - מפעילויות ספורט, דיג, ירידים, אוכל ואטרקציות למפגשים משפחתיים. כך, במקום לתכנן יעד על קו המים, תוכננו תנאים המאפשרים התפתחות לפעילות ציבורית.
מחוף בת ים עד הרצליה
העקרונות שגובשו בתכנון הנמל התרחבו דרומה אל חידוש טיילת החוף שעליו עבד משרד האדריכלים בין השנים 2018-2006. הטיילת כבר לא כללה מתחם תשתיות שהוסב למרחב ציבורי, אלא הגדירה מחדש את המפגש המיידי בין חוף הים והסביבה העירונית. במשך שנים הפריד קיר בין מפלס חול הים ומפלס המדרכה. במסגרת חידוש הטיילת, הקיר הוסר ותוכנן חיבור מדורג של טריבונות הצופות ומובילות לחוף. "לצד הטיילת העליונה נוספה טיילת צמודה לחול הים המאפשרת שהייה ומשחק לכל אורך השנה", מפרטת מייזליץ כסיף. "בנוסף, ניצלנו את ההפרש בין המפלסים, כך שמבני המסחר והשירותים תוכננו במפלס החוף והגגות שלהם מרחיבים את הטיילת העליונה לכדי מרפסות הצופות לים. דרך פרויקט הטיילת נוצר מרחב סף בין העיר לים, המשרת גם את המתרחצים וגם את תושבי העיר בדרכם לעבודה או לכל פעילות אחרת".
לדברי יואב דוד, תכנון רצועת החוף של תל אביב לא מתמקד כיום בפרויקטים בודדים, אלא ביצירת רצף לאורך 13 ק"מ מהרצליה ועד בת ים, גם עבור הולכי רגל וגם לרוכבי אופניים. במקביל נערכים מאמצים לחזק את הקשר העירוני בין מזרח למערב. פרויקטים דוגמת חיבור שדרות נורדאו לחוף מציצים; הסבת דרכי השירות ברחוב הרברט סמואל עבור טיילת רחבה ופעילות מסחרית; והסדרת הפעילות המסחרית בין פארק צ'רלס קלור ליפו, באופן שישמור על מבט ישיר אל החוף. גם בכיכר אתרים, על רקע המחלוקת הארוכה סביב היקפי הבנייה המתוכננים, מדגיש דוד את המאמץ לשמור על פעילויות מסחר, קהילה וספורט. לדבריו, אלו אמורות לייצר ערך ציבורי שיצדיק את זכויות הבנייה במקום שכיום לא מתפקד כמרחב אורבני. לעומת הפרויקטים האחרים, האחרון מעלה את השאלה האם חידוש המרחב הציבורי לאורך החוף אכן תלוי במתן זכויות לפיתוח פרטי ומה האיזון הנכון ביניהם.
במקביל, גם נמל תל אביב שסימל את נקודת המפנה ביחס העירוני אל הים, עובר כיום סבב התחדשות נוסף. לצד חיזוק הרצף צפונה לכיוון רדינג, התכנון כולל תוספת של הצללה, פעילויות קהילתיות והסרה של שטחים מרוצפים וחניונים באזור יריד המזרח לטובת אדמה וצמחייה. "אנחנו מבקשים להחזיר את גני התערוכה להיות גנים", אומרת מייזליץ כסיף.
אילת, חוף המשאבות - לפני
(צילום: מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
אילת, חוף במשאבות בביצוע
(צילום באדיבות מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
המטרה: לפנות את חופי אילת
"בשונה מתל אביב, אילת הוקמה מההתחלה כעיר חוף", מספר מאור רויטמן, שותף במשרד מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים. "אך במשך השנים העיר ויתרה על חלקים רחבים מרצועת החוף שלה". אזורי המלונות תפסו נתח משמעותי מהחופים בצפון ומזרח העיר, בעוד אזורי המגורים התפתחו במעלה ההר. בחלקים אחרים נקטע הרצף החופי על ידי הנמל האזרחי, בסיסי חיל הים ומתקן קצא"א (קו צינור אילת־אשקלון). הים הפך למשאב תיירותי, אך לא תמיד כמרחב ציבורי נגיש לתושבי העיר. החופים שנותרו התפתחו לעתים בצורה ספונטנית דוגמת חוף דקל או החוף של מוש, ובחופים אחרים חסרו מדרכות, שירותים ומקלחות.
אם בתל אביב היה נדרש לחבר מחדש את המרקם הבנוי לרצועת החוף, באילת האתגר היה להחזיר לציבור רצף חופי שנתפס על ידי שימושים אחרים לאורך השנים. תכנון רצועת החוף של אילת החל בשנת 2007, כשעיריית אילת פנתה למשרד לגבש תוכנית כוללת לרצועת החוף שנמשכת על פני 14 ק"מ. "בגלל ייחודו של ים סוף, מדובר באחד המקומות הכי מפוספסים בארץ מבחינת החיבור בין העיר לחוף", מדגישה מייזליץ כסיף.
טיילת חופים צפוניים באילת - מבט על
(צילום: מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
טיילת חופים צפוניים- מתקני משחק, אילת
(צילום: מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
כיכר הים באילת - לפני ואחרי
( צילום: מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
"במקום פרויקט נקודתי, גובשה 'תוכנית אם' שנועדה להגדיר חזון לרצועת החוף כולה". התוכנית חילקה את רצועת החוף לשני אזורים בעלי אופי שונה: החלק הצפוני שבו החוף משרת את תפקיד עיר הנופש האינטנסיבית, והחלק הדרומי, מריף הדולפינים ודרומה, שבו נשמרו שטחי טבע פתוחים ובתוליים יותר שמכונים "עין סוף". בשני האזורים הוגדרו עקרונות לשמירה על רצף וגישה ציבורית רחבה ככל האפשר, הסרת חסמים מקו המים והוספת תשתיות בסיסיות של הצללה, שירותים ומלתחות.
"התוכנית כללה כ־100 פרויקטים מסווגים לפי טווחי זמן אפשריים לביצוע והיא סייעה לגיוס תקציבים לפיתוח החוף, כיוון שלא מדובר בנכס עירוני אלא בנכס לאומי", אומרת האדריכלית. "רק בחוף הצפוני, נוספו בעקבות התוכנית כ־7 דונם של חוף ציבורי פתוח", מוסיף רויטמן. במקביל, עובדים במשרד על תכנון שכונת מגורים חדשה בין הנמל האזרחי לצבאי, שבה תכנון רשת רחובות ניצבים לים תייצר אוריינטציה ישירה אליו מתוך המרקם העירוני. בכך, לא רק רצועת החוף משתנה, אלא גם היחס בין הבינוי כלפיה.
במרץ 2020 סערה פגעה באילת, גרמה נזק כבד לחופי העיר והאיצה את מימוש הפרויקטים שהוגדרו כאפשריים לביצוע בטווח זמן מיידי. "מתוך ההרס הבנו עד כמה הפעילות החופית הארעית שנבנתה עד אז הייתה לא נכונה", מספר רויטמן. בעקבותיה, קודמו בין היתר פרויקט כיכר הים, רחבת המרינה, שיקום מועדון השיט ופתיחת רצועת חוף שהייתה סגורה לקצא"א.
"ביחס לחוף עין סוף הדרומי, אחד המהלכים הפשוטים מבחינה רעיונית אבל מורכבים הנדסית הוא הרחבת רצועת החוף", אומר רויטמן. כיום, יש חנייה לא מוסדרת של קרוואנים ואוהלים במרחב הצר שבין הכביש למים. התכנון מציע להרחיק את הכביש לכיוון ההר ככל הניתן ולטפל בדופן ההר למניעת הידרדרות של סלעים, כך שרצועת החוף תפונה ותוקדש לשימוש ציבורי. בחלק מן התוואי אף הוצע ליצור מנהרה עבור הכביש, כדי לאפשר מפגש ישיר בין ההר והים ולמנוע את קטיעתו על ידי תנועת הרכבים.
רחבת המרינה באילת - לפני ואחרי
(צילום והדמיה: מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים)
אשקלון, עכו וחיפה גם על הפרק
שינוי המפגש בין העיר לים אינו ייחודי לתל אביב ולאילת. תהליכים דומים מתפתחים גם בערי חוף נוספות בארץ. לכל אחת תנאים עירוניים, היסטוריים וסביבתיים המשפיעים על האופן שבו ניתן לחבר בין העיר לים. במקרה של אשקלון, למרות חשיבותה של רצועת החוף, היא נותרה ברובה לא מפותחת. עמי שנער, שותף מייסד במשרד מן־שנער אדריכלים, שעובדים על תוכנית לפיתוח האזור, מתאר את המצב שלפיו כ־1,300 דונם יועדו למגרשי מלונאות גדולים שרובם לא מומשו או נותרו נטושים כתוצאה מפער גדול בין המפורט בתוכניות ובין הביקוש הנמוך. התוכנית של מן־שנער אדריכלים מציעה "תיקון עירוני", באמצעות רשת רחובות הפונות לים ושתשלב בין שימושים של מגורים, מסחר ומלונאות בהיקף מצומצם יותר.
הפער בין זכויות הבנייה שנקבעו בעבר ובין התפיסה העכשווית של רצועת החוף בא לידי ביטוי גם בפרויקט שנמצא כעת בשלבי תכנון ראשוניים על ידי האדריכל ירון ישראל. במגרש פרטי, בשטח של כ־20 דונם בחוף הדרומי של אשקלון נבחנת האפשרות לממש זכויות בנייה למסחר וליחידות נופש, תוך שמירה על האינטרס הציבורי והגישה שלו לחוף הים. המגרש נמצא בין הרחוב למפלס החוף הנמוך ממנו בכשמונה מטרים, והתכנון מציע לנצל את הבדל הטופוגרפיה כדי לצמצם את נוכחותו של הבינוי מכיוון הרחוב. במקום לבנות שתי קומות ממפלס הרחוב, התכנון מציע למקם את מרבית יחידות הנופש מתחתיו בתוך הפרש הגבהים, ואת המסחר במפלס הרחוב למקם עם מעברים רחבים, מקומות ישיבה ומבטים פתוחים אל הים.
טיילת אשקלון המתכוננת
(הדמיה: מן-שנער אדריכלים)
אשקלון - מבט לירידה מהרחוב לטיילת דרך המסחר ומפלס יחידות הנופש
(הדמיה: מן-שנער אדריכלים)
אחד מהצירים המרכזיים בתוכנית אמור להמשיך עד לחוף דלילה שבו הושלם בשנת 2018 פרויקט Sea Park שתכננו מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים. הפארק חולש על פני כ־30 דונם שלפני כן היו רק "חול וחול", ומאז פתיחתו משולבים בו אזורי פעילות אתגרית, מתקני משחק לילדים ומרחבים טבעיים המבוססים על צמחייה אופיינית למקום ושימוש חוזר בסלעים וחול מהאתר. תהליכי התכנון באשקלון מציגים את השינוי בשלושה קני מידה: התאמת זכויות הבנייה והרשת העירונית, תכנון הבינוי לאורך החוף ואפיון שטחי החול הרחבים.
בעכו, התוכנית שמקדמים מייזליץ כסיף רויטמן משתרעת מחוף נעמן לחוף העיר העתיקה ומשנה את אופייה בהתאם לסביבתה: בסמוך לחומות העיר העתיקה, באזור חוף הסוסים, היא כוללת מצללות ודקים בעלי אופי עירוני, וככל שמתרחקים דרומה, פיתוחה מאופיין בפיתוח טבעי ובשבילים המשולבים בחול. גם בעכו, בית הספר לקציני הים קוטע את רצף החוף ופינויו העתידי יאפשר הליכה רציפה לאורכו. בנמל עכו תכננו האדריכלים מקום רחב יותר להולכי רגל באמצעות טיילת ובמות בטון מדורגות לשהייה הצופה לכיוון הים. "אנחנו מאמינים בזכות לאופק והים נותן את האפשרות הזו, בייחוד בעיר צפופה ואינטנסיבית", אומר האדריכל אודי כסיף. "דרך האדריכלות אנחנו מנסים לפתוח יותר אפשרויות לתנועה ומפגשים ובכך לחזק את תחושת השייכות לתושבים ולמבקרים".
"חזית הים" מציעה לפתור כשל אורבני ארוך שנים ולחבר מחדש את חיפה עם הים
(הדמיה: מן-שנער אדריכלים)
נבחנת אפשרות להכניס למתחם נמל חיפה שימושים עירוניים נוספים
(הדמיה: מן-שנער אדריכלים)
בחיפה, החסם שעומד בין העיר לים גדול עוד יותר. "הנמל הישן שלאורכו גם מסילת הרכבת מנתק לחלוטין את העיר מקו המים", מסביר עמי שנער. תוכנית "חזית הים" שמתכנן משרד מן־שנער מאז 2010 מציעה לפתור כשל אורבני ארוך שנים ולחבר מחדש את העיר עם הים. לפי התוכנית, חלקו המערבי של נמל חיפה שכמעט אינו פעיל עוד יוסב למרחב עירוני פתוח לפעילויות בילוי, נופש, תיירות ותעסוקה. התוכנית, שנכנסה לתוקף בשנת 2017, מציעה תכנון מבנים המזכירים האנגרים נמליים וביניהם מרחבים ציבוריים להולכי רגל. למרות שאושרה, מימושה מתעכב בין היתר בשל המחלוקת סביב מיקום שיקוע מסילת הרכבת, התקציבים הדרושים לשם כך ושיקולים ביטחוניים. בשלב ביניים, מתוכנן גשר הולכי רגל שיחבר בין העיר לנמל. עוד נבחנת בימים אלו האפשרות להכניס למתחם הנמל שימושים עירוניים נוספים כמו אוניברסיטת חיפה. הפער בין אישור התוכנית ובין מימושה ממחיש כי גם כשקיימת הסכמה על ערך ותכנון המקום, החיבור לים תלוי בתשתיות קיימות, תקציבים ובעלי עניין שחורגים מתחום התכנון העירוני עצמו.
הפרויקטים בתל אביב, אילת, אשקלון, עכו וחיפה מציגים תנאים עירוניים שונים, אבל כולם עוסקים בשאלה שמלווה את תכנון רצועת החוף בישראל: איך לפתוח את קו המים ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מהעיר וממרחביה הציבוריים. רצועת החוף כבר לא נבחנת רק דרך ערכה הנדל"ני או התיירותי, אלא כתשתית ציבורית של מפגש, פנאי, ספורט, טבע וזהות עירונית. דווקא משום שההכרה בערכה של רצועת החוף מגדילה את הפיתוח והבנייה לאורכה, נותר להבטיח כי גם הפיתוח העתידי לא יפגע במשאב שבזכותו הוא מבוקש מלכתחילה.
