העבודות שלה נעות על התפר שבין עיצוב לאמנות, והיא משתמשת בפרובוקציות במטרה לערער תפיסות מושרשות של גוף, מרחב ביתי ורהיטים יומיומיים. בפרויקט חדש ונועז, שכבר מעורר עניין ושיח בינלאומי, עושה שימוש ביאנקה סנסורי, בת הזוג של קניה ווסט, בשפה חזותית קיצונית ובלתי מתנצלת כדי לבחון יחסי כוח, זהות ותפקידים מגדריים במרחב הביתי וגם מחוצה לו. המיזם האמנותי של סנסורי מציב את הגוף האנושי-נשי כחומר גלם וכזירה רעיונית ומותיר את הפרשנות פתוחה. האם מדובר במהלך אמנותי שמבקש לטלטל תפיסות קיימות, או בפרובוקציה מחושבת שנועדה בעיקר לייצר כותרות, לייקים ושיח ציבורי?
במרכז הפרויקט של סנסורי, שממעטת בעצמה בלבוש במרחב הציבורי, עומדת סדרת רהיטים חדשה, שאותה היא יצרה (בהפקת האמן טד לוסון). לא רבים יודעים אך סנסורי היא אדריכלית, מעצבת ואמנית ולא רק בת הזוג של ווסט המכונה כיום יי. תחת השם Bio Pop היא עיצבה אובייקטים ביתיים לכאורה, כמו שולחנות וכיסאות, אך כאלה המפורקים ומורכבים מחדש בשפה צורנית חריגה ומתריסה: קביים המשמשים כרגלי שולחן, מוטות גליליים רכים ופרופורציות שמרחיקות את הרהיט מהפונקציה המוכרת שלו ומקרבות אותו למחוזות של גוף ומיניות. זו סדרת הרהיטים הראשונה של סנסורי כמעצבת עצמאית, והיא מוצגת בימים אלה בתערוכה בסיאול, ממש לא כקולקציית עיצוב מסחרית אלא כהצהרה רעיונית ואמנותית המבקשת לערער על הגבולות בין שימושיות, אסתטיקה ומשמעות.
היצירות של ביאנקה סנסורי בסרטון בן 14 דקות. רק 2 האחרונות חושפות את הריהוט
(BIANCA CENSORI BIOPOP)
מתח בין הגוף לאובייקט
לצד סדרת הרהיטים מוצג גם סרטון וידיאו באורך כ-14 דקות, המשמש כהרחבה פרפורמטיבית של הפרויקט כולו. זהו מיצג מצולם שבו סנסורי עצמה נמצאת במרכז הפריים, לבושה בבגד גוף מלא וצמוד מאוד בצבע אדום מבריק. בסרטון היא מבצעת רצף פעולות ביתיות יומיומיות, איטיות ומכוונות - שטיפת כלים, הכנת אוכל והגשה - בתוך סביבה שמזכירה חלל ביתי אך מתפקדת כזירת ניסוי רעיונית. הסרטון נמנע מהסברים מפורשים, ובמקום זאת מבליט את המתח שהרהיטים עצמם מייצרים בין גוף לאובייקט, בין שימושיות למשמעות ובין אינטימיות לחשיפה. למעשה, רק בשתי הדקות האחרונות של הסרטון נחשפים לראשונה הרהיטים עצמם, בחירה מכוונת שמדגישה כי הם אינם נקודת המוצא של היצירה, אלא תוצאה מאוחרת של תהליך רעיוני ופרפורמטיבי.
המהלך לא נועד רק ללוות את הרהיטים, אלא משמש כהקשר הרעיוני שבתוכו הם פועלים. הווידאו מעמיד את הגוף האנושי בעימות מתמשך עם המרחב הביתי, ובכך מכוון את הצופה לקריאה ביקורתית של הרהיטים עצמם. לדברי סנסורי, סדרת הרהיטים נולדה מתוך מבט ביקורתי על המרחב הביתי כזירה שאינה ניטרלית, אלא כזו המעצבת דפוסי התנהגות, יחסי כוח ותפיסות זהות כבר מהשגרה היומיומית. סנסורי מבקשת לחשוף כיצד המרחב הביתי והחפצים שבתוכו אינם רק פונקציונליים או אסתטיים, אלא פועלים לחיזוק ולהטמעה של מבני כוח חברתיים רחבים יותר. "הבית מעצב את הגוף, הרוח והתפקידים", כתבה סנסורי באתר האינטרנט שלה. "תפקידים הנלמדים באופן פרטי נלבשים בציבור".
הגבול בין אמנות לפרובוקציה
סנסורי נחשבת לדמות פרובוקטיבית ומעוררת מחלוקת בעולם האמנות, העיצוב והאופנה, כמי שפועלת בעקביות על קו התפר שבין אסתטיקה, גוף וכוח. העבודה הנוכחית שלה לא התקבלה כעוד פרויקט עיצובי, אלא כעמדה ביקורתית המבקשת לבחון מחדש היררכיות מושרשות של מגדר, שימוש ושליטה. בהתאם לכך, הפרויקט עורר דיון נרחב ותגובות מגוונות גם בתקשורת הבינלאומית, שנעו בין עניין והערכה לאי-נוחות וביקורת, סביב השאלה היכן עובר הגבול בין אמירה אמנותית חדה לבין פרובוקציה מכוונת, ומה תפקידה של האמנות בעיסוק בנושאים טעונים כל כך בתוך המרחב הביתי והציבורי.
בשנים האחרונות זכתה סנסורי לתשומת לב תקשורתית רחבה בעיקר מחוץ לשדה האמנות והעיצוב. לרוב סביב הבחירות האסתטיות (הקיצוניות) שלה בלבוש, או ליתר דיוק – באי לבוש. הופעות פומביות שלה, ובראשן זו בטקס פרסי הגראמי האחרון, עוררו סערה ברשתות החברתיות ובתקשורת הבינלאומית. לטקס היא הגיעה כשהיא עטויה במעיל פרווה גדול, שאותו הסירה בכניסה לאולם וחשפה שמלה שקופה לחלוטין, מראה שנתפס בעיני רבים כפרובוקטיבי ואף בלתי הולם. בעקבות זאת, הזוג הורחק מהאירוע על ידי המשטרה ובמשך תקופה המראה עורר שיח נוקב על גבולות חשיפה, שליטה בגוף הנשי והקשר בין אופנה, כוח ותשומת לב ציבורית - נושאים שממשיכים להדהד גם בעבודתה האמנותית הנוכחית. סנסורי פגשה לראשונה את ווסט – כיום Ye כאמור – בזמן שעבדה כמעצבת ואדריכלית בחברת האופנה והמדיה שלו, Yeezy.
בסופו של דבר, הפרויקט של סנסורי פועל בתוך מרחב תרבותי רווי בדימויים, פרובוקציות ותשומת לב תקשורתית. הוא אינו מציע בהכרח פתרונות או מסרים חד-משמעיים, אלא מציב שאלות על האופן שבו מרחבים ביתיים, חפצים יומיומיים וגוף אנושי משמשים מנגנונים של כוח, זהות ושליטה. ספק אם הרהיטים עצמם נועדו באמת להירכש או להיכנס לבתים פרטיים, הם אינם מוצגים כמוצר מסחרי אלא ככלי ביקורתי וכמדיום רעיוני. במובן זה, העיצוב משמש כאן שפה ולא סחורה: אמצעי להבעת עמדה וערעור על גבולות השימושיות, האסתטיקה והנוחות, ולא ניסיון להשתלב בשוק או לפייס את הקהל.
