בבוקר 7 באוקטובר הייתה הדר חריק, בת 29 מרחובות, סטודנטית לנטורופתיה ודיילת אוויר באל על בלוס אנג'לס, רגע לפני טיסה לארץ במסגרת עבודתה. כשהגיעה לשדה התעופה, המומה מהחדשות הקשות מהטבח בעוטף, היא גילתה שלא רק כל הצוות המום כמוה, אלא גם הנוסעים, רובם ישראלים שחזרו הביתה באותה שבת שחורה.
"כולנו היינו בהלם, בשוק מוחלט ממה שקרה, ואז ראיתי את אחת הנוסעות עולה למטוס כשהיא ממררת בבכי", מספרת חריק, "התברר לי שהיא קצינה שמשרתת בבסיס רעים וכמעט כל החיילים שלה נהרגו באותו יום. נצמדתי אליה ולא עזבתי אותה כל הטיסה, שארכה 15 שעות. זה מאוד השפיע עליי, לקחתי את הסיפור הזה ללב, ושבוע שלם לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלראות חדשות. אחרי שבוע החלטתי שגם אני צריכה לעשות משהו חשוב ולהיות משמעותית במלחמה הזאת. חיפשתי מה אני יודעת לעשות הכי טוב, וזה כמובן לסרוג, וכך נוצר הדובי של המדינה".
דובי כנגד על חטוף
חריק פרסמה פוסט בכל קבוצות הסריגה בפייסבוק ובו קריאה לכל הסורגות והסורגים להצטרף אליה ולסרוג דובים צבעוניים - דובי כנגד כל חטוף, ובסך הכל 240 דובים אז. כ-600 גולשים ובעיקר גולשות מכל הארץ הצטרפו לקבוצת הווטסאפ שהקימה בתוך שעות. הסורגת הכי מבוגרת היא בת 83 והכי צעירה בת 16, ויש גם שני גברים בקבוצה. "אחד מהם הגיב בקבוצת הווטסאפ ורק אז ראינו שיש איתנו גם גבר, אמרנו 'הנה הסורג הראשון שלנו'. אחר כך הצטרף עוד אחד. יצאו להם דובים חמודים מאוד", היא אומרת.
ציפית להיענות כזאת?
"הייתה היענות מטורפת, בחלום הכי ורוד שלי לא ציפיתי לזה כל כך מהר. אני בעצמי עוד לא סיימתי את האבטיפוס של הדובי. באותו יום ישבתי עד חמש לפנות בוקר כדי לסרוג אותו ולצלם סרטוני הדרכה, כדי שבבוקר כולן ידעו איך לסרוג את הדובי בצורה מדויקת. פתחנו נקודות איסוף בכל רחבי הארץ, ועברתי מעיר לעיר ואספתי 240 דובים בדיוק, כנגד כל אחד מהחטופים בעזה בתחילת המלחמה".
5 צפייה בגלריה
"חיפשתי מה אני יודעת לעשות הכי טוב, וזה כמובן לסרוג". מיזם הדובי של המדינה
(צילום: הדר חריק)
5 צפייה בגלריה
עם הדובי הסרוג. אוריה ברודץ בן ה-4, יובל ברודץ בן ה-8, עופרי בת ה-10 ואמם הגר ברודץ במפגש הראשון עם האבא אביחי
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
מה עשית עם הדובים?
"בהתחלה הרעיון היה לעשות מיצג בכיכר החטופים. פרשתי בד לבן גדול, העמדתי אותם אחד-אחד וזה משך המון תשומת לב. יש שם הרבה מיצגים שקשורים לחטופים, אבל המיצג שלנו הוא בין הבודדים, אם לא היחיד, שמשדר אופטימיות. בני משפחות של החטופים ניגשו ואמרו לי שזה נתן להם כוח. ירדן, אחות של רומי גונן, דיברה על זה בריאיון שהיא נתנה בטלוויזיה ואמרה שזה נתן לה הרבה תקווה".
איך הדובים הגיעו לידיהם של הילדים ששבו מהשבי?
"ביום שישי, כשהחזירו את השבויים הראשונים, התקשרה אליי ב-12 בצהריים אחת הסורגות שלנו. היא אמרה לי שחבר של אבא שלה הוא הרופא שהולך לקבל את הילדים, ושהוא שמע על הפרויקט שלנו וביקש להביא לו דובים כדי לחלק לילדים. היו לנו שעתיים לארוז ולשלוח לו, והוא גרם לזה שהם יקבלו את הדובים לידיהם מיד עם שחרורם. זה פרויקט מורכב, אבל הצלחנו שכל השבים יקבלו את הדובים שלנו. אין דבר יותר מרגש מזה. נשארנו עם 135 דובים שמחכים עדיין לחטופים שלהם, ואני בעיקר מחכה לשני הילדים האחרונים בשבי, כפיר ואריאל ביבס, וגם לאמם שירי. אני מתפללת לשובם בשלום".
איך התחלת לסרוג?
"סריגה בשבילי זה הלב, אני כל כך אוהבת את זה שלפני כמה שנים הקמתי עסק לסריגה, לצד עבודתי כדיילת באל על. התחלתי לסרוג בצבא לפני עשר שנים, חברה שלי בבסיס סרגה כיפות והתחשק לי גם, אז ביקשתי ממנה שתלמד אותי. עד היום היא סורגת כיפות, אבל אני לקחתי את זה למקומות אחרים. לימדתי את עצמי לסרוג דרך סרטונים ביוטיוב, פרמתי הרבה ושוב סרגתי, ועם הרבה ניסוי וטעייה התקדמתי לכל דבר שרציתי. התחלתי לסרוג בגדי ים, נעליים לתינוקות, לוכדי חלומות, ובשלוש שנים האחרונות אני סורגת תיקים".
ואת גם דיילת. מה מצב הטיסות בימים אלה?
"הטיסות חוזרות לאט-לאט, הן תמיד מלאות וזה משהו שהפתיע אותי, אולי בגלל שכרגע אנחנו היחידים שטסים. האמת שהטיסות עכשיו יותר מרגשות, עוצמתיות, יש תחושה חזקה של ביחד, במיוחד בטיסות לישראל. הנוסעים מאוד מתרגשים לחזור הביתה".
לאיזה יעד את הכי אוהבת לטוס?
"כמעט לכל מקום, אבל לניו יורק במיוחד כי ניו יורק זה הלב".
