"אנשים רואים את זה והם פשוט לא מאמינים שזה מלח. רק אם הם ממש נותנים לק אז הם מאמינים, כשזה ממש מלוח", אומרת ליה ברוס, אמנית ומעצבת תעשייתית שמתמחה בהכנת כלים ממלח בישול. בעיניים בורקות היא מספרת על המלח כחומר גלם ייחודי, על תהליך העבודה המאתגר עם החומר שרוב התעשייה לא מעזה לעבוד איתו, על היתרונות האקולוגיים והעיצוביים שלו, שאולי יחליפו בקרוב את הבטון, ועל תהליך הייצור שלה.
ברוס משתתפת במיזם של מיטל כץ לתיעוד ולסיורים אצל בעלי מקצועות שנעלמים מן העולם, מספרת שהיא נמשכה ליצירה במלח. "משהו בטקטיליות, בחומריות שלו, בשבריריות שלו נורא נורא מושך אותי", היא אומרת.
העניין של ברוס עם המלח התחיל עוד בילדותה, כשמצאה בכל תיק שקיק מלח שסבתה נהגה להשאיר לה בגלל אמונה שהמלח מביא מזל טוב. "זה תמיד עצבן אותי שזה היה מתפורר לי בתוך התיק", היא מספרת. בהמשך הדרך היא רצתה להיות ציירת ובסופו של דבר הלכה ללמוד ארכיטקטורה. ב-2017 ברוס החליטה להירשם לבצלאל כדי ללמוד עיצוב תעשייתי בדגש על שימוש בחומרים שאינם מזהמים, ושם היא פגשה שוב בקסם המלח. היא רצתה לנסות ליצור במלח, אבל כל מי שהתייעצה איתו הציע לה לרדת מזה. עד שבפרויקט הגמר שלה היא הכינה אריחים דקורטיביים לבנייה ממלח בשיתוף פעולה עם המכון לחקר הכימיה באוניברסיטה העברית, שם גילתה שהמלח חזק פי 10 מבטון. המשיכה הטבעית שלה למלח השתלבה עם מחקרים של פרופ' דניאל מנדלר בתחום.
הרעיון של ברוס היה לקחת חומר שאף אחד לא ממש עבד איתו לפני כן ולנסות לראות לאן היא יכולה לקחת אותו. "רציתי לקחת מלח כמו שאנחנו מכירים אותו, מהסופר, מלח בישול, ובעצם ליצור ממנו מוצרים תלת ממדים פי 10 יותר חזקים ועמידים מבטון", מספרת ברוס, "אנשים חושבים על מלח רק במושגים של אוכל, אך ארבעה אחוזים מכל מלח הבישול בעולם הוא באמת לבישול ולתעשיית המזון בכללותה. רק ממפעלי ים המלח מצטברים כל שנה 20,000,000 טון מלח בישול. זה הר מצדה של מלח! אנשים לא מעכלים את זה כי הם לא רואים את זה בעיניים".
מלחייה עשויה ממלח
הדבר הראשון שברוס החליטה ליצור היה מלחייה ממלח. "יש בזה משהו הכי אלמנטרי, הכי בסיסי, וזה היה לי ברור שאני רוצה משהו מאוד מאוד מינימליסטי, נקי, עכשווי ומודרני. מצד שני מאוד טבעי", מספרת ברוס. לאחר היא המשיכה לייצר כלי יודאיקה, בהם פמוטים וחנוכיות, חמסות בגרסאות שונות והשאיפה היא אף לייצר אריחים ממלח כדי לאפשר בנייה אקולוגית שמפחיתה את השימוש בבטון. לדבריה, המטרה שלה היא להחליף בהדרגה את כל הפלסטיק והבטון, שהם חומרים מזהמים. "כמו שיש בתי בוץ באפריקה ובתי שלג בסקנדינביה, עקרונית אין סיבה לא ליצור בתים ממלח שיהיו עמידים וחזקים. הסיבה שלא עושים את זה כי אני צריך אנשים עם אמונה וחזון. כדי שמשהו יקרה צריך מישהו שמאמין בזה ומוכן להשקיע", אומרת ברוס.
למלח יש מוניטין רע בגלל המזונות המעובדים שעתירים במלח. "אבל למעשה בלי מלח אנחנו לא יכולים לחיות. אנחנו יודעים שמלח היה הכסף של העולם העתיק ושהרומאים שילמו שק של מלח לחיילים. זה היה חומר יקר ערך, עד המאה ה-16 יצאו למלחמות בגללו. ביהדות הוא הסמל לברית בין עם ישראל לבין אלוהיו, אצל הערבים המילה ברית זה 'מלחה' ובמסורת ההינדית זוג שמתחתן מקבל שק מלח שתשרה הברכה בביתם", היא מספרת, "מתוך התכונות האלה התפתחה האמונה ונוצר כל הצד הסימבולי של חומר שמסמל נצחיות, מזל וידידות עמוקה".
הסטודיו של ברוס נמצא בחצר הבית שלה בעמק חפר, בתוך קרון בהמות ישן שברוס שיפצה וצבעה ביחד עם בעלה. היום משמש הקרון, המכונה "המלחייה", בית מלאכה שבו היא עובדת עם מכונת שדוחסת את המלח ומעצבת את היצירות - מוצרי יודאיקה לצד חפצים יומיומיים שימושיים כמו אגרטלים, כוסות, פמוטים, חמסות, תליונים ועוד הנמכרים און-ליין באתר שלה.
מגרגרים לחפץ עמיד ושימושי
בתהליך היצירה ברוס לוקחת את המלח כמו שהוא, כשחלק היא טוחנת למעין אבקה וחלק משאירה בגרגרים. תוך כדי הדחיסה היא מכניסה פיגמנטים טבעיים ומשתמשת בתבנית כדי ליצוק את הצורה הסופית. לאחר מכן ברוס שוטפת ומנקה את המוצר ומשאירה אותו בצד לייבוש.
אי אפשר להתעלם מלובן המלח הנקי שמאפיין את היצירות של ברוס, לצד נגיעות צבע עדינות שבהן היא בוחרת לעטר את הפריטים. היא מספרת שהמלח הוא מולקולה שקופה ולכן יש הרבה אפשרויות לשחק איתו. "האור עובר דרך המלח וזה נורא מרשים, למשל בפמוטים. אפשר לעשות המון דברים, הכל השאלה לאן רוצים לקחת את זה. אני מאמינה שהפוטנציאל הוא גדול מאוד", היא מציינת.
ברוס מעידה שכל תהליך הייצור ידני ונעשה בדחיסה בלחצים מאוד גבוהים ולכן היא מוגבלת בכמות התוצרים וגם בגודל שלהם. לסיכום היא מספרת כי העבירה הרבה לילות לבנים כדי להגיע לנוסחה המדויקת שבה התוצרים יהיו עמידים וחזקים. היום, כשהיא פיצחה את הנוסחה, היא מתכננת להמשיך וליצור במלח כל עוד היא יכולה.
