במסגרת עונת תערוכות הגמר של בוגרי ובוגרות בתי הספר לעיצוב, גם בית הספר לעיצוב וחדשנות במסלול האקדמי המכללה למינהל מציג את עבודות בוגריו. השנה, מתארחות עבודות הבוגרים במוזיאון אגם שבראשון לציון, שיפתח את שעריו למבקרים בתערוכה עד ה-14 באוגוסט.
תערוכת הגמר של עוסקת השנה בשאלה "ומה אם?". במהלך השנה התמודדו הסטודנטים והסטודנטיות עם השאלה המורכבת המאפשרת שאלות פתוחות, פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה, שאותן הסטודנטים והסטודנטיות ביקשו לבחון דרך כלים עיצוביים. בעזרת הכלים האלו הם ניסו לשנות את הקיים, להסתכל על דברים מזווית אחרת ולהתנגד למוסכמות הקיימות.
לתפיסתם, תפקידם כסטודנטים וסטודנטיות לעיצוב אינו בהכרח להציע פתרונות, אלא להציף נושאים לדיון דרך האקט העיצובי, להשאיר את השאלה מהדהדת באוויר ולהציץ לעולמות אפשריים. ואכן, במסגרת השאלה הפתוחה דמיינו הסטודנטים מציאויות פוליטיות וחברתיות ייחודיות ומקוריות – חלקן סוריאליסטיות לחלוטין.
עוד בנושא:
מה אם היה שלום? דו קיום בעיני בוגרי העיצוב
מה אם אדריכלות הבאוהאוס בעיר הלבנה תל אביב הייתה פוגשת באדריכלות האסלאמית? על השאלה הזו ניסה לענות דור דבורה, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במרחב, שדמיין מציאות שבה תל אביב מתוכננת באדריכלות רב תרבותית. דור, שמציג עצמו כיהודי-ערבי (ובעיניו כמו שצריך כל אדם מעדות המזרח), בחר ליצור ספר שמתעסק בתרבות בכל גווניה, כיהודי-ערבי דור הרגיש שהוא לא מכיר את התרבות הערבית כמו שהיא, וכמוהו גם רבים אחרים. העבודה שמציג דור בתערוכה, ספר בעיצובו, מציג דימויים של מבני באוהאוס תל אביביים בשילוב של מבנים אסלאמיים.
סתו רז, בוגרת המחלקה לעיצוב פנים, התעמתה עם שאלה שבימים אלו נראית אפילו מדומיינת יותר מתכנון מחדש של כל תל אביב: מה אם היינו חיים בשלום? בפרויקט שלנה ניסתה לדמיין רז מתחם תפילה משותף ליהודים מוסלמים בשכונת ממילא שבירושלים. הקו המנחה את תכנון המבנה הוא משרבייה – אלמנט קלאסי בבנייה ערבית – שהתפתח במטרה ליצור הבדלה בין פנים הבית לחוץ באמצעות רשת המאפשרת כניסת אוויר ואור, מבלי לפגוע בפרטיות. בית התפילה שתכננה רז מציג מעין קו תפר שיוצרת המשרבייה, המפרידה בין מרחבי התפילה של הדתות השונות, ויחד עם זאת מאפשרת מרחב משותף שאינו אטום לחלוטין.
זה יותר מ-31 שבועות שאזרחי מדינת ישראל נחלקים לשני מחנות מרכזיים, מה שמתבטא בהפגנות רבות, שלטי חוצות, אמירות פוליטיות ומסרים ויזואליים וטקסטואליים רבים. בפרויקט שלה בחנה רון פורת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במרחב, את ערכי ״המיתוג״ של שני המחנות הפוקדים את המחאות משני הצדדים בחצי השנה האחרונה. בעבודתה היא מציגה את המרחב הציבורי כקנבס של המחאה ומבדלת אמצעים ואלמנטים ויזואליים בסוגי המחאה השונים.
מה אם נוכל לנסוע בזמן? מרחבים סוריאליסטיים במציאות מדומה
חלק מהבוגרים ניצלו את ההזמנות כדי לדמיין עולם סוריאליסטי לחלוטין במסגרת פרויקט הגמר. אחת מהם היא עדן צסיט, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במרחב, שדמיינה עולם שבו היינו יכולים לנסוע בזמן. הפרויקט מציג מתקן הכשרה בעל חזון שתוכנן באופן בלעדי לאלה הנועזים מספיק לנסוע בזמן, העונה לשם END POINT. המתקן הוא הנקודה היחידה שבו הכל נגמר ומתחיל בו זמנית, המתקן מעביר את הנבחרים מסע "קילוף העור האנושי" ומשאיר אותם טהורים למסע. הוא מיישם את כל מה שנמצא במרחבי הזמן - בנקודה אחת. הפרויקט הייחודי הזה לא רק מצית את הדמיון אלא גם מבקש להעניק השראה לדור חדש של חוקרים חסרי פחד המוכנים לפענח את מסתורי הזמן.
לתפיסתם, תפקידם כסטודנטים וסטודנטיות לעיצוב אינו בהכרח להציע פתרונות, אלא להציף נושאים לדיון דרך האקט העיצובי, להשאיר את השאלה מהדהדת באוויר ולהציץ לעולמות אפשריים
גם בוגרת המחלקה לעיצוב פנים אור קיסר דמיינה מציאות סוריאליסטית למדי - עולם שבו כולנו נוודים. בפרויקט היא שואלת את השאלה: האם האדם המודרני יכול להתקיים מנותק משורשים, וכיצד תיראה חברה שכזו, זאת תוך בחינה של תופעת הנוודות הדיגיטלית שתפסה תאוצה עקב מגפת הקורונה. הפרויקט מציע קפסולה מרחבית מצומצמת שתהווה את מרכז חייו של הנווד. ליבת הקפסולה תאפשר לקיים את הפעולות היומיומיות כפעולות משניות, כשעיקר המרחב מתמקד בעבודה. פעולת העבודה מתקיימת ללא הבדלי יום ולילה מכיוון שהקפסולה אינה תלויה במקום שבו התמקמה, כך שהזמן הלוקאלי אינו פקטור. מערכות היחסים בין הקבוע לזמני משתנות הזמני הוא "הקבוע" החדש.
בוגרי שנקר: ערכות לחינוך מיני ואדניות מתפוזים
גם בוגרי מחלקות העיצוב השונות של שנקר הציגו את עבודותיהם לציבור הקיץ, ובהן מגוון עצום של מדיומים, קונספטים ואסכולות עיצוב. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי אופיר אביהו הציגה פתרון ייחודי שמשתמשת בפסולת חקלאית כמשאב: אדניות עציצים מתכלות שעשויות משאריות של פסולת פירות הדר. בישראל נזרקים מדי שנה אלפי טון פסולת של פירות הדר, והפרויקט מציג את הפוטנציאל בשאריות כתחליף לפלסטיק. באמצעות טכניקה של כבישה בתבניות הופכת הפסולת לחומר קשיח אך מתכלה, שמספק פתרון טבעי לבעיית הפסולת ואף מעודד רכישה ושתילה של עציצים.
בפרויקט שלה ״מדבר לבן״ התייחסה בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית הדר לוזון גם היא למשבר האקלים. הפרויקט מספק הצצה עתידית לשוניות האלמוגים בשנת 2033 – עתיד שבו נזקי ההתחממות הגלובלית לשוניות האלמוגים פושטת אותן מצבעיהן הססגוניים ומלאי החיים כמו שאנחנו מכירים אותן היום. על אף המראה הפואטי והיפהפה של השוניות המוצגות בפרויקט של לוזון, הוא נותן הצצה לעתיד טרגי למדי. עתיד שבו האלמוגים יאבדו את צבעם, המגוון הביולוגי יצטמצם ויצורים ימיים רבים ישתנו או יכחדו.
הפרויקט +SEX AID של דנה כהן, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, מציג שלוש ערכות המציעות גישה עדכנית לחינוך מיני לילדים ולמתבגרים ונועדו לשמש כעזר למורים במהלך שיעורים בכיתה. הערכות נוצרו ללא הפרדה מגדרית כדי לעודד שילוב של שני המינים בסביבה חינוכית משותפת והן כוללות תכנים ומרכיבים הפונים לשניהם בגובה העיניים. הערכה הראשונה, המיועדת לתלמידי כיתה א׳, מלמדת כיצד באים ילדים לעולם – עם הסברים נגישים על התעברות, רבייה והפריה. הערכה השנייה המיועדת לכיתות ז׳ עד ט׳ מתייחסת לאמצעי מניעה, ושואפת לגשר על פערי הידע בקרב בני נוער סביב שיטות מניעה שונות – מהגלולה דרך הקונדום ועד ההתקן. הערכה השלישית, המיועדת לתלמידים בכיתות י׳ עד י״ב מתייחסת לנושא שבדרך כלל נמצא מחוץ לכיתות הלימוד: עונג.
גם בפרויקט שלו ״אלף אוהל״ מתייחס אדם קנת, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, למערכת החינוך. ואילו במקרה שלו ספק אם ספרי הלימוד שיצר יאומצו על ידי משרד החינוך: במסגרת הפרויקט עיצב 22 ספרי לימוד, ובהם 22 מושגים שנלמדים חלקית או לא נלמדים כלל בישראל.
מושגים כמו נכבה, חקר היקום או הומניזם. דרך שפה חזותית הכוללת סימבוליות וייצוגים טיפוגרפים, הסדרה קוראת תיגר על המצב הקיים ומבקשת לעורר שיח.
