כבר קרוב ל-50 שנה שפארק צ'ארלס קלור מהווה פיסת קרקע ירוקה ופסטורלית במפגש שבין תל אביב ליפו. מדי יום משתמשים במקום מאות בני אדם, צועדים בשבילים המתפתלים ששזורים בשטח ויושבים על מרבדי הדשא הרחבים. חלקם הגדול, ככל הנראה, לא מודע להיסטוריה המורכבת שמסתתרת מתחת לרגליהם. הפארק, שתוכנן בידי אדריכל הנוף והמשורר הלל עומר הידוע בשם העט ע. הלל, נבנה על מה שנשאר מהריסותיה של שכונת מנשייה - פרבר צפוני של העיר יפו שנהרס בשנות ה-60 אחרי שספג הרס רב במלחמת 1948.
הזיכרון השנוי במחלוקת של הפארק הציורי צף כעת בתערוכה החדשה ׳אל הים الأيام׳ שמוצגת בימים אלה במרכז בית ליבלינג שבתל אביב, שאותה יצרה נכדתו של ע. הלל, האמנית מאי עומר, שמספקת מבט מורכב ומרתק על המקום שתכנן סבה.
"לפני 4 שנים, רגע לפני שעברתי ללונדון ללימודי התואר השני שלי, מצאתי סרט שמונה מילימטר שלא ראיתי לפני כן", היא מספרת בראיון ל-ynet. "השם שלו היה 'יפו', מה שהיה רמז שזה כנראה יהיה מעניין. שלחתי אותו לידיד שהיה לו עסק להמרות קבצים, וכשהוא ראה את הסרט הוא שאל אותי אם מדובר בסרט אמנות, כי הוא נורא מיוחד ויפה".
את הסרט שגילתה עומר בביתה צילם סבה. מדובר בסרט משפחתי משנות ה-60 שמתעד בין היתר גם את שכונת מנשייה הישנה וההרוסה. "סבא שלי בעצם תיעד מקום שעבר המון שינויים והיום נראה לגמרי אחרת. רואים שם את המשפחה שלי, את דודה שלי שנראית בת ארבע או חמש. זה היה מאוד מרגש, ממש אוצר תיעודי".
האופן שבו מתועדת שכונת מנשייה דרך עדשת המצלמה של ע. הלל מציג מצד אחד מבט פואטי על המקום, אך לצדו גם התבוננות שכלתנית של אדריכל נוף. "מתוך 20 דקות של סרט יש חמש דקות של תמונת ים, ציפורים וילדים משחקים בהריסות, צילומים שמראים את צד המשורר-אמן שבו", מסבירה עומר. "יש בסרט גם ממש רצפים של צילומי אדריכלות כמו מעקות ומדרגות וגם צילומים יותר רחבים של יפו ושוק הפשפשים. בהתחלה חשבתי שהוא תיעד לטובת הקמת הפארק, אבל מסתבר שהוא הוזמן לתכנן את צ'ארלס קלור רק אחרי כמה שנים. אני לא ממש יודעת למה הוא צילם, כנראה שהמקום משך אותו. החומרים האלה, בנוסף לכמה שהם יפים, הם הצצה לתפיסה האסתטית שלו שעיצבה אחר כך את המקום".
לכסות על הטראומה
בתקופה שבה פעל ע. הלל, עיצוב הנוף והאדריכלות הישראליים שירתו לא פעם את האתוס הציוני, וכך גם תוכנן פארק צ'ארלס קלור. "הצורה שבה בנוי הפארק היא מאוד פואטית, וכמעט שאפשר לקרוא אותו כמו שיר", מסבירה עומר. "כל סביבה שהיא מעשה ידי אדם היא מעין התגשמות של אידיאולוגיות, של לחצים סביבתיים, פוליטיים וכספיים, ובישראל זה מורגש עוד יותר. אבל גם בסביבה המגובשת הזו נוצר הרבה פעמים פער, מעין 'גמגום' בנוף או איזשהו קרע, שמאיר את הנוף באור אחר וחושף את הממד הטראומתי והכואב שלא ידעו איך להתמודד איתו".
13 צפייה בגלריה
"כל סביבה שהיא מעשה ידי אדם היא התגשמות אידיאולוגית": פארק צ'ארלס קלור
(צילום: מאי עומר)
דוגמאות לאותו 'גמגום' בנוף הפארק הירוק אפשר לראות במוזיאון האצ"ל שנבנה על חורבות של בית בשכונת מנשייה, או את מסגד חסן בק הסמוך. שניהם ניצבים בשטח הפסטורלי כמעין עדות דוממת לעבר הטראומתי. בעבודתה מציגה עומר את התיעוד של מנשייה שצילם סבה, ומעמידה אל מולו צילומים עכשוויים של המקום שצילמה בעצמה. כך היא יוצרת דיאלוג בין העבר להווה, שכתוצאה ממנו עולות שאלות על המציאות הבנויה של תל אביב ויפו, שתוהות על נראותה כיום.
"אנשים לא מודעים למנשייה כי זה חלק מאותה אידיאולוגיה. אני חושבת שבאופן כללי יש כאן פחד מהתמודדות עם העבר. העבר כאן הוא טראומתי"
"מה שעשיתי זו מעין 'שיחה' של החומרים שלו עם החומרים שלי", מספרת עומר. "אותה 'שיחה' יוצרת מיזוג של זמנים ותחושה של המשכיות. העבר ממשיך להשפיע על ההווה ואינו נפרד מאיתנו. יש נטייה לחשוב על יפו כעל מקום קדום ועל תל אביב כמקום מודרני, אבל גם המחשבה הזאת לא נוצרה יש מאין והיא חלק מאידיאולוגיה מסויימת. אנשים לא מודעים למנשייה כי זה חלק מאותה אידיאולוגיה. אני חושבת שבאופן כללי יש כאן פחד מהתמודדות עם העבר. העבר כאן הוא טראומתי. להרבה אנשים יש טראומה של פליטות או הגירה, בין אם היא עכשווית ובין אם היא דורית, ולכן יש פחד מהסתכלות על העבר, אבל לדעתי זה הכרחי. אם יש מסר כלשהי לתערוכה הזאת היא להסתכל על העבר, להתמודד איתו ולשאול מה אפשר לעשות במקום לברוח ממנו".
"מנשייה נזרקה אל הים"
שכונת מנשייה נוסדה בסוף המאה ה-19 בצפון מערב יפו, בתקופה שבה האימפריה העות'מנית שלטה בפלשתינה, והאוכלוסייה שחיה בה הייתה אוכלוסייה מעורבת - יהודים וערבים. השכונה ספגה הרס הדרגתי במלחמת 1948, שנמשך עד לשנות ה-60, עד שלבסוף הוחלט שבמקום לשקם את השכונה היא תיהרס כליל. הריסות בתי השכונה לא הועברו לאתר פסולת, אלא משיקולים כלכליים נדחפו אל קו החוף. על ההריסות הללו נבנה הגן הירוק שגם שינה את קו החוף של תל אביב.
"באותה תקופה היה נורא אופנתי לזרוק לים את מה שלא מסתדר ו'להפריח את השממה'", אומרת עומר. "עשו את זה הרבה. היו המון שינויים מאוד אגרסיביים, ו'הפרחת השממה' הוא שם נורא רומנטי להתערבות אגרסיבית מאוד. יש משהו מבלבל מאוד בשינוי הטופוגרפי של האזור, ורואים את זה ביפו כל הזמן - מה שהיה מישור הפך לגבעה ולהיפך".
המבט על המוצגים בתערוכה של עומר - מצד אחד התיעוד של ע. הלל והמצד השני הצילומים העכשוויים של נכדתו - יוצר תמונה מצמררת. "זה ביזארי לדעת שיש שם מבנים", משתפת עומר. "יש כמה משמעויות לבחירת שם התערוכה, ואחת מהן היא כי מנשייה נזרקה אל הים, וההריסות שלה עוד נמצאות שם".
לדבריה של עומר הפארק הירוק אמנם מכסה ומטשטש עבר טראומתי, אך מהווה הזדמנות להתכתב איתו ולהבין באמצעותו את המציאות הישראלית המורכבת, שבה היופי מהול בכאב. "הפארק עצמו הוא פארק מוצלח, ותכנונו הושפע מהסמיכות לים. סבא שלי היה קרוב מאוד לאברהם קרוון (גנן העיר התל אביב ואחד מאבות אדריכלות הנוף הישראלית, ש"פ), ושניהם התעניינו בשימוש בצמחייה שתתאים לאזור שיש בו מליחות ואדמה מסוג מסוים. הרפרנס העיקרי שהוביל אותו הוא הים, ויש בפארק שימוש יפה בצורות אמורפיות ועגולות שמושפעות מהגלים.
"השאלה שעולה בתערוכה היא איך אפשר להבין את העבר בצורה מורכבת שלא תקבע אותנו בעמדה מסוימת. מנשייה עדיין מתקיימת במקום הזה באופן מסוים, ואני חושבת שברגע שאנחנו רואים את העבר כדבר חתום, סתום ואטום, אנחנו מתנתקים מהאפשרות לפעול. בסרט הזה חשבתי על סבא שלי כעל אדם, אבל גם כמישהו שהפעולה שלו הייתה משמעותית מאוד בבנייה של התרבות כאן. ההתבוננות הזאת מובילה אותי למחשבה על איך אני יכולה להמשיך לדבר עם התרבות הזאת, לשנות אותה, לאתגר אותה, להתנגד אליה או להרחיב אותה".
