לפני שלוש שנים, אחרי שנים של מגורים בהולנד, חזרה לארץ מעצבת המוצר מיקי מן (48), וסיפרה לכולם שהדבר שהכי התגעגעה אליו זו השמש. להולנד היא נדדה עם בן זוגה שי, סטארט־אפיסט, ושלושת ילדיהם. "אני באה מתרבות של שמש. יש שמש בדנ"א שלי", אומרת מן, בעלת מותג fe לעיצוב רהיטי מתכת צבעוניים לפנים ולחוץ. "לפני 20 שנה, כשבעלי ואני עוד לא היינו נשואים, למדתי בהולנד תואר שני באדריכלות. בפעם השנייה שנסענו לשם, זה היה לפני שמונה שנים, כשכבר היינו הורים לשלושה. עשינו רילוקיישן בעקבות הצעת עבודה שהוא קיבל, אבל היה ברור לנו שנחזור".
מן, המתגוררת כיום עם משפחתה בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, חזרה מיד לעסוק בעיצוב ועכשיו היא חונכת חנות חדשה במיקום מפתיע. "איך שחזרנו, הקמתי סטודיו קטן, שבו ייצרתי את ה'טסטים' של מה שאני מוכרת היום. שיניתי, שיפרתי ועשיתי הכול כדי להגיע לאיכות המקסימלית כי זה מה שאני רואה לנגד עיניי כל הזמן – איכות", היא אומרת. "זה אומר שאני יכולה במשך חצי שנה ואפילו שנה רק לעשות ניסיונות על חומר ולהכיר אותו. בזמנו, אחרי הלימודים, סיפרתי להורים שלי שנכון שלמדתי שנים אדריכלות אבל אני לא הולכת להיות אדריכלית. הם היו בהלם. אמרתי שאני מתכוונת לקחת אובייקטים אדריכליים ומושגים טריוויאליים מהתחום, ולתת עליהם את הדעת בתחום העיצוב. עשיתי את הצעד הנוסף כדי לממש את זה ועבדתי במשך חמש שנים במסגרייה, כמנהלת. פיקחתי על ההתקנות ועל כל מה שקרה שם, ועבדתי קשה מאוד כדי ללמוד את הנושא. בינתיים נולדו שניים מילדיי ופתחתי את המותג שלי, fe. זה סגנון כזה שרואים מרחוק ויודעים מי עומד מאחוריו. ידעתי שביום מהימים אהיה מותג, חברה, ולא מעצבת עם סטודיו. זו ההתייחסות שלי לעצמי עד היום".
מיקום עם חיבור לחיים אורבניים
הקולקציה הראשונה שפיתחה מן כשחזרה לארץ הייתה של ריהוט חוץ. "הבנתי שאנחנו יצורים שאוהבים להיות בחוץ, ועיצבתי סדרה של פריטים סביב הרעיון של החיים בחוץ: מספסל לאב־סיט לקפה של הבוקר ועד שולחן אוכל הנפרש לאורך חמישה מטרים לאירוח של הרבה חברים ובני משפחה", היא מסבירה. סדרת ה־outdoor ממשיכה את הפריטים, והרהיטים מיועדים גם לפנים הבתים. לדבריה, השמש לא רק החזירה אותה לארץ אלא הפכה למקור השראה לכל הפעילות העיצובית שלה. "כשחזרתי לארץ רץ לי בראש דימוי כאילו כל אחד כאן מחובר לפאנל סולרי, וכולם בתזוזה כל הזמן, מונעים מכוח השמש, עובדים, יוצרים, מתחברים, מכירים וחיים עד השעות הקטנות של הלילה. תרבות של שמש זה שוטטות של שישי בבתי קפה, ערק עם חברים בלוינסקי, נשנושים כיפיים בכרמל, והכי אהבתי את פארק המסילה והחיבור האורבני שהוא מציע - ממרכז העיר לחוף הים. כשחיפשתי מקום טוב להתחבר אליו, מקום עם וייב של עירוניות ויצירה, חבר הציע את בית רומנו. בזכות חבר אחר תוך שבוע מצאתי את החנות בפסאז' בבית רומנו, וחתמתי על חוזה. ארבעה חודשים שיפצנו את החלל במו ידינו, הכנסנו המון צבע, טקסטורות ועיצוב. יצרנו חלל שלאן שלא תביט יהיה מרשים ומעניין. אנשים שנכנסים לא מפסיקים להגיד לי שיש פה וייב של קופנהגן, לונדון, פריז או אמסטרדם ואני פשוט מבינה מזה שהצלחתי לייצר חלל מעניין בתל אביב, כזה שאתה מגלה תוך כדי שוטטות אורבנית. מרגש אותי מאוד לקחת חלק ביצירה של העיר המגניבה הזו, ולהגיש לאנשים מרחב שמציע מפגש מקרוב עם עיצוב, כזה שמזמין אותך לגעת, לחקור, להתעניין, לצלם וגם לרכוש. להביא אליך הביתה את הדבר שהתרגשת ממנו".
בחנות הותקנה מעלית המשמשת לעלייה לתצוגה בקומה השנייה. "עיצבנו אותה במראה של מעלית משא כמחווה לחייטים שישבו בבית רומנו כבר בשנות ה־50 ואחסנו את גלילי הבד שלהם למעלה, בתקופה שהמקום היה מרכז האופנה של ישראל".
כשנכנסים לשואו־רום החדש, הדבר שהכי מורגש זו הנוכחות של צבע. "כשפיתחתי את הקולקציות, רציתי לאפשר לכל לקוח להיות שותף ליצירה ולבחור את הצבע שהוא אוהב, מתוך פלטות מגוונות שיצרתי, בין הים למדבר. התוצאה היא עיצוב שלא מפחד מצבע".
ויש גם עיצובים בהזמנה אישית?
"אני מתייחסת לעצמי כאל מותג, ולכן מה שיש בחנות זה מה שיש לרכוש. אפשר לבחור צבע מתוך המבחר או הגודל, אבל זה מה שיש, בדיוק כמו שקורה בחנות של זארה הום או באיקאה".
כחול מרוקאי כסימן היכר
התובנות של עבודה עם צבע עלו תוך כדי עבודה על הקולקציה הראשונה שעיצבה – KADIM. "הקולקציה נחשפה לראשונה לקהל הישראלי ביריד 'צבע טרי', בתקופת הקורונה, רק כתמונה. הצילום הפך ויראלי, והכדים החלו להימכר בחנויות עיצוב ברחבי הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שעשיתי קסמים: במבט ראשון נדמה שהכלים עשויים חרס, ורק כשנוגעים בהם מבינים שבכלל מדובר בכדים ממתכת. המפגש הזה עם חומר וצבע מקרוב מחולל אצל כולם משהו, כמו שעיצוב טוב יודע לעשות, ומרגש אותי כל פעם מחדש. הקולקציה קיבלה הדים בעולם, והוזמנתי להציג בשבוע העיצוב ההולנדי DDW. מאז הרחבתי את הקולקציה מגוני חרס כמו ניוד וטרקוטה לכחול מרוקאי, שהפך לסימן ההיכר שלי והצבע של המותג".
מן מספרת שכשיצרה את הסדרה KADIM היא קיבלה השראה מהמקרא. "היא הגיעה מהסיפור המקראי ומההיסטוריה שלנו כעם של כלי חרס. אז נכנסתי לתקופה הפוסט־כנענית שלי, וזה הצחיק אותי מאוד. הייתי מסתובבת בבית, שואלת מי ראה את הג'ינס הפוסט־כנעני שלי. הרגשתי שאני מתכתבת מחדש עם השורשים שלנו ויוצרת משהו סופר מודרני. הסדרה נוצרה כאמור בתקופת הקורונה, כמו אוצרות ארכיאולוגית בת זמננו, כאלגוריה לאומה על סף הכחדה. ואז הגיע 7 באוקטובר והקורונה התגלתה כצינון קל. באותם ימים, עלתה בי שאלה - אם היית במנוסה על חייך כי הבית שלך נחרב, איזה חפץ תיקחי איתך לדרך? איזה מהדברים שלך משמרים לך זיכרונות של רגעים יפים, טובים, מזכרת מימים שהיה לך בית? עם השנים גיליתי שכשהפריטים יפים אנחנו אוהבים אותם ושומרים עליהם, והם הופכים לחלק מאיתנו. אנחנו ממש אוספים לנו זיכרונות יפים. לכן, כשאני ניגשת לעצב אני מעניקה לחפצים חיים ארוכים בזכות איכות ושימושיות, אבל גם בזכות צבע ויופי. לפעמים אני אפילו משתעשעת עם הרעיון שהפיסים שעיצבתי, כמו למשל שולחן האוכל הנפתח ממתכת, שהוא מרכז כל בית בישראל, הופך להיות פריט אספנים, כזה שמשאירים בירושה לילדים", אומרת מן.
לצד המותג שלה, מן עובדת מול חברות גדולות לצד אדריכלים מהשורה הראשונה בפרויקטים בקנה מידה גדול במיוחד. לאחרונה עיצבה את החזית של יקב טפרברג עם גושן אדריכלים, עוד עשתה את תקרת המתכת של מלון מנדלי עם ברנוביץ-קרוננברג אדריכלים. בעבר יצרה אלמנטים גדולים ממתכת עבור משרדי מייקרוסופט, מוזיאון תל אביב, מטבחי אביבי, מלון נורמן ועוד. "בלימודי התואר השני למדתי אורבניזם, כלומר עיצוב בקנה מידה עירוני. אני שמחה לקחת את הידע שלי וליישם אותו בפרטים הקטנים של פרויקטים גדולים, בעיצוב חזיתות, חיפויים וספריות ענק. זה היה החזון שלי - לקחת מושגים טריוויאליים באדריכלות ולהפוך אותם למוצר מעוצב", היא אומרת.
אחרי שנים בהולנד, האם יוצא לך להשוות בין הראייה העיצובית שלנו ושלהם?
"בהחלט. האירופאים עסוקים בהישרדות אקולוגית, במובן שבו האדם יידע לחיות לצד הטבע בהרמוניה. בישראל הדיון הוא אחר לגמרי, ההישרדות שלנו היא להמשיך להתקיים פיזית. אבל משום הצלחנו להיות אומה שלא נראית ומתנהגת כאילו היא בהישרדות, וזה המזל שלנו. אנחנו עם חפץ חיים. עם. חפץ. חיים".
לדבריה, עיצוב הוא הרבה מעבר לצורה. "הקולקציות שלנו הן מחקר של חומר וקומפוזיציה, ובהן חפצים יומיומיים מעוצבים מחדש ממתכת, במטרה להאריך את חייהם ולהעמיק את נוכחותם המינימליסטית. בסטודיו אני חוקרת את מהות האסתטיקה ,את היופי שבפרטים ואת התחושות שצבעים מעוררים בנו. אנחנו מתייחסים לא רק לאופן שבו חפצים נמצאים במרחב, אלא גם לאופן שבו הם מתקשרים עמו - קומפוזיציה, פרוגרמה וארגונומיה הופכים לחלק בלתי נפרד משפת העיצוב הייחודית שלנו", אומרת מן. "בעידן של צרכנות מהירה, הסטודיו מבקש להגדיר מחדש את הקשר בין האובייקט ובין בעליו. כל פריט הוא שילוב של ייצור בעבודת יד עם טכנולוגיות מתקדמות במפעלים מקומיים, תוך שמירה על איכות וקיימות. מגופי תאורה ועד ריהוט, הפריטים שלנו מעוצבים כדי לייצר נוכחות מדויקת ומעודנת, המשלבת בין עמידות לאלגנטיות".
לשואו־רום החדש שנפתח לפני כחודש בחרה מן לקרוא fe KIOSK. "החוויה קצת מזכירה חנות ממתקים במובן של סדרות של פריטים, בצבעוניות משובבת שמזמינה אותך לגעת, להרגיש, לשאול שאלות, להבין את אינסוף התצריפים ולרצות לצאת עם משהו הביתה".
איך המחירים?
"מ־390 שקל לסט מגשים או למדף ועד 32,000 שקל לשולחן נפתח שמבחינתי לייצר אותו היה כמו לייצר 'טסלה'. אני נהנית מכל רגע בעבודה שהיא ממש one woman show. אני בונה בעצמי את האתר, את הקטלוג, מהנדסת ומפיקה ולפעמים בשביל מוצר אחד אני צריכה לעבוד מול חמישה מפעלים. אבל זה שווה כל מאמץ. אנשים שמגיעים לכאן מתמלאים בתחושה של 'וואו', וזה בדיוק מה שרציתי שיקרה".
ומה אומרים ההורים עכשיו?
"הם שמחים ויודעים שהם ההשראה שלי. אחותי דנה הרמן היא כתבת התרבות של כאן 11, ולא פלא ששתינו יצאנו ככה: מגישות תרבות ועיצוב איכותי. אמא שלנו הנגישה לנו חינוך בריטי מוקפד קלאסי: נימוסי שולחן, מוזיקה קלאסית, שוקולד מריר, קולנוע וספרות, ואבא שלי, איש פיננסים, הטמיע בי את החשיבות של צמיחה פיננסית וראייה רוחבית שבבסיסה 'מיקי מן כמותג עסקי'".
