43 שנה התגוררה אורנה בן דור, שחוגגת בימים אלה 71, בדירה יפואית עוצרת נשימה בת 250 מ"ר ועוד 250 מ"ר של גג עם נוף יפואי יפהפה. אבל לפני שלוש שנים הבמאית והיוצרת (הסרט "בגלל המלחמה ההיא" והסדרות "מעושרות" ו"פריפריה אימפריה", בין היתר) החליטה שהגיע הזמן לשינוי. שלוש שנים ניסתה למכור את הדירה. מכספי המכירה לא קנתה נכס חדש, אלא החליטה לשכור דירת גן בת 50 מ"ר בלבד בפרויקט אנדרומדה, וליהנות מהחיים כהגדרתה. בימים אלה היא עובדת ובמקביל מטפחת צמחייה ומשפצת רהיטים.
בספטמבר נכנסה בן דור לדירתה השכורה. "אני עובדת על שני פרויקטים דוקומנטריים ונגנבת על סידור הבית. כל יום אני ממציאה משהו חדש, וזה ממש מרגיש סיפור אהבה", היא צוחקת. "אני מאוהבת בדירה הזו".
ביקור בבית החדש של אורנה בן דור
(צילום: ריאן פרויס)
מרגישה כמו תיירת
את פרויקט אנדרומדה בנו לפני 30 שנה שני יזמים (ובהם מוריי גולדמן ואודי אילן) על הגבעה הנושאת את השם אנדרומדה. "עשיתי עליהם בזמנו כתבה", נזכרת בן דור. "היה סיפור מרתק על המאבק בין היזמים של גבעת אנדרומדה לכנסיה היוונית האורתודוקסית. מי שבנו את הפרויקט בחרו כל גרגיר מלט וכל פרח בעצמם".
למה רצית לעבור?
"המון אנשים בגיל שלי רוצים להצטמצם. היה לי בית שהכיל את הילדים שלי, ועד לאחרונה, כשהם הגיעו עם הילדים שלהם, היה מאוד כיף לארח. אבל כיום הם מגיעים פעם בשנה מכיוון שהם לא חיים בארץ, ובשאר הזמן אני לבד עם בן הזוג שלי (שימי גת, צלם במקצועו. אמ"ר), ואנחנו חיים בדירות נפרדות. בעצם הייתי בעלת בית של מבנה ענק. לעבור ממנו היה צעד מתבקש עבורי. הרגשתי בעצמות שהגיע הזמן להחליף אווירה. תמיד חשבתי שאני אוהבת מרחבים ובית גדול, שתהיה לי בו פינה לכל שטות, אבל גיליתי שזה לא כך יותר.
"הכסף שקיבלתי עבור הדירה שלי משמש אותי כדי לחיות, ואת הדירה הנוכחית החלטתי לשכור. היא במרחק 250 מטר מהבית הקודם שלי. עברתי מיפו, על כל המשמעויות שלה, למתחם יפהפה ומסוגר, מול הים, שמרגיש כמו חוץ לארץ, מנותק בכל המובנים, ממש הייתי צריכה את זה. כל כך קשה לי עם מה שקורה עכשיו במדינה, ואני יודעת שזה קורה להמון אנשים בימים אלה, ושאני לא מיוחדת בעניין הזה".
בן דור גרה היום בדירה הכוללת שני חדרים וממ"ד ועוד מרפסת ענקית בת 70 מ"ר. "איך שראיתי את המרפסת אמרתי, זהו, מפה אני לא זזה יותר. זו זולה מארץ הזולות. במרפסת אני מרגישה כמו בטבע, ובתוך הבית אני מרגישה כמו בריזורט. הדירה הזו נותנת מין תחושת חופש נעימה. הגודל הקטן של הדירה - יש בו משהו מנחם ותחושה שהוא מחבק אותי.
"בעלת הבית ואני נהיינו חברות טובות. היא השאירה לי את המיטה הזוגית שלה כי המיטה שהייתה לי בדירה הקודמת, עם מסגרת העץ הענקית, בכלל לא נכנסה לכאן. המיטה הייתה גדולה יותר מחדר השינה. גם המטבח פה הוא כמו בריזורט. עוד לא בישלתי בו, למרות שאני אוהבת לבשל, כי אני מרגישה תיירת. הדירה הזו שופצה לפני שעברתי אליה ממש מכף רגל ועד ראש בטעם מעולה, ויש הרבה דברים חדשים. זה כל כך נוח! גרתי 43 שנה בבית בן 150 שנה ועכשיו יש לי דירה חדשה ומשודרגת. זה הבית הכי בורגני שגרתי בו בימי חיי", היא אומרת בחיוך.
פינת כביסה ייעודית
מהכניסה נחשפים אל סלון ומטבח, ובהמשך יש כניסה לחדר השינה וכניסה לממ"ד (שהיו יכולים גם להיות חדר אחד ארוך, אבל בפועל פוצל המרחב לשני חדרים), ובנוסף יציאה למרפסת. בין לבין נמצא חדר רחצה, "ויש מקום מיוחד ומסודר למכונת כביסה!", אומרת בן דור בהתלהבות, "בחיים לא גרתי בדירה שיש בה מקום ייעודי לפינת כביסה".
צמצום הדיור, מושג חדש יחסית שמתייחס למעבר דירה אחרי שהילדים עוזבים את הבית, חייב את בן דור להחליף את רוב הריהוט לכזה בקנה מידה קומפקטי יותר. זה המקום שבו היצירתיות שלה באה לידי ביטוי. "יש לי סלון קטן ומהמם והייתי צריכה לקנות ריהוט חדש שמתאים לגודל של דירת ליליפוט", היא אומרת. "רכשתי מ'פיק־אפ' כורסת מעצבים שהייתה בסייל. שולחן בניתי לבד. היה לי מכשיר פלסטיני עתיק שמנפה קמח, הנחתי מעליו זכוכית, והרכבתי אותו על גלגלים. יצא שולחן יפה. את רהיט עץ האגוז הבריטי שהיה ארון מטבח משודרג הבאתי מהדירה הקודמת, הנחתי עליו זכוכית גדולה והוא נהפך לשולחן אוכל".
בדירה החדשה דאגה בן דור, שממשיכה לעבוד על פרויקטים חדשים, לפינת עבודה נוחה. "יש לי שולחן שקוף על רגלי אלומיניום שהשאירה לי בעלת הבית, ושם נמצאים המחשב והמדפסת, אבל האמת היא שאני הכי אוהבת לעבוד במיטה. גם כשגרתי ב־250 מ"ר עבדתי עם המחשב הנייד מהמיטה", היא מסגירה.
בחדר השינה הוסיפה בן דור למיטה, שהשאירה כאמור בעלת הבית, שני שולחנות סלוניים עגולים והפכה את האזור לפינת מנוחה. "אני מרגישה כאילו אני בסלון", היא אומרת. את הממ"ד הפכה לחדר ארונות בעזרת מדפי מתכת תעשייתיים מעולם המחסנים. "השארתי עוד מקום לשהות בו למקרה ששוב נתקיף את האיראנים", היא מציינת. לא מעט זמן מבלה בן דור במרפסת. "אני חושבת שאף פעם לא אפסיק להוסיף לה דברים ועיצוב".
מה זה בית עבורך?
"עבורי זה לא מקום לישון בו. בבית החדש אני כבר גרה כשלושה חודשים ומתייחסת אל המעבר כמו אל הפקה של סרט. איך שהבית נראה חשוב לי מאוד, שיהיה חם ויפה. לעבור דירה, לפחות אצלי, הוא לא עניין טכני אלא נפשי".
איך היה לעבור מ־250 מ"ר ל־50 מ"ר?
"היו לי המון רהיטים עתיקים יפים, מכרתי כמעט הכול. זו הייתה החלטה. הסגנון נשאר בוהמי וצבעוני. הדירה ההיא והדירה הזו נראות אותו דבר, זו בגדול וזו בקטן. ויתרתי בעצם כמעט על הכול, חוץ משטיח עתיק ומראה עתיקה ויפה, ענקית כזו, עם מסגרת עץ ופיתוחים. לקחתי גם רהיט מעץ אגוז בריטי שקניתי כגרוטאה בשוק הפשפשים ושיפצתי בעצמי לפני 30 שנה. לקחתי איתי כמובן גם את הספרים שלי, אבל לא את כולם. הייתה לי ספרייה בגודל שישה מטרים אורך וארבעה מטרים גובה. את רוב הספרים נתתי. אחד הדברים המטורפים שקרו הוא שהבנתי שאנשים כבר לא רוצים ספרים. פניתי אל כל חנויות הספרים יד שנייה, והייתי משוכנעת שישמחו לקבל מאוסף הספרים היפים והנדירים שלי, אבל אמרו לי, 'לא, תכתבי לנו מה יש לך, ואנחנו נראה אם זה מתאים לנו או לא'. בסופו של דבר, אנשים לקחו ממני שני שלישים מהספרים, וזו תחושת הקלה. בפרידה מכל כך הרבה חפצים יש משהו אדיר. הורדתי משקל מהכתפיים. מעבר לזה, אני כבר כמעט לא זוכרת את הדירה ההיא שגרתי בה עשרות שנים. זה כאילו עברתי לדירה החדשה והתחלתי מההתחלה".
יש לך תובנה מעניינת מהשינוי?
"אין יותר סתם לקנות חפצים. אחרי שעשיתי מכירה של החפצים הרבים שהיו לי בדירה הקודמת, פשוט מסרתי את כל מה שלא הייתי צריכה. ידעתי שאצטרך להפוך דף, להיפרד מהזיכרונות ולהתנתק וגם ללכת על משהו קיצוני. אגב, מעבר לדירה קטנה על הקרקע במדרון של הגבעה שיורד אל בית הקברות עם עצים מסביב הוביל לתגלית שיש חרקים. אני כל כך תל אביבית, שלא הייתי רגילה לכל זה".
אילו אילוצים פגשת בדירה הקטנה שלך?
"הדירה הזו אילצה אותי להמציא כל מיני דברים. בניתי, למשל, כוננית מלבנים. יש מקום בארץ שמוכרים בו לבנים עתיקות מפירוק של טירה צרפתית בת 250 שנה ובניתי ספרייה שמורכבת ממדפים ולבנים עתיקות, וזה נוסטלגי ומאוד יפה. ליד המיטה הזוגית יש ספרייה של ספרי שירה ופסיכולוגיה. סופרים וספרים שלא רציתי להיפרד מהם השארתי והם ניצבים בכוננית הזו. חוץ מהם נפרדתי מ־2,500 ספרים שהיו לי בבית, שתפסו 57 ארגזים. היום זוג חברים שלי יבוא לקחת חמישה ארגזי ספרים אחרונים שנותרו בדירה.
"עוד דבר שקרה: מצאנו שתי מזוזות עתיקות בשוק הפשפשים שכל אחת נראית כמו כד קטנטן, אחת במרפסת ואחת בכניסה לבית, ואני בטוחה שיש מאחוריהן סיפור חיים מרתק. אגב, הטקסט המקורי של המזוזה לא נכנס פנימה, וביקשו ממני הרבה כסף כדי לכתוב טקסט חדש, אז הורדתי מהאינטרנט את הטקסט של המזוזה, הקטנתי אותו והכנסתי לתוך המזוזות. אין לי שום רגשות רליגיוזיים, אבל מזוזה בבית נראית לי הכרחית".
מה החלק האהוב עלייך בבית?
"המרפסת שלי היא מקום יוצא דופן. באים אליי חברים והם לא הולכים מפה כי המרפסת מרגישה כמו נואיבה באמצע העיר. מצד אחד יש מבט אל נוף לבית קברות יפואי יהודי, ומי שגר פה לפניי לא אהב את זה ובנה מין חומה קטנה כדי לא לראות את זה. בעיניי, זה כל כך יפה, והשכנים טובים ושקטים. אני דווקא אוהבת את זה.
"המרפסת היא גם יותר חצר ממרפסת כי יש לי קרקע. הבאתי המון עציצים, וגם היו פה המון צמחים. בן הזוג שלי הוא צלם חדשות וגם גנן חובב, והוא לא ויתר על שום עציץ מהבית שלי, ועוד הוספנו. עכשיו שתלנו מטפסים שיוציאו פרחים אדומים. את הספה הענקית בסלון הקודם העברתי למרפסת הזו, ויש עכשיו ספת רביצה, שולחן, יין, מצד ימין רואים את הים, מקדימה לכיוון דרום בית קברות עתיק ומצד שמאל שכנים חמודים מאוד. אני בעננים. אני מאוהבת פיזית בדירה ולא רוצה לצאת ממנה. ויש כאן בריכה לדיירים וחדר כושר והרבה שקט. הפוך מהמציאות שאנחנו חיים בתוכה. מה יותר מרפא לנפש מלהתחבא פה?".
איפור: ללי יוחנן שטלריד
