אנחנו פוגשים אותם על מדפים בבית או ככלי קישוטי לפרחים בארוחת שישי, ולרוב חולפים על פניהם מבלי להקדיש להם מחשבה מעמיקה. אך הכדים והאגרטלים, פריטים שכיחים כל כך בעולם העיצוב – הם למעשה מהכלים העתיקים ביותר שמלווים את האדם משחר ההיסטוריה האנושית. כמו "קופסה שחורה", המתעדת ורושמת את מאפייני הדרך, למשל במטוסים, כך הכדים מהווים מעין "קופסה שחורה" עבור ארכיאולוגים והיסטוריונים המנסים לפענח את תולדות התרבות האנושית דרך השימוש הרציף בכדים ובאגרטלים משלל חומרים משחר האנושות.
תצוגה חדשה, המוצגת בימים אלה כחלק מהביאנלה ה-3 לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) תחת הכותרת "מעשים וימים", מעודדת מחשבה מקורית על כדים, ומזמינה אותנו לעצור ולהתבונן מחדש באובייקט העתיק הזה: לא רק כפריט נוי, אלא כמכל של זמן, זיכרון וטכנולוגיה, המלווה את האנושות מראשיתה.
נמצא בשימוש כבר 20 אלף שנה
שורשיו של הכד עמוקים ונעוצים בתרבויות שונות ברחבי העולם. עד זמן לא רב, חוקרים סברו שהקדרות – אומנות היצירה של כלי חרס, קרמיקה ופורצלן מחֵמר – החלה בזמן המהפכה החקלאית, שבוודאי יצרה צורך מוגבר בכלי אחסון. אלא שגילויים ארכיאולוגיים טרפו את הקלפים: התגלה כי למעשה בני האדם יצרו כדים כעשרת אלפים שנים (!) לפני שהחלה מערכת היחסים ההדוקה של האדם עם החיטה, שהובילה את האנושות לפיתוח החקלאות וליישובי הקבע. שברי הכדים העתיקים ביותר שהתגלו, שנמצאו במערת שיאנרנדונג שבסין, הם בני לא פחות מ־20 אלף שנים. שברי הכדים שנמצאו, כמו גם שברים מוקדמים נוספים שהתגלו במזרח הרחוק, מצביעים על כך שהאדם החל לרתום את האש והאדמה ליצירת כדים עוד בהיותו צייד־לקט. המשמעות היא שהכד הראשון לא נולד כצורך אחסון חקלאי, אלא כפריצת דרך טכנולוגית של ממש – כזו שאפשרה שימור, בישול והעברת מסורת מאדם אחד לאחר ומדור לדור, כזו שאפשרה לאדם להתפתח ולהפוך למה שהוא היום.
הכדים העתיקים ביותר שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות עד כה אמנם נמצאו במזרח אסיה, אבל הכד הוא ללא ספק אזרח העולם הגדול. כדים ואגרטלים התפתחו במקביל ובאופן עצמאי במוקדים גיאוגרפיים שונים ברחבי העולם, כמו למשל, בצפון אפריקה וגם אצלנו במזרח התיכון – כאן הופיעה הקדרות לפני כ־8,000 שנה, והפכה לאחד הסממנים המובהקים של תרבויות האזור. מעבר לתפקידם הפרקטי כ"מקררים" הראשונים ששימשו לאחסון של שמן ויין, לכדים יש מקום של כבוד ספציפית בפולקלור היהודי: כך למשל המשפט המפורסם מפרקי אבות, "אל תסתכל בקנקן – אלא במה שיש בו", המסביר באמצעות דימוי הכד את ההפרדה בין המראה החיצוני: החומר, ובין התוכן הפנימי: הרוח. וכמובן – נס פך השמן המפורסם ומרד החשמונאים בתקופת בית המקדש השני. הפך – כד זעיר ששימש לאחסון נוזלים יקרים כמו בשמים, תמרוקים או כמו במקרה הזה, שמן למאור – הוא אולי הכד המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית, המייצג את המעט שמחזיק את המרובה ואת ניצחון האיכות על הכמות; אך לאורך ההיסטוריה היו עוד כמה סוגים שונים של כדים וכלי קיבול. חלקם נפוצים מאד עד היום, כמו האגרטל – המשמש לנוי וכלי להצגת פרחים, או הקנקן – המשמש לאחסון ומזיגה של נוזלים; וחלקם כבר אינם בשימוש יומיומי, כמו האמפורה, ששימשה להובלת יין ושמן בספינות.
מבחינה עיצובית, הסתכלות על כדים מראשית דרכם באנושות ועד היום מוכיחה לנו עד כמה עיצוב של פריט שימושי הוא אף פעם לא רק עניין של טעם אישי: הוא תוצר של הטכנולוגיה, של חומרי הגלם ושל הערכים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המאפיינים את התקופה.
הקו הישר מול הקו המעוגל
בעת העתיקה, הכד נולד מתוך מפגש ישיר בין היד ובין האדמה והחומר. כיוון שהוא פריט מעוצב שימושי ביותר וגלוי לעין, אנו מסתכלים עליו כעל ראי מושלם שמציג לנו את ערכי החברה שבה הוא נוצר. ביוון הקלאסית למשל, עיצוב הכד לא היה רק עניין של פונקציונליות, אלא נשא משמעות פילוסופית. בהתבוננות על ציר הזמן של העיצוב היווני העתיק, נוכל לראות מעבר מרתק מעיטורים גיאומטריים נוקשים ומתמטיים – לעיצובים סיפוריים מלאים בדמויות אנושיות. השינוי הזה משקף את עלייתו של ההומניזם – הגישה ששמה את האדם במרכז ושהיוותה את הבסיס לתרבות המערבית ולדמוקרטיה. במידה מסוימת, אפשר לחשוב על הכד העתיק כעל סוג של "רשת חברתית" קדומה, שדרכה אפשר היה להפיץ סיפורי מיתולוגיה, לתעד סצנות יומיומיות וגם להפיץ תעמולה פוליטית. במזרח הקדום באותה העת, בעיצוב הסיני והיפני, נוצרו כדים בהשפעות של גישות פילוסופיות, אבל אחרות, המאפיינות את התרבות והתקופה שם: הזן והדאואיזם. השקפות אלה הובילו לעיצוב שמתאפיין בשאיפה לחוסר שלמות מכוון (מה שמכונה "וואבי סאבי"), כדים שאינם סימטריים לחלוטין או כאלו שהזיגוג עליהם "נוזל", המזכירים למתבונן את היופי שקיים באי השלמות ובפגמים שנוצרים בזרימה עם הטבע, ללא ניסיון להכפיף אותו ולגבור עליו.
הכד כ"דרכון" וסמל לגלובליזציה קדומה
הכדים מספרים לא רק את סיפורי הפילוסופיות ועולם הרוח המקומי, אלא מלמדים אותנו גם על תחילת המסחר הבינלאומי ועירוב תרבויות העולם. כך למשל הצבעוניות הכחולה־לבנה המזוהה כל כך עם כדים סיניים, היא למעשה תוצר של מיזוג גלובלי. הפיגמנט הכחול, הקובלט, הגיע לסין מפרס (איראן של היום) באמצעות סוחרים בדרך המשי – מצירי המסחר המשמעותיים ביותר שידעה האנושות. בסביבות המאה ה־14, לקראת תקופת הרנסנס האירופאית, השתמשו הקדרים הסינים בקובלט הפרסי כדי לעצב כלים שנמכרו לאירופה ולעולם המוסלמי (שבינתיים שכלל את טכניקת הזיגוג המתכתי, שהעניקה לחומר פשוט ברק של זהב – פתרון עיצובי יצירתי למגבלות דתיות על שימוש במתכות יקרות). כמה מאות לאחר מכן, בסביבות המאה ה־18, העיצוב האירופי היה בעיצומו של טירוף ה"שינואזרי" (Chinoiserie) – התלהבות עצומה מפריטים שהגיעו למערב מהמזרח וניסיון אירופאי לחקות את העיצוב הסיני. כשמסתכלים על כלי "דלפט" (Delftware) האייקוניים מהולנד, אפשר להתבונן עליהם כעל מפת דרכים: התרבות האירופאית שואלת אלמנטים מהתרבות הסינית, ששואלת אלמנטים מתרבות פרס.
המהפכה התעשייתית: כשהכד איבד את טביעת האצבע הייחודית
השינויים של המהפכה התעשייתית לא פסחו גם על הקרמיקה והקדרות. כמו בתעשיות רבות, כשהגיעה הקידמה, היא שינתה לחלוטין את כללי המשחק. הכד הפך מאובייקט חד־פעמי, מפונק למדי, שנוצר ביד אומן ודורש מיומנות, סבלנות ויחס אישי – למוצר משוכפל בייצור המוני. המעבר מייצור ידני על אובניים לייצור בתבניות (Slip casting), השפיע באופן משמעותי על השפה העיצובית של הכדים בפרט, ועל הקרמיקה בכלל. חלק מהסגנונות שעלו בתקופה המודרנית, כמו למשל הארט־נובו, שביקש לחזור לקווים האורגניים והבוטניים של הטבע, שיקפו את המאבק בין המכונה לנשמה האנושית – מאבק שאולי מאפיין את התרבות שלנו עד היום.
מאז המהפכה התעשייתית, ההתפתחויות הטכנולוגיות והעיצוביות לא עוצרות. ייצור המוני, מדפסות תלת־ממד, חומרים טכנולוגיים פורצי דרך ולצידם גם התפתחויות קונספטואליות באדיבות עולם האמנות ובעיקר, המהפכה שנוצרה בעולמות הדימוי עם הפוסט־מודרניזם, שמאתגרות את הדימוי ואת האופן שבו אנחנו תופסים אותו, שלא לומר מפרקים אותו לגורמיו ללא רחמים (תחשבו "המזרקה", המשתנה של מרסל דושאן, וקחו את זה משם). כיום בתקופה העכשווית, כפי שאפשר לראות בביאנלה לאמנות ועיצוב במוז"א, הכד עבר שלב נוסף באבולוציה שלו: השחרור שלו מהצורך "לעבוד" או להיות שימושי. אמנים ומעצבים עכשוויים משתמשים בצורות ההיסטוריות של הכדים כדי לפרק אותן, לשבור אותן ולבנות אותן מחדש באמצעות מגוון של חומרים, טכניקות וגישות רעיוניות. בעידן העכשווי, הכד הוא לא רק כלי קיבול שימושי, אלא כלי קיבול רעיוני – שמנהל דיאלוג עם עשרות אלפי שנות היסטוריה, ושואל שאלות על הזהות האנושית.
כמה כדים שלא כדאי לכם ולכן לפספס בתערוכה של הביאנלה:
יבגניה קירשטיין, "קולומבריום המקצועות": כד קרמי שגונב את ההצגה שכן הוא מכיל בתוכו אחסון לכדים קטנטנים. הכד נוצר בהשראת קולומבריה רומיים – קברים תת־קרקעיים שגומחותיהם שימשו לסידור כדי קרמיקה לפי משפחות או גילדות. גומחות הכד מאחסנות כדים זעירים, שכל אחד מהם מוקדש למקצוע נכחד אחר. יחד הם הופכים את הכד לאנדרטה המוקדשת למיומנויות מלאכה שונות שאבדו במהלך ההיסטוריה האנושית.
יעל נובק, "סימפוסיון בין הזמנים": סדרת כלים היברידיים בהשראת הקדרות היוונית הקלאסית, המשלבת פורצלן בעבודת אובניים עם כלי מטבח מפלדת אל חלד (נירוסטה) בייצור תעשייתי המוני. ההכלאה בין מלאכת היד ובין העיצוב המתועש מפגישה בין המסורתי לעכשווי, ומכוונת לשיח ביקורתי סביב תרבות הצריכה, שימור מסורות וקיימות.
מיכל טהרלב, מתוך הסדרה "אל תסתכל בקנקן": כד טקסטיל העשוי שכבות בדים חתוכים בלייזר ותפורים בחוט נחושת. הכד רך, אך מדמה במראהו אבן אוניקס (בעלת דפוסים טבעיים של עורקים), וכך מטשטש את הגבולות בין רוך וקושי ופותח דיון על אפשרויות חדשות לחומריות של הכד העכשווי, שלא מוכרח להיכנע לאילוצים ולתכתיבים של שימושיות ועמידות.
אוריאל ח' כספי, "עין־ענן", מתוך הסדרה "גופנים": האובייקט הקרמי עצמו עשוי בטכניקה ים־תיכונית עתיקה, שבה האובייקט נבנה סביב שלד עץ עטוף חבל. דרך הטכניקה העתיקה המשולבת באסתטיקה עתידנית־דמיונית, הכלים שואלים שאלות על עתיד שבו הטכנולוגיה מתמזגת בטבעי ובמסורת.
