לא בכל יום פרויקט אדריכלי חדש הופך לאירוע שמושך אליו כמה מהשמות הגדולים והחמים ביותר בהוליווד. אחרי 12 שנים של תכנון ובנייה, נפתח השבוע בלוס אנג'לס מוסד תרבותי שאפתני ויוצא דופן, שנראה כאילו נחת בעיר היישר מסרט מדע בדיוני. המבנה האורגני והפיסולי מחבר בין אדריכלות, תרבות חזותית ועולם הקולנוע, ומבקש להיות הרבה יותר מבית לאוסף אמנות: הוא עצמו חלק מרכזי מהחוויה. בלב הפרויקט עומדת שאלה מסקרנת לא פחות מהצורה שלו - האם מדובר ביצירה אדריכלית שתותיר חותם על לוס אנג'לס, או בפרויקט שאפתני שמבטא בראש ובראשונה את החזון האישי של אדם אחד?
חזון של איש אחד - Lucas Museum Of Narrative Art
(צילום: Splash, Shutterstock)
רשימת האורחים בפתיחת המוזיאון המחישה עד כמה הפרויקט הפך לאירוע תרבותי עוד לפני שנפתח לציבור. בערב הפתיחה החגיגי, שנערך לפני כמה ימים, התכנסו במוזיאון כמה מהשמות הבולטים של תעשיית הבידור בהוליווד, בהם אופרה ווינפרי, רוברט דה נירו, הריסון פורד, קים קרדשיאן (ובן זוגה, נהג המירוצים לואיס המילטון), אמה כריס ג'נר, אווה לונגוריה, מג'יק ג'ונסון והזוג קייטי פרי וראש ממשלת קנדה לשעבר, ג'סטין טרודו. לצידם התייצבה גם שורה ארוכה של במאים, אמנים ואנשי תרבות, בהם סטיבן ספילברג, כריסטופר נולאן, פיטר ג'קסון, גיירמו דל טורו, ספייק לי, ג'ף קונס וטקאשי מורקמי. הערב כלל הופעות, מופע רחפנים והופעה של להקת Black Eyed Peas - פתיחה חגיגית בקנה מידה הוליוודי.
יותר גוף חי מאשר מבנה סטטי. מוזיאון לוקאס
(צילום: Mario Tama, GettyImages)
12 שנות תכנון ובנייה
(צילום: Josiah True, shutterstock)
חמש קומות, כ-27,800 מ"ר שטח בנוי
(צילום: Josiah True, shutterstock)
מבנה מעורר דמיון ומרחף
מאחורי הפרויקט עומדים הבמאי ג'ורג' לוקאס, שהמוזיאון נושא את שמו, ואשתו, מלודי הובסון. לוקאס, מי שיצר בין היתר את סדרות הסרטים "מלחמת הכוכבים" ו"אינדיאנה ג׳ונס", נחשב לאחת הדמויות המשמעותיות ביותר של הוליווד במאה ה-20 ולחלוץ שוברי הקופות המודרניים. המוזיאון, שנקרא "מוזיאון לוקאס לאמנות נרטיבית" (Lucas Museum of Narrative Art), תוכנן ברוח עולם הדמיון והמדע הבדיוני המזוהה עם לוקאס, וההשפעה של עולמות הקולנוע שיצר ניכרת גם בפרויקט האדריכלי הזה. אלא שהמוזיאון אינו מוקדש רק לקולנוע: הוא תוכנן להציג מגוון רחב של צורות סיפור חזותי - מציור, צילום ופיסול ועד איור, קומיקס ומיצגי וידיאו. במובן הזה, המבנה יוצא הדופן הוא רק חלק מהשאיפה הרחבה יותר ליצור מוסד תרבותי שעוסק בכוחם של דימויים לספר סיפורים, לעורר דמיון ולעצב את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.
גם הבחירה במשרד האדריכלים שתכנן את המבנה אינה מפתיעה. על הפרויקט הופקד MAD Architects, משרד סיני בראשות האדריכל מא יאנסונג, המזוהה עם אדריכלות עתידנית, פיסולית ולעתים כמעט בדיונית. עבודותיו של המשרד נוטות לטשטש את הגבול בין אדריכלות לנוף, ולהעניק למבנים צורות אורגניות שנראות כאילו הן בתנועה. גם כאן ביקש יאנסונג להתרחק מהשפה המקובלת של מוזיאונים וליצור מבנה שמרגיש יותר כמו גוף חי מאשר אובייקט סטטי. בריאיון לתקשורת הבינלאומית הוא אמר: "תכננו את המבנה כך שהחללים והצורה האדריכלית יזרמו זה אל זה, וייצרו תחושה של תנועה רציפה לאורך הבניין. הצורה הביומורפית של המבנה נועדה ליצור תחושה שהוא ממשיך לנוע מעבר לנקודת המגע שלו עם הקרקע, וכך נדמה שהוא מרחף מעל הפארק". ואכן, התחושה היא שהמבנה אינו פשוט ניצב על הקרקע, אלא מתרומם מעליה ומתפרש לצדדים, כמעט כאילו הוא נמצא בתנועה מתמדת.
הכניסה. מבנה בסגנון אדירכלות אורגנית
(צילום: Josiah True, shutterstock)
היוזמים: ג'ורג' לוקאס, ואשתו, מלודי הובסון
(צילום: Featureflash Photo Agency, shutterstock)
גם הגיעה לפרגן. אווה לונגוריה
(צילום: Featureflash Photo Agency, shutterstock)
מראה בהשראת חללית
המוזיאון שוכן בקמפוס המשתרע על כ-53 דונם סמוך לפארק התערוכות של לוס אנג'לס. מבנה המוזיאון מתנשא לגובה של חמש קומות ומשתרע על פני כ-27,800 מ"ר. המבנה מתאפיין בצורה מוארכת שהולכת ומצטמצמת במרכזה, וחזיתו מורכבת מיותר מ-1,200 פאנלים ייחודיים העשויים מפולימר מחוזק בסיבי זכוכית. כל פאנל עוצב ומוקם בנפרד כדי ליצור את המעטפת הזורמת והמעוגלת של המבנה, שמעניקה לו מראה חלק ואחיד, כמעט כמו של חללית.
אחד המאפיינים המרכזיים בתכנון הוא ההחלטה להרים את גוף המבנה מעל הקרקע, כך שחלק גדול ממפלס הרחוב נותר פתוח ומחובר לפארק ולסביבה. במרכז נוצרה כיכר ציבורית רחבת ידיים, המכוסה בגג הנתמך בקורות פלדה באורך של כ-56 מטר, ובמרכזה אוקולוס גדול המכניס אור טבעי לחלל. מהכיכר נכנסים המבקרים לשני מרחבי לובי גדולים - האחד מחופה בעץ והשני בפאנלים לבנים מעוגלים. שלוש מעליות זכוכית גליליות מעלות את המבקרים לחלקו המרכזי של המוזיאון, הממוקם מול שני אולמות קולנוע, שכל אחד מהם מכיל כ-300 מושבים. שני אולמות הקולנוע אינם פועלים כאולמות קולנוע מסורתיים: הסרטים מוקרנים לאורך היום כחוויית גלריה, והמבקרים יכולים להיכנס ולצאת מהם באופן חופשי.
הרמת המבנה מעל הקרקע אינה רק מהלך צורני: היא מאפשרת להשאיר את מפלס הרחוב פתוח, לחבר בין הפארק, הרחובות והמוזיאון וליצור מרחב ציבורי שמזמין שהייה והתכנסות. הכיכר שמתחת למבנה מספקת צל והגנה מפני תנאי מזג האוויר.
הגישה הפיסולית של המבנה ממשיכה גם לשטח שסביבו, שתוכנן כחלק בלתי נפרד מחוויית הביקור. על שטח שהיה בעבר מגרש חנייה הוקם פארק חדש עם יותר מ-300 עצים, צמחייה מקומית וחסכונית במים, אמפיתיאטרון ופסלים הפזורים לאורך שבילים פתוחים לציבור. ב-MAD ביקשו להפוך את הדרך למוזיאון למסע בפני עצמו, בהשראת הנוף של קליפורניה, מהגבעות והעמקים ועד הקניונים והמרחבים הפתוחים. "דמיינו את המבקר כמטייל", הסבירו האדריכלים בסטודיו, ותיארו מסלול שבו הטופוגרפיה, הצמחייה והאור משתנים לאורך הדרך ויוצרים חוויה שמתפתחת בהדרגה. חלק מהגנים תוכנן מעל החניון התת-קרקעי, ובאמצעות שינויי גובה, שבילים מתפתלים, גשרים ומגוון של בתי גידול נוצר מרחב שאינו מציע מסלול אחד מוגדר.
מוזיאון במראה מרחף ובתוכו גם קומיקס, מנגה, רומנים גרפיים ואמנות מדע בדיוני
(צילום: Walter Cicchetti, shutterstock)
מסעדות, בתי קפה וספריית פרסה
שתי הקומות התחתונות של המוזיאון כוללות ספרייה בצורת פרסה, המשקיפה אל הנוף, לצד כיתות לימוד, חנות ובית קפה. רוב חללי הגלריה ממוקמים בקומה הרביעית ומשתרעים לאורך מרכז המבנה, כשבנקודות מסוימות יכולים המבקרים להשקיף מטה אל הכיכר דרך האוקולוס. בקומה החמישית נמצאים חללי תצוגה נוספים, לצד מסעדת Skywalker Grill. בעיצוב המסעדה משולבים אלמנטים מעץ מחורץ, המהדהדים את הפאנלים הלבנים והמעוגלים של המבנה. עם זאת, דווקא בתוך הגלריות האדריכלות הופכת מאופקת ומסורתית יותר: לצד החללים הלבנים והנקיים, המאפיינים את החוץ ואת הלובי, בחלקים מסוימים חוזרת השפה המעוגלת והפיסולית של המבנה - במיוחד באזורים המוקדשים ל"מלחמת הכוכבים".
בתוך החללים הלבנים של המוזיאון מוצג אוסף רחב במיוחד, שנע בין שחזורים של ציורי מערות קדומים, דרך יצירות מתקופת הרנסנס ועד לאביזרים מקוריים מעולם "מלחמת הכוכבים". האוסף הקבוע כולל יותר מ-40 אלף יצירות, בעוד שתערוכות הפתיחה מציגות יותר מ-1,200 מהן ביותר מ-30 גלריות, המשתרעות על כ-9,300 מ"ר. העבודות מוצגות על רקע רצפות פרקט העשויות בדוגמאות פסיפס מעץ, שיוצרות ניגוד חם לחללים המינימליסטיים.
מאחורי המגוון הרחב עומד רעיון מרכזי: לבחון את האופן שבו בני אדם משתמשים בדימויים כדי לספר סיפורים, להעביר רעיונות וליצור חיבורים בין תקופות ותרבויות. במקום לסדר את האוסף באופן כרונולוגי או לפי מדיומים (פסלים, ציורים, עבודות וידיאו), המוזיאון מארגן חלק גדול מהגלריות סביב נושאים אנושיים כמו אהבה, משפחה, קהילה, עבודה, ספורט והרפתקה. "המוזיאון נועד לחגוג את הסיפורים של בני האדם ואת האמנים שמביאים אותם לחיים", אמר לוקאס בפתיחה.
השחקן מארק המיל, המוכר כלוק סקייווקר בסרטי "מלחמת הכוכבים"
(צילום: Tommaso Boddi, GettyImages)
ספריית המוזיאון
(צילום: Mario Tama, GettyImages)
בני הזוג לוקאס השקיעו יותר ממילארד מכספם הפרטי
(צילום: Mario Tama, GettyImages)
אולי החלק השנוי ביותר במחלוקת בפרויקט אינו בהכרח המבנה, אלא הרעיון שעומד מאחורי האוסף. אחד ההיבטים השאפתניים ביותר של המוזיאון הוא הניסיון לטשטש את הגבולות המסורתיים בין אמנות "גבוהה" לבין תרבות פופולרית. לצד פרידה קאלו, דייגו ריברה ואמנים כמו ואן גוך ורוברט קאפה, מציג המוזיאון גם קומיקס, מנגה, רומנים גרפיים, איורים ואמנות מדע בדיוני. במובן הזה, המוזיאון אינו רק מציג אוסף מגוון, אלא מבקש להרחיב את ההגדרה של מה יכול להיחשב אמנות מוזיאלית ומה ראוי להיכלל בתוך הקאנון של התרבות החזותית. אלא שהרעיון הזה כבר עורר ביקורת עוד לפני הפתיחה: מבקרי אמנות טענו כי "אמנות נרטיבית" היא קטגוריה מומצאת שמאפשרת להפוך אוסף פרטי - שחלק משמעותי ממנו נובע מהתרבות הפופולרית - לקאנון מוזיאלי חדש.
אלא שהפער בין ההצהרות לבין המציאות מורגש גם באדריכלות עצמה. המוזיאון מציג את עצמו כמוסד עממי ופתוח, והפארק והכיכר אכן יוצרים מרחב ציבורי משמעותי במקום שהיה בעבר ברובו שטח חנייה. עם זאת, על פי דיווחים בתקשורת, חלק מהגגות והטרסות אינם נגישים למבקרים, אזורים אחרים מיועדים לאירועים פרטיים או למסעדה, ובחלקים מסוימים המפגש עם הרחוב נעצר בגדרות ובקירות. גם בתוך המבנה קיים פער דומה: המעטפת החיצונית רדיקלית וזורמת, בעוד שבחלק מהגלריות חלל התצוגה נותר קונבנציונלי למדי.
הפערים האלה בולטים עוד יותר כשמביאים בחשבון את היקף ההשקעה בפרויקט. הקמת המוזיאון עלתה יותר ממיליארד דולר, במימון פרטי של ג'ורג' לוקאס ומלודי הובסון. הפרויקט, שעלותו הוערכה בתחילה בכ-700 מיליון דולר, התייקר משמעותית במהלך שנות התכנון והבנייה. הסכום העצום מעלה שאלה נוספת לגבי הפרויקט: מה המשמעות של השקעה פרטית בסדר גודל כזה בהקמת מוסד תרבותי חדש, שמשפיע לא רק על עולם האמנות אלא גם על המרחב הציבורי והנוף העירוני של לוס אנג'לס?
ובכל זאת, דווקא השאפתנות של הפרויקט מעלה את השאלה אם האדריכלות כאן משרתת את המוזיאון ואת האמנות, או גונבת להן את ההצגה. המבנה כל כך מוחצן ובלתי שגרתי, עד שלעתים קשה לדעת אם הוא נועד להיות בית לאמנות או יצירת האמנות הגדולה ביותר במתחם. גם היחס שלו לעיר אינו חד-משמעי: הרמת המבנה, הגנים והכיכר יוצרים מרחב ציבורי חדש, אך גם מציבים גבולות בין המוזיאון לסביבתו. ואולי השאלה הגדולה מכולן היא פשוטה יותר: בעולם שבו בעלי הון יכולים להקים לעצמם מוסדות תרבות, האם מספיק כסף וחזון יכולים להפוך גם מוסד פרטי לחלק משמעותי מהעיר? במקרה של המוזיאון של לוקאס, התשובה עדיין פתוחה, אבל דבר אחד ברור: זהו מבנה שקשה להתעלם ממנו.
