חשבתם פעם למה אתם מרגישים בבית ברחוב אחד – ואורחים עשר דקות הליכה משם? למה החברה שלכם ממתחם בזל מסתובבת בנעלי בובה מנומרות, ואצלכם בקריית ספר כולם עם כפכפי אדידס? ואיך זה שבכיכר מסריק נעלמו המלצרים, אבל בכיכר מילאנו הם עוד מחזיקים מעמד?
כשמדברים על עירוניות, נהוג לדבר על הרחוב. ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת אמריקנית-קנדית, שביקרה רבות את תכנון הערים המודרני, קראה לזה "הריקוד של הרחוב" – הולכי רגל, משאיות זבל, בתי קפה, והעיניים מהחלונות שמביטות על הכול. אבל כל תל אביבי שחי רגע בעיר גדולה אחרת יודע: בתל אביב יש עוד שכבה. משהו קטן יותר, קרוב יותר, כמעט אינטימי. לא רק רחוב, אלא תחושת בית שמתקיימת בתוך חתיכה מאוד מסוימת של העיר.
העיר נבנתה בשכבות מלמטה
וזה לא מקרי. תל אביב תוכננה ככה. כשתוכנית גדס גובשה באמצע שנות ה־20 (תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב שתכנן הביולוג, סוציולוג (ומתכנן הערים) הסקוטי פטריק גדס), זה לא היה רק רחובות ושדרות, אלא עיר של כ־100 אלף תושבים שחיים בתוך יחידות קטנות של קהילה. אבן הבניין לא הייתה השדרה, אלא בית של משפחת פועלים, שמתחבר לעוד בתים ויוצר יחידת ביניים עירונית, שגדס קרא לה "בלוק-הבית" (במובן של בלוק מגורים, או מבנן - מושג אורבני המגדיר קבוצת מבנים ומרחבים פתוחים התחומים על ידי רחובות וכבישים, המהווים יחידה בסיסית בתכנון העיר). העיר הגדסית בנויה כמו ארכיפלג של "בלוקי-בית" - יחידות עירוניות קטנות יחסית, שלכל אחת אופי משלה. לכל בלוק יש לב פנימי, גינה או חצר שקטה שאליה מוליכים רחובות קטנים, והוא מוקף ברחובות ראשיים שמפרידים בינו לבין הבלוקים השכנים.
וככה נבנית השייכות לעיר בשכבות: מהדירה, לבניין, לבלוק-הבית עם הקפה הקבוע, המכולת והירקן – ומשם החוצה, לבלוקים שכנים, לשכונות אחרות ולעיר כולה. כך לכל תל אביבי יש גם את תל אביב הפרטית שלו או שלה, זו שמורכבת מהמקומות הקטנים של היומיום: הקבועים בבית הקפה, המני-פדי הקבוע, המעדנייה והירקן מעבר לפינה.
אבל כאן מתחיל הסיפור האמיתי. במשך שנים סיפרו לנו שהתוכנית של גדס נכשלה. שהעיר צמחה מהר מדי, שהחזון נשאר על הנייר, שהבלוקים הביתיים אוכלסו בבתי דירות צפופים על עמודים, ושהחיים הקהילתיים בעיר נמצאים רק בשדרות. רק שבפועל - מה שקרה היה כמעט ההפך. בשנות ה־30 וה־40, בקצוות של תל אביב, קבוצות של תל אביבים רגילים עשו משהו שקשה לדמיין היום: הן לקחו את העיר לידיים. מובילי גמלים, פועלי נמל, מורים ופקידים - התאגדו, לקחו הלוואות על חשבון משכורות עתידיות, קנו קרקע זולה, והתחילו לבנות. בלי לחכות שהעיר תגיע אליהם, הם יצרו אותה בעצמם - קהילה אחרי קהילה, בלוק-בית אחד כאן ואחד שם, איפה שאפשר.
6 צפייה בגלריה
היום העיר נבנת ביוזמת יזמים וקבלנים. פעם זה היה אחרת. תל אביב במבט על
(צילום: Xanderlex, shutterstock)
לא קבלנים. לא יזמים. הם בעצמם. חלק מהבתים נבנו בבנייה עצמית. לפעמים בלי תקנים, לפעמים עם חומרים מאולתרים. בשכונת מובילי הגמלים (אזור קולנוע פאר של היום, בצפון העיר, מדרום לפארק הירקון בחלקו המערבי), למשל, השתמשו בגרוטאות מתכת במקום ברזל. העירייה אפילו אסרה להוסיף קומות כי זה היה מסוכן מדי. חלק מהבלוקים התקיימו עצמאית בשטח אפילו עשור, עד שהעיר "הגיעה אליהם" והתמלאה סביבם.
ועדיין - הם בנו. למעשה, מבין 24 ערים שתכנן גדס - תל אביב היא העיר היחידה שבה חזון "בלוק-הבית" מומש, וזה קרה בזכות התל אביבים שהבינו מה התוכנית הזו יכולה לאפשר להם: את הכלי לעצב את העיר שלהם בעצמם. קבוצות של מורים, פקידים או פועלי נמל היו נפגשות בערב בבתי קפה קטנים, אחרי יום עבודה, ומשרטטות יחד את הבלוק העתידי שלהן על נייר. כל משפחה ידעה איפה יהיה הבית שלה, מי יהיה שכן, ואיפה תישאר חצר פתוחה. זה לא היה רק תכנון - זו הייתה החלטה משותפת איך ייראו החיים שלהם.
בבוקר הם חזרו לעבודה. בערב - בנו את העיר שלהם. גם תרבות בתי הקפה של תל אביב, השירה והספרות העברית, ואפילו ההתארגנות הפוליטית למאבקים קטנים וגדולים – נולדו בתוך המרחב הזה. כך קמו שכונות כמו "פועלים א'" על שדרות בן גוריון של היום, ושכונות שלמות סביב מה שהוא היום לב העיר. במקביל, גם עובדי צווארון לבן הקימו "שכונות שכנים" במיקומים מבוקשים יותר.
איך מזהים את מי "משלנו"?
זו לא הייתה רק בנייה - זו הייתה קפיצה מעמדית. דרך לצאת מתלות בבעלי בתים, להפסיק לרדוף אחרי שכר דירה, ולהפוך לבעלי מקום. והדבר שעשה את זה אפשרי היה הבלוק. אבל האופי של כל בלוק לא נקבע רק לפי התכנון. הוא נבנה ביום-יום - במי שמסתובבים בו, ואיך.
"אם אני רואה מישהי בשכונה - בפילאטיס, בגן של הילדים - היא מיד תוזמן לקפה", מספרת האדריכלית והקולנוענית חגית בן-יעקב. "אלה לא רק חברות. אלה גם קשרים מקצועיים. אני פוגשת אנשים שיש לי איתם חיבור תוך כדי החיים עצמם: בסופר אחרי הגן, בחומוס, בירקן, בבוטיק. כשיש סייל כולם כבר יודעים, וכולם נפגשים שם". החיים בבלוק מייצרים רשת כמעט בלתי נראית של קשרים. מי שגרה לידך היא גם זו שתפגשי בבוקר וגם זו שתפתח לך דלת מקצועית.
ואיך מזהים את מי "משלנו"? לפעמים דרך הבגדים. בתל אביב יש אופנה מקומית, אבל היא לא צועקת. היא שפה עדינה של מקומיים: נעליים שטוחות כי הולכים ברגל, צבעים מונוכרומטיים – שחור, אפור, לבן, בדים טבעיים. לא מתאמץ, אבל מאוד מדויק. "יש שבטים בעיר, ולכל אחד שפה משלו", אומרת בן-יעקב. "מי שמבין – מזהה מיד את הכפכפים הנכונים ואת הבוטיק הנכון".
מספיק לשבת חצי שעה בקפה קטן ליד גן מאיר כדי לראות את זה עובד: מישהי נכנסת, מביטה סביב, קולטת עוד שתיים "משלה" – אותו גוון שחור, אותו תיק בד לא ממותג, אותן זוג נעליים שטוחות מהבוטיק מעבר לפינה - ותוך דקות הן כבר מחליפות מילה. לא כי הן מכירות, אלא כי הן מזהות. חוקרת האופנה מעיין גולדמן מוסיפה שהמראה הזה הוא בעצם הכלאה מקומית: "קצת אנטוורפן, קצת קיבוץ. בגדי עבודה שהפכו לאמירה - מצד אחד הימנעות ממוחצנות, מצד שני ביטוי של עצמאות ונוכחות". בן-יעקב מוסיפה כי "מי שגרות פה מסתובבות בבלוק כאילו זה הסלון שלהן".
אבל אולי הדבר הכי מפתיע בסיפור הזה הוא לא איך הם חיו, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו היום. כי היום קל להאמין שעיר נוצרת רק מלמעלה: יזמים, תוכניות, מגדלים, היתרים. שאין באמת מה לעשות חוץ מלבחור איפה לשכור. אבל ההיסטוריה של תל אביב אומרת משהו אחר לגמרי: שהעיר נבנתה גם מלמטה – בקבוצות קטנות, ביוזמות שכונתיות, בהחלטות יומיומיות.
בשנים האחרונות אפשר לראות את זה חוזר, בקטן: דיירים שסוגרים רחוב ליומיים של פסטיבל שכונתי, קבוצות וואטסאפ של בלוק שהופכות ללוח דרושים תוסס, שכנים שמחליטים יחד להפוך חנייה נטושה לפינת ישיבה. אלה לא פרויקטים גדולים – אבל הם משנים את התחושה של המקום.
אולי זו הנקודה הכי רדיקלית בסיפור הזה: האנשים שבנו את תל אביב לא חיכו שמישהו יאפשר להם. הם פשוט התחילו. היום אנחנו חיים בעיר שבה נדמה שהכול כבר נקבע מראש - מחירי שכירות, שימושי קרקע, מי יכול להרשות לעצמו להישאר ומי נדחק החוצה. אבל בין כל זה, עדיין נשאר מרחב אחד גמיש, פתוח, חצי-לא-מתוכנן: בלוק-הבית. המקום שבו אנשים עדיין יכולים להכיר, להתאגד, ליזום, לשנות בקנה מידה קטן – ולהשפיע הרבה יותר ממה שנדמה.
כי העיר הגדסית לא הייתה רק רעיון תכנוני. היא הייתה ניסוי חברתי. והשאלה היא לא אם הוא הצליח – הוא הצליח בענק – אלא אם אנחנו מוכנים להמשיך אותו. כי ההצעה של החיים בגדסית עדיין עומדת: לא רק לגור בעיר, אלא להשתתף בעיצוב שלה.
מציינים 100 לתוכנית גדס
פרופ' אדריכלית יעל אלואיל תרצה הערב (יום ראשון, 17.5) בבית ליבלינג בנושא "סיפורים אמיתיים: לחיות בגדסית" על המקום שבו עיר, תכנון ורגש נפגשים. מדובר בערב סטוריטלינג חי שבו שישה כותבים וכותבות עולים על במה אחת ומספרים סיפור שקרה להם באמת, על החיים בתל אביב. מאחורי הערב עומדת "תוכנית גדס" לתל אביב, שחוגגת 100 שנה, עם השאלה המעניינת אם תוכנית אדריכלית מלפני דור ידעה לנבא איך נרגיש בין הבית למדרכה, ומה זה עושה לנו היום כשאנחנו חיים ב"גדסית" כמעט בלי לשים לב.
ד"ר יעל אלואילהכותבת היא אדריכלית ופרופסור לארכיטקטורה בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון, וראש קבוצת המחקר "מעבדת המגורים". הכתבה מבוססת על פרק בספר "תמרורות" בעריכת טולה עמיר
פורסם לראשונה: 13:55, 15.05.26
