בלב תל אביב, בין רחובות שנולדו מחזונו של פטריק גדס, מסתתרת דירת גן שקטה. מי שנכנס אליה היום רואה דירה קטנה, נעימה ומדויקת - אך למעשה זו דירה שמספרת סיפור רחב בהרבה מסך ארבעת קירותיה. היא משקפת 100 שנים של שינוי עירוני, והיא חלק ממחקר דוקטורט שביקש להבין: מה קורה לחצרות הקדמיות שהיוו פעם את נשמת אפה של העיר העברית הראשונה?
נקודת ההתחלה: תל אביב כעיר-גן
פטריק גדס, ביולוג ואחד מאבות התכנון העירוני, התייחס אל הערים כפי שמתייחסים למערכות טבעיות - יצורים חיים עם רשת קשרים עדינה. כשגיבש בשנת 1925 את תוכנית האב לתל אביב, הוא הציע עיר-גנים מודרנית: רחובות מוצלים, שדרות ירוקות, כיכרות קטנות - ובעיקר חצרות קדמיות משותפות, שהיו אמורות להיות אזורים רכים בין הבית לבין הרחוב.
חצרות אלה הפכו למאפיין כמעט בלעדי לערים בישראל. הן היו מרחב פתוח, מזמין, מלא צמחייה ולעתים עצים שהעניקו צל לעוברי האורח יותר משהעניקו אותו לדיירי הבניין.
המחקר: מסע אל תוך 3,300 חצרות
במסגרת הדוקטורט שלי יצאתי למסע אחר החצרות הייחודיות האלו. מיפיתי יותר מ-3,300 מהן, בחנתי את השינויים שהצטברו בהן לאורך השנים, ואת מערכת היחסים המתעתעת בין המרחב הציבורי לפרטי. גיליתי שהגבול בין השניים אינו קו - הוא דינמיקה.
הפעולות הקטנות ביותר של הדיירים, לכאורה פרטיות לחלוטין - בניית גדר גבוהה, סגירת חלון, הוספת חנייה, שתילת עץ - כולן מצטברות ומשנות את הרחוב כולו. בהדרגה מתברר שהעיר אינה מתוכננת רק "מלמעלה", אלא גם "מלמטה", מתוך אלפי החלטות יומיומיות של תושביה.
כשהשוויתי בין השרטוטים המקוריים לבין המצב הקיים, נחשף דפוס ברור: החצרות הפתוחות הפכו סגורות יותר, הגבולות הפכו אטומים יותר, והקשר בין הבית לרחוב הולך ונעלם. מצאתי שמדד הקשר בין פרטי לציבורי - מדד שפיתחתי למחקר - היה בעבר גבוה בהרבה. היום הוא הולך ונחלש, משקף הסתגרות עירונית שמחוללת שינוי עמוק בחוויה של כולנו.
מקרה פרטי שמספר את הסיפור הגדול
ואז מגיעה דירת הגן שתכננתי. היא לא עוד דירה שעברה תמ"א (אדריכל הבניין החדש הוא גל מרום) - היא דוגמה חיה לתהליך רחב ההיקף הזה. פעם הייתה לה חצר קדמית משותפת: עץ גדול שנשען מעל המדרכה, צל נדיב שנשפך על הרחוב, גבול רך בין החיים הפרטיים לחיי העיר. היום, במקומה עומדת גדר שמנתקת את הדירה מהרחוב. הכניסה שבעבר הייתה חשופה ומזמינה - הפכה פנימית, מוסתרת. החצר הפתוחה שאפשרה מפגשים מקריים ועיניים סקרניות - הפכה לחלל פרטי מוגן. הדירה משקפת את מגמת הצמצום של המרחב המשותף, שהיא לב המחקר כולו.
12 צפייה בגלריה
החצר הפתוחה שאפשרה מפגשים מקריים ועיניים סקרניות - הפכה לחלל פרטי
(צילום: ליאור טייטלר)
ליצור בית חדש במקום שבו החצר נעלמה
כשהדירה עברה תהליך תמ"א היא הפכה מיחידת סטודנטים קטנה לדירת שני חדרים. בתחילה, עוד לפני שהדייר החדש נכנס, תכננתי אותה כקנבס שקט: צבעים בהירים, חלל נקי, וריצוף טרצו המזכיר את הבניינים הישנים של פעם - מעין גשר קטן בין ההיסטוריה של המבנה לבין חייו החדשים.
ואז הגיע הדייר - רווק צעיר - והדירה החלה לקבל צורה. התחלתי לפתוח אותה פנימה, לבנות תחושת מרחב למרות גודלה הצנוע. הסלון עוצב קליל: ספה נינוחה, שטיח בעל מרקם צעיר ושידת טלוויזיה שמכילה גם ספרים וחפצי נוי. התאורה מייצרת אינטימיות חדשה במקום שבו החצר כבר לא ממלאת תפקיד.
12 צפייה בגלריה
דירת הגן לרווק התל אביבי הדירה משקפת את מגמת הצמצום של המרחב המשותף
(צילום: ליאור טייטלר)
12 צפייה בגלריה
המטבח הצמוד לסלון, מתאים לבישול לדייר אחד ואפילו לאירוח של כמה חברים
(צילום: ליאור טייטלר)
בחדר השינה הקטן יצרתי ארון המחבק גם שידה צמודה - פתרון לאחסון, אך גם במה קטנה ליצירות אמנות שביקש הדייר שגר לבדו לתלות. במקום טלוויזיה (שלה ביצעתי תשתית של חשמל ורשת) קיבל החדר זוג עבודות אמנות, של האמנית ענת בנדורי. העבודות נסמכות זו אל זו ומכניסות עומק ורגישות לחלל.
במרחב שבין המטבח לסלון מוקם שולחן אוכל עגול - קל להזיז אותו, קל לארח סביבו. בחצר הקטנה שבחוץ הצבתי שולחן זהה, כך ששני החללים יכולים להתמזג במפגש חברי. זהו ניסיון לייצר מחדש קשר בין פנים לחוץ, גם אם הגדר מונעת מהדירה את החיבור הטבעי שהיה לה פעם.
דירת גן אחת - והעיר שמביטה בה בחזרה
במבט ראשון זו דירה אישית, אינטימית, שעברה תהליך עיצוב רגיש ומותאם לדייר. אבל במבט שני - היא חלק מפאזל עירוני רחב. היא מספרת על תל אביב המשתנה, על החצרות שנעלמות, על גבולות שנבנים מחדש ועל מרחב ציבורי שנלחם על מקומו. היא תזכורת לכך שהעיר איננה רק רחובות ובניינים - היא גם המעברים ביניהם. המקומות שבהם נדמה שאין כלום, ובעצם קורה הכול.
מיכל אבימורצילום: אלבום פרטיתערוכה: 100 שנה לעיר הגנים של גדס
מי שרוצה להתעמק בגדס ובתוכנית שלו לתכנון עיר גנים יכול לבקר בתערוכת "חי, צומח, עיר" המוצגת בבית ליבלינג עד 18 באפריל 2026. גדס (1854–1932), שהיה כאמור ביולוג, בוטנאי, תיאורטיקן נוף, סוציולוג ומתכנן ערים, נחשב לאחד מאבות התכנון המודרני. גישתו ראתה בעיר מרקם חי שבו חברה, טבע, סביבה ותרבות שזורים זה בזה, ותפקידו של התכנון הוא לייצר איזון בין צורכי האדם לבין סביבתו.
בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הוזמן גדס על ידי מאיר דיזנגוף להכין את תוכנית האב הראשונה לתל אביב. התוכנית, שאושרה בשנת 1925, הגדירה את עיר הגן המודרנית, עם רחובות מוצלים, שדרות רחבות, כיכרות וגינות ציבוריות. בניגוד לתוכניות ערים אחרות של גדס בעולם, זו התל אביבית מומשה כמעט במלואה והיא הטביעה את חותמה על אופייה של תל אביב ועל השיח התכנוני בארץ בכלל. 100 שנים אחרי, החזון של גדס ממשיך להיות רלוונטי – ובכך עוסקת התערוכה. היא כוללת מבוא היסטורי ארכיוני לצד מחשבות על העיר היום ובעתיד, זירת מחקר על גדס כאיש אקדמיה הממשיך לחקור את העיר עם עבודות מחקריות החושפות את תל אביב כמעבדה ניסיונית דרך רעיונותיו, אובייקטים המציגים חקר של סטודנטים מבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל ומגוון פרשנויות רב-תחומיות של כ-30 יוצרים מהארץ ומהעולם. על גג בית ליבלינג יצרו גינת גג ותצפית הופך לגן אורבני.
מיכל אבימור - מעצבת פנים, דוקטורנטית לסביבה ועירוניות, אוניברסיטת תל אביב
