בעשור האחרון משתנה קו הרקיע של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. מאז הקמתה בשנות ה-60, הקמפוס משמש מעין מעבדה אדריכלית חיה, שבה הצטברו לאורך השנים מבנים שונים ומגוונים. לצד המבנים שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהנוף האדריכלי של האוניברסיטה, הולכים ונבנים בה מבנים חדשים, שמביאים איתם שפה חדשה המאפיינת את הבנייה העכשווית, ובכך מגדירים מחדש את האופן שבו הקמפוס נראה, פועל ונחווה. ארבעה פרויקטים שנמצאים כיום בשלבי תכנון, בנייה או השלמה מסמנים יחד פרק חדש בהתפתחות האדריכלית של האוניברסיטה.
לא כל יום בונים מבנה חדש באוניברסיטה, ובוודאי שלא ארבעה במקביל. בית הספר לאדריכלות, בניין חדש לפקולטה לניהול, בניין ננו-מדע וטכנולוגיה ומכון המחקר למצוינות בספורט מייצגים ארבעה צרכים שונים וארבעה מהלכים אדריכליים שונים, אבל במבט רחב יותר הם מספרים סיפור משותף. האדריכלות החדשה בקמפוס פחות מאופיינת ביצירת מבנים כבדים ומונומנטליים, ויותר במעטפות קלילות, שקופות ומסננות - מערכות של הצללות, זכוכית ושכבות שיוצרות משחק של אור וצל ומגיבות לאקלים המקומי. ארבעת הבניינים החדשים תוכננו כך שהם יהיו חלק פעיל מהחיים בקמפוס, באמצעות חזיתות פתוחות, קומות קרקע נגישות, חצרות, שבילים ומרחבי שהייה שמטשטשים את הגבול בין הבנוי לפתוח. במובן הזה, ארבעת הפרויקטים הם לא רק אוסף של בניינים חדשים, אלא מצביעים על תפיסה עדכנית יותר של האוניברסיטה - פחות קמפוס של אובייקטים אדריכליים נפרדים, ויותר מערכת פתוחה שבה הבניינים, הנוף וחיי היום־יום מתחברים זה לזה.
בניין ננו-טכנולוגיה בתוך קמפוס האוניברסיטה, מישל רמון אדריכלים וגרנות אדריכלים
(צילום: נמרוד לוי)
ממינימליזם לפוסט-מודרניזם
כדי להבין את השינוי הזה, צריך לחזור להתחלה. אוניברסיטת תל אביב לא נולדה כקמפוס מתוכנן ומגובש, אלא התפתחה בהדרגה, כשבכל תקופה הוסיפו לה שכבה אדריכלית. בשנת 1955 הונחה אבן הפינה לבניין ע"ש טרובוביץ', המבנה הראשון בקמפוס, ששימש תחילה כבית לעולים אקדמאים ובהמשך הפך למשכנו של בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. האוניברסיטה הוקמה באופן רשמי בשנת 1963, ובעשורים שלאחר מכן הלך הקמפוס והתבסס, ובתוך כך נבנו בו כמה מהמבנים המזוהים ביותר עם האדריכלות הישראלית של המחצית השנייה של המאה ה-20 - מהפונקציונליזם המינימליסטי, דרך הבטון החשוף והמסיבי של הברוטליזם ועד לניאו-מודרניזם ופוסט-מודרניזם.
היום, לצד השפה האדריכלית, משתנה גם התפיסה של היחסים בין הבניינים לבין הקמפוס שסביבם. אחד החוטים המקשרים בין ארבעת הפרויקטים החדשים הוא הדגש לא רק על המבנה עצמו, אלא גם על המרחב שהוא מייצר סביבו ועל הקשר שלו לקמפוס. אם חלק מהמבנים שנבנו בעבר נתפסו בראש ובראשונה כאובייקטים אדריכליים, הפרויקטים החדשים מנסים דווקא לטשטש את הגבול בינם לבין הסביבה: לפתח את השטח, לחזק את רציפות המרחבים הציבוריים, לשפר את תנועת הולכי הרגל וליצור יותר מקומות של שהייה, מפגש וחיבור. במובן הזה, הבניינים החדשים הם לא רק תוספת לקמפוס, אלא חלק ממהלך רחב יותר שמבקש לחבר מחדש בין האדריכלות, הנוף והחיים שמתרחשים ביניהם.
התוצאה היא קמפוס שהוא במידה רבה גם מסמך אדריכלי של התקופות שבהן נבנה. כיום הוא מתפקד כמעט כמו עיר קטנה בפני עצמה: מרחב גדול ומורכב של בניינים, רחובות, שבילים, חצרות ומרחבים ציבוריים, שבו נפגשים מדי יום אלפי סטודנטים, חוקרים, אנשי סגל ומבקרים.
אלא שהצרכים של האוניברסיטה השתנו, וכך גם האדריכלות שנדרשת לה. המחקר נעשה טכנולוגי ומורכב יותר, שיטות ההוראה משתנות, והקמפוס נדרש לספק לא רק כיתות ומעבדות אלא גם מקומות למפגש, עבודה משותפת, פנאי ושהייה. ארבעת הפרויקטים החדשים הם ביטוי פיזי לשינוי הזה.
מזכיר מערכות גוף. המכון המחקר למדעי הספורט, קימל אשכולות אדריכלים
(צילום: עמית גרון)
אדריכלות בהשראת גוף האדם
המבנה הטרי ביותר, שהושלם ממש לאחרונה, הוא מכון המחקר למצוינות בספורט ע"ש סילבן אדמס, בתכנון קימל אשכולות אדריכלים. המבנה משלב בין מסה קומפקטית של בטון חשוף לבין מעטפת לבנה ודינמית של סנפירים אנכיים, שיוצרת חזית משתנה ומעניקה למבנה מראה קליל יותר. המעטפת משמשת גם כמסנן אקלימי, מצמצמת את החשיפה לשמש ובו בזמן מאפשרת לאור, לאוויר ולמבט אל הנוף לחדור לחללי הפנים. השפה האדריכלית של המבנה שואבת השראה ישירה מהפעילות המתקיימת בתוכו: מערכת הקונסטרוקציה מדמה שלד בעל אופי קפיצי, בעוד שמערכת הסנפירים, בעלת הגיאומטריה המשתנה, מזכירה במופשט את רקמת השריר. כך הופכת האדריכלות עצמה לביטוי של המחקר המדעי והפיזיולוגי שהתקיים במכון.
נעטפת של כיתה
(צילום: עמית גרון)
המבנה כולל גם גג כחול, שנועד להשהות ולנהל את מי הגשם
(צילום: עמית גרון)
הכניסה שקופה ונסוגה מקו הבניין, ובכך יוצרת אזור מוצל
(צילום: עמית גרון)
גם המיקום והמידות של המגרש הכתיבו במידה רבה את צורתו של המבנה. המכון תוכנן על רצועה צרה וארוכה, הצמודה לאולם הספורט הקיים, ולכן קומותיו קומפקטיות - כ-40 על 10 מטרים - ונערמות זו מעל זו ויוצרות מבנה גבוה וצר, הפונה לכניסה הראשית לאוניברסיטה מרחוב חיים לבנון. בקומת הקרקע נשבר האופי הסגור של המסה: היא שקופה ונסוגה מקו הבניין, ובכך יוצרת אזור מוצל שמרחיב את המרחב הציבורי של הקמפוס. בית קפה וחללי שהייה פתוחים מחזקים את התחושה שהמכון אינו רק מבנה מחקר, אלא חלק פעיל מחיי היום־יום באוניברסיטה. לצד פתרונות ההצללה הפסיביים, המבנה כולל גם גג כחול, שנועד להשהות ולנהל את מי הגשם ולצמצם את העומס על מערכות הניקוז. במקרה הזה, החיבור בין גוף האדם, המחקר המדעי והאקלים אינו נשאר ברמת הדימוי – הוא מתורגם ישירות לצורה, למעטפת ולתפקוד של הבניין.
בניין המרכז ללימודים מתקדמים ע"ש לורי לוקיי, GSARCH גוטסמן שמלצמן אדריכלות
(צילום: נמרוד לוי)
להפוך בניין למקום של מפגש
אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי שעובר הקמפוס היא בניין ע"ש לורי לוקיי של הפקולטה לניהול, בתכנון GSARCH - גוטסמן שמלצמן אדריכלות. הבניין, שהושלם ואוכלס בשנת 2022, ניצב בסמוך לכניסה הדרומית לקמפוס, בין בית הספר למוזיקה לבניין רקנאטי ובשולי כיכר שרייבר. המיקום הזה הפך את הפרויקט להזדמנות לא רק להוסיף בניין חדש לפקולטה, אלא גם לייצר מחדש את המרחב שסביבו: מקום שהיה עד אז בעיקר אזור מעבר, עם מדשאה חשופה לשמש. האדריכלים בחרו לפצל את המבנה לשתי מסות המחוברות באמצעות מרחב פתוח, וכך יצרו חלל עירוני חדש, מוצל ואינטימי, המחבר בין צירי ההליכה ומעודד מפגש. קומת הקרקע הפתוחה והכניסה הראשית פונות למרחב הציבורי, מתוך ניסיון להפוך את הבניין לחלק פעיל יותר מחיי הקמפוס, ולא רק לעוד יעד שאליו מגיעים ללימודים.
האדריכלים בחרו לפצל את המבנה לשתי מסות המחוברות באמצעות מרחב פתוח ומוצל
(צילום: נמרוד לוי)
הקומות העליונות נמתחות מעבר לקו החזית ויוצרות תחושה של מסה מרחפת מעל קומת קרקע פתוחה
(צילום: נמרוד לוי)
ניסיון להפוך את הבניין לחלק פעיל מחיי הקמפוס, ולא רק ליעד שאליו מגיעים ללימודים
(צילום: נמרוד לוי)
המהלך הזה נמשך גם באדריכלות של הבניין עצמו. הקומות העליונות נמתחות מעבר לקו החזית ויוצרות תחושה של מסה מרחפת מעל קומת קרקע פתוחה, בעוד חזית הזכוכית עטופה במערכת רציפה של רפפות אלומיניום אופקיות. מעבר למראה האלגנטי והאופקי, הרפפות מתפקדות כמסנן אקלימי המפחית את חדירת החום והשמש פנימה. גם הפיצול לשתי מסות והחצרות שביניהן נועדו לנצל את זרימת האוויר באתר, ליצור אזורים מוצלים ולחבר בין הבניין לנוף. כך, האדריכלות אינה מסתפקת ביצירת אובייקט בולט, אלא משתמשת בצורה, בחתך ובמעטפת כדי לטפל גם באקלים וגם באופן שבו הבניין פוגש את הקמפוס. כפי שמסכמים האדריכלים, הם ביקשו לחזק באמצעותו את "החיבור בין תחומי האקדמיה, מפגש בין מגוון קהלים ושילוב הדרגתי בין מסה בנויה לנוף פתוח".
בניין ננו-טכנולוגיה, מישל רמון אדריכלים וגרנות אדריכלים
(צילום: נמרוד לוי)
מעטפת כמרכיב אקלימי ואדריכלי
את אופיו של בניין הננו-מדע והננו-טכנולוגיה ע"ש רומן אברמוביץ', בתכנון מישל רמון אדריכלים וגרנות אדריכלים, מכתיב המתח שבין התוכן הטכנולוגי המתקדם המתרחש בתוכו לבין הביטוי האדריכלי שלו. המבנה מתאפיין בגיאומטריה נקייה ובמעטפת לבנה רציפה, המורכבת מ-164 עמודים וסנפירים המקיפים קוביית בטון וזכוכית. האלמנטים האנכיים משתנים בזווית ובמרווחים, ויוצרים חזית כמעט מרקמית, שמשנה את אופייה בהתאם לנקודת המבט. בחזית המרכזית נפתחת המעטפת ומדגישה את הכניסה, כך שהמבנה מקבל מראה של מסגרת גדולה העוטפת חללים שקופים ופעילים. מול המבנים הכבדים והאטומים יותר בסביבתו, הוא מציג נוכחות עכשווית, בהירה וטכנולוגית, המבטאת כבר מבחוץ את הפעילות המחקרית המתקיימת בתוכו.
המבנה מתאפיין בגיאומטריה נקייה ובמעטפת לבנה רציפה, המורכבת מ-164 עמודים
(צילום: נמרוד לוי)
הסנפירים האנכיים יוצרים שכבת הצללה שמסננת את אור השמש
(צילום: נמרוד לוי)
מול המבנים הכבדים והאטומים יותר בסביבתו, הוא מציג נוכחות עכשווית, בהירה וטכנולוגית
(צילום: נמרוד לוי)
מעבר לתפקידו הצורני, המעטפת מתפקדת כמערכת אקלימית לכל דבר: הסנפירים האנכיים יוצרים שכבת הצללה שמסננת את אור השמש, מפחיתה את הקרינה הישירה על הזכוכית ומעניקה לחזית עומק ומשחק משתנה של אור וצל לאורך היום. במבט מקרוב, החזרתיות של האלמנטים מעניקה לחזית עומק וגיוון. השילוב בין בטון, זכוכית ומעטפת לבנה, יחד עם הפתחים הגדולים והכניסה השקועה, מייצר אדריכלות שמצליחה להיות מדויקת ופורמלית ובו בזמן פתוחה ומזמינה – מעטפת שבה השפה החזותית, הדרישות האקלימיות והתוכן המחקרי של המבנה מתחברים למערכת אחת.
נמצא בשלבי בנייה מתקדמים: בית הספר לאדריכלות בתל אביב
(הדמיה: ציונוב-ויתקון אדריכלים)
הבניין שיפתח את הקמפוס לעיר
אחרון חביב, והיחיד מבין הארבעה שעדיין נמצא בבנייה מתקדמת, הוא מבנה בית הספר לאדריכלות החדש ע"ש דוד עזריאלי. הבניין בתכנון משרד ציונוב-ויתקון אדריכלים זכה בפרויקט במסגרת תחרות ציבורית בשנת 2020. הוא ממוקם בדופן הדרומית של כיכר אנטין, בכניסה הראשית לקמפוס ובקצה רחוב איינשטיין, ולכן המשמעות שלו חורגת הרבה מעבר לבית הספר עצמו: הוא ייצור חזית חדשה לכיכר, יגדיר קו רחוב חדש ויחזק את הקשר בין הקמפוס לבין העיר. "התכנון מציע דופן פעילה, מוצלת ונעימה מדרום לכיכר, הפועלת לאורך כל שעות היממה, ואתנחתא ירוקה המהווה סימון ברור לתוואי הליכה המוביל לשער הכניסה", מסבירים האדריכלים. לדבריהם, המבנה "נפתח אל העיר ומאפשר גם לקהל הרחב ליהנות משירותיו - אם במסחר ופנאי ואם בתצוגות, תערוכות ופעילויות אחרות". המהלך הזה צפוי לקבל משנה חשיבות עם הקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה, שיעבור באזור ויחבר באופן ישיר יותר בין הרחוב, הכיכר והקמפוס.
יגדיר קו רחוב חדש ויחזק את הקשר בין הקמפוס לבין העיר
(הדמיה: ציונוב-ויתקון אדריכלים)
הבניין מתוכנן כגוף קליל ואוורירי, עם מעטפת אחידה
(הדמיה: ציונוב-ויתקון אדריכלים)
החללים הכפולים מאפשרים מבטים לקמפוס ולרחוב, ומחברים בין חללי הסטודיו, הסדנאות והחללים הציבוריים
(הדמיה: ציונוב-ויתקון אדריכלים)
מבחינה אדריכלית, הבניין מתוכנן כגוף קליל ואוורירי, עם מעטפת אחידה שמרככת את המסה הגדולה ומעניקה לה מראה משתנה בהתאם לאור ולצל. בתוך המבנה החליטו האדריכלים לפרק את הרעיון של פטיו מרכזי יחיד, ובמקום זאת פיזרו ברחבי הבניין חצרות פנימיות וחללי ביניים, כך שאור ואוויר חודרים גם אל ליבת המבנה, ובמקביל נוצרים מקומות רבים. מערכת התנועה הפתוחה והחללים הכפולים מאפשרים מבטים אל הקמפוס ואל העיר, ומחברים בין חללי הסטודיו, הסדנאות והחללים הציבוריים. "המעטפת האוורירית מאפשרת חללי ביניים איכותיים, שיכולים להפוך לחללי שהייה ותצוגה נעימים", מציינים האדריכלים, ומוסיפים כי היא נועדה גם להגן מפני השמש ולספק בקרה תרמית. במובן הזה, בית הספר החדש לא רק מוסיף לקמפוס מבנה נוסף, אלא מבקש לשנות את האופן שבו הכניסה אליו נחווית - ממעבר בין הרחוב לאוניברסיטה למרחב משותף של עיר, קמפוס ופעילות ציבורית.
לזכור ולא לשכוח
בין הפרויקטים האדריכליים החדשים בקמפוס נמצאת גם אנדרטת הזיכרון לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמות שפרצו בעקבותיהם, שצפויה להיחנך בסוף אוקטובר. האנדרטה, הנושאת את השם "קולות חקוקים", היא מיזם משותף של אוניברסיטת תל אביב וקרן גריי, ותוכננה על ידי האדריכלית ליהי עין גדי דוידוביץ, שותפה במשרד DMR לתכנון ואדריכלות, לאחר שהצעתה זכתה במקום הראשון בתחרות שאליה הוגשו 147 הצעות. האנדרטה, שתמוקם בסמוך לבניין גילמן, תוכננה כחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי בקמפוס, והיא מבוססת על מפגש בין ציר החיים לבין ציר זיכרון מתעקל, היוצרים יחד מרחב עגול ומכיל המזכיר בצורתו את סיכת החטופים. לאורך המרחב תוכנן קיר פלדת קורטן שעליו ייחרטו משפטים ודימויים מתוך מדבקות ההנצחה שהפכו לחלק מהנוף הישראלי מאז 7 באוקטובר.
קולות חקוקים, מרחב זכרון, יוצב בסוף אוקטובר בקמפוס
(הדמיה: ליהי דוידוביץ עין גדי)
כך ייראה בערב ובלילה
(הדמיה: ליהי דוידוביץ עין גדי)
"האתגר הגדול בתכנון האנדרטה היה ליצור מקום שמצליח להכיל את הכאב והזיכרון, אבל גם את החיים שממשיכים להתקיים סביבם", אומרת עין גדי דוידוביץ. "מדבקות ההנצחה הן ביטוי יוצא דופן לזיכרון אישי וקולקטיבי. מאחורי כל משפט יש אדם, סיפור וקול שחשוב שימשיך להישמע. הבחירה לחרוט את המשפטים בפלדה מאפשרת להפוך משהו זמני וחולף לחלק קבוע במרחב. רצינו ליצור מקום שאפשר לעצור בו, לקרוא, לזכור ולהתייחד, אבל גם לעבור דרכו כחלק מהחיים בקמפוס. בעיניי, זה אחד התפקידים המשמעותיים של אדריכלות ציבורית – ליצור מקום שמחבר בין אנשים, זיכרון וחיים".
