"תכנון זה תמיד חתרנות. הרעיון הוא לא לקבל את המובן מאליו, אלא לעוף כמה שאפשר. במקרה הזה, זה לעוף הכי רחוק שאפשר בדירת 65 מ"ר". כך מספר האדריכל אמיר רוזיי (37), על אחד מהפרויקטים האינטנסיביים בקריירה שלו – לשפץ ולעצב מהיסוד את דירתו הקטנה בתל אביב, מהתכנון האדריכלי, דרך הרהיטים, ועד למנורות הקריאה. "יש אנשים שקראו לדירה הזאת מעבדת ניסויים. פה הרבה פעמים מתחיל האב טיפוס ורואה איך דברים עובדים. אבל את הפרויקט הזה סיימתי, מבחינתי אפשר להרוס פה הכל ולהמשיך למקום אחר".
הדירה, שבה מתגורר רוזיי עם אשתו שירה ובנם עיליי, נראית כמו סוג של תיק עבודות של האדריכל, המעצב והאמן. כבר במבואה הקטנה מבחינים בתשומת הלב לפרטים הקטנים; משמאל מתלה מעילים שאותו מכנה רוזיי מתלה "פסנתר", עשוי מעץ ומתכת ומשלב מנגנון ייחודי שעיצב רוזיי בעצמו. מעליו, סוג של נברשת אופניים שבנה רוזיי, עשויה משני גלגלי אופניים ישנים. מצד ימין פסל קיר עשוי מחיתוכי עץ צבעוניים ופסי מתכת שחורים שעיצב בהשראת ציור שהיה תלוי בדירה ישנה שבה גר.
אך למעשה, אין צורך לציין את מי מהפריטים בדירה תוכננו בידי רוזיי: לאחר שרכש את הדירה עם בת זוגו שירה לפני שלוש שנים, החליט האדריכל להפוך אותה למגרש משחקים של אמנות ועיצוב. למעשה, הוא זה שעומד מאחורי כל פריט ופריט בחלל. "תמיד היה בי הרצון לעשות דברים, רהיטים, פסלים, מיצגים. כבר בלימודים. אני רואה את הפרויקט הזה כאדריכלות שיכולתי לעשות", אומר רוזיי. "מה שזה אפשר לי זה להיות בהלך רוח שמה שאני רוצה אני עושה. כל מה שיש לי בראש אני יכול לצייר ולממש, כל מה שאני מנסה לפתח. בלי לחכות".
הומור בפרטים הקטנים
ההתאמה האישית והתכנון נמצאים בכל פינה בדירה ובולטים במיוחד בפרטים הקטנים. לאחר שנכנסים דרך המבואה ללב הדירה, פאה צפונית מרושתת בחלונות, מהרצפה עד התקרה, ממלאת את החלל באור. התריסים נעדרים מהחלון, אך נמצאים דווקא על התקרה, בדמות מנורה לבנה שמשחזרת את עיצוב מלבני התריסים הלבנים המעטר את חזיתו של כמעט כל בניין ישן בתל אביב. בסלון מוצבת מנורת עמידה שלמעשה נחתכה מתוך הדלת למזווה, סוג של קאט-אאוט מואר מבפנים שמספק גם תאורה וגם קצת הומור לחלל.
חדי העין יבחינו כי גם הספה הכחולה בסלון, למראית עין פשוטה ומינימליסטית, מביאה קריצה עיצובית אלגנטית עם עיצוב א-סימטרי בחלוקת המושבים וכריות הראש. "להכניס הביתה ספה לא סימטרית הייתה ממש פגיעה בשלום בית, וגם ביחסים עם הרפד", צוחק רוזיי. "לא כולם רואים בעין יפה ספה לא סימטרית, אבל אני עיצבתי אותה במיוחד כדי שתתאים עם הקונסולה (מעין קוביית גבס סגורה בסלון שמשמשת כספרייה ופינת עבודה קטנה, נ"פ). עכשיו אחרי שעשינו אותה, אני חושב שיכולתי ללכת רחוק יותר. היא נועזת, אבל זה יכול היה להיות אפילו יותר נועז".
קשה שלא להישאב לפרטים שנמצאים בכל פינה בדירה, אך לפני כן רצוי לקחת צעד אחורה ולדבר על התכנון האדריכלי שלה. גם שם סירב רוזיי לקבל את המובן מאליו, אפילו כאשר מדובר בדירה תל-אביבית קטנה משנות הארבעים. "בפעם הראשונה שראינו את הדירה מיד הבנו את הפוטנציאל של האור שיש פה. הבנו שזה משהו שצריך להשתמש בו, ולא לסגור אותו בחדר השינה, שמבלים בו רק בערב", מספר רוזיי ."מלכתחילה רציתי ליצור סכמה שבמסגרתה יש את לב הבית, שהוא פינת האוכל והסלון, המטבח מחובר ללב הבית, והחדרים הם מעצם משניים ופחות חשובים".
המטבח המואר למעשה מחובר לפינת האוכל ומייצר אדן חלון אחד והמשכי מקצה לקצה, ללא וילונות או תריסים כלל. "את החלונות עצמם תכננו בהתאם לשימוש", מסביר רוזיי. "ליד שולחן האוכל זו זכוכית חלבית כדי שיהיה אפשר לשבת בכל שעות היום, ובמטבח זכוכית רגילה. עד היום החלונות הם החלק האהוב עלי בדירה. כשמתעוררים עם אור כזה זה קצת מרגיש כמו בית על הים".
חלל שמספר סיפור
במסגרת תהליך התכנון והשיפוץ הפכה הדירה המקורית, דירת 65 מ"ר עם שני חדרים ומרפסת גדולה, לדירת שלושה חדרים. המרפסת הישנה הפכה למטבח החדש, המבואה הקודמת הפכה לחדר רחצה, והמטבח הישן הפך לחדר ילדים. "בגלל שהחדר של עיליי היה המטבח וחדר הכביסה בתכנון הקודם, הניקוז הכללי של כל הדירה עבר שם. כדי לפתור את זה, תכננתי ספסל היקפי שמהווה גם פלטפורמה למיטת יחיד ואזורי אחסון. הצינור עצמו עובר דרך הקיר מתחת לספסל ויוצא החוצה. מבחינה אינסטלטורית זה מאוד נועז, לא כל אחד היה מסכים לעשות את זה, אבל הקבלן שלנו הצליח לגרום לזה לקרות", מספר רוזיי.
הריהוט האינטגרלי בדירה התחיל כפונקציונלי, ומטרתו הראשונית הייתה לאפשר שימוש בחלל וייצור תחושה של מרחב על אף השטח המצומצם. בהמשך, הוא השתלב עם הסיפור האדריכלי השלם של רוזיי. "בעצם הפלטפורמה בחדר הילדים התחילה כמשהו פונקציונלי שנועד להיות פתרון, אבל זה הפך לרהיט שעושה את החדר", אומר רוזיי. "בעיני אדריכלות זה לספר סיפור. גם בממדים של תכנון דירה, הסיפור נמצא בפרטים וברגישות של הדברים, וזה מה שאני אוהב להתעסק בו".
כשמסתובבים בדירה של רוזיי, הסיפורים נמצאים בכל פינה. בפרט, נראה כי רבות מעבודותיו עוסקות בסיפורים ישראליים. מנורת התקרה בסלון למשל, העשויה מעץ בחיתוך לייזר, מציגה את תכנית גדס, תכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב. העיצוב המופשט יחסית מציג באמצעות צורות גיאומטריות של שני ריבועים ועיגול את שלוש הכיכרות המרכזיות בתל אביב: כיכר הבימה, כיכר דיזנגוף, וכיכר רבין.
פריט נוסף בעיצובו של רוזיי מספר סיפור פשוט מאוד אך ייחודי: שרפרף קטן בגובה ורוחב של חצי מטר המורכב משני חלקים. הראשון הוא בסיס עץ גנרי של משטח מרובע עם ארבע רגליים, והשני הוא מעטפת מתכת שהופכת למעין כלוב. יחד, שני החלקים יוצרים שרפרף שנראה כמו ארגז השירות המוכר בכל מכולת וסופר בישראל. "עם השרפרף הזה רציתי להגיד משהו על מקומיות. לקחתי סמל מאוד מאפיין, מאוד לא רשמי אבל מאוד ישראלי והפכתי אותו למשהו אדריכלי", אומר רוזיי. "בכל המבנים המסחריים בארץ היום יש שלד, גרעין, שסביבו מעטפת מזכוכית. זה מה שגם עשיתי עם השרפרף, לקחתי צורה גנרית לחלוטין, והמעטפת היא זו שנותנת לו את האופי. מרחוק הוא נראה כמו משהו אבל מבפנים אין בו הרבה רגש".
"הסיפור פה הוא על האובדן של המקומיות באדריכלות היום", הוא מוסיף. "יש המון פרויקטים היום שמנסים להידמות למשהו בעולם. התוצאה הופכת לפעמים לסיפור שהוא לא כל כך מעניין, גימיק, או שהחוויה בפנים היא חוויה שקצת מקטינה אותך. גם תנובה, שעיצבה את ארגז השירות, היא כבר לא באמת חברה ישראלית היום, היא חברה סינית".
צייר לי דוד שמש
רהיט בולט נוסף הוא שולחן הקפה המוצב במרכז הסלון. השולחן מורכב מגליל מתכת לבנה שלה ארבע רגלי בסיס מעץ, מדף עץ פנימי ומשטח עשוי בלוקים של עץ על פני מבנה הגליל עצמו. גם כאן ההשראה הוויזואלית ברורה - בצורתו, בממדיו ובצבעו מזכיר השולחן את דוד השמש, אחד מהאלמנטים הבולטים ביותר בנוף הישראלי. כאן דוד השמש, שידוע בדרך כלל כגורם המכער את הנוף האדריכלי, הופך לרהיט אלגנטי ומינימליסטי שמככב במרכז החלל.
"דוודי שמש הם מוטיב חוזר בעבודות שלי", אומר רוזיי. "השולחן הזה נקרא ׳שולחן כבשה׳, שמבוסס על מבנה של דוד שמש שהפכתי אותו לכבשה". על מדף בסלון נמצא גם דגם של סט שחמט בעיצובו של רוזיי, שבו החיילים נראים כמו דוודי שמש שחורים ולבנים שהודפסו במדפסת תלת-ממד. ״לדוד שמש יש הרבה משמעויות בארץ מבחינה אדריכלית, וגם מבחינה חברתית. גם הצבע של הדוד עצמו. אם יש לך דוד שחור, או דוד לבן, זה מסמן את הזהות שלך על הבניין".
לצד הסימבוליות הוויזואלית בעבודותיו של רוזיי, הוא מפגין שפה עיצובית נקייה ועקבית שמתאפיינת בקווים נקיים וזוויות חדות, פלטת צבעים בהירה, הרבה שימוש בעץ ודגש רב על מבניות, נפח ופונקציה - תכונה לא מפתיעה בהתחשב ברקע האדריכלי שלו. הניקיון והפשטות בעיצוב "מופרעים" בעדינות באמצעות מחוות אלגנטיות ששוברות את השגרה ומזריקות מעט הומור לרהיט בחלל. כך למשל, שולי הדלתות של ארונות המטבח "מתקפלים" כמעט כמו בד וחושפים שכבת עץ תחתונה.
מוטיב חוזר נוסף הוא הפח המכופף, שמפציע כקישוט ברבים מהרהיטים בדירה. מנורת קריאה מיוחדת בחדר השינה למשל, עשויה מפח מכופף ויוצרת משולש שמשמש גם כחיפוי הנורה וגם כסימנייה. המנורה בחדר השינה חוזרת על המוטיב המשולש, וכך גם בשולי המדפים בסלון ואפילו במזוזה. השימוש בחומרים כמעט גולמיים לצד מבנים פשוטים אך בעלי נוכחות מזכירים במידה מסוימת את האדריכלות הישראלית ככלל.
רוזיי סיים את לימודי האדריכלות במכללת ויצו שבחיפה בשנת 2014 ולאחר מכן עבד במשך שנה בסטודיו של האדריכל היהודי-אמריקני דניאל ליפסקינד. בישראל עבד במשרד האדריכלות של עדה כרמי-מלמד במשך כשש שנים. "אני יכול להגיד שהמקומות שהתחנכתי בהם היו מקומות של מאסטרים שיש להם שפה מאוד ברורה, וכל המשרד עובד לפי הקו שלהם", מספר רוזיי. "במיוחד עם עדה כרמי, היא אדריכלית שעיצבה את הנוף הישראלי. מבית המשפט העליון ועד חלקים מנתב"ג, הפרויקטים שלה הם אבני ברזל באדריכלות הישראלית. העבודה במשרד שלה לגמרי עיצבו את תפיסת העולם האדריכלית שלי".
סמליות ישראלית מעוצבת
למרות פרויקט התכנון ושלל הרהיטים הייחודיים שנוצרו במיוחד עבור הדירה, גולת הכותרת נמצאת אולי דווקא על המדף הארוך המוצב מעל ספת הסלון. במבט ראשון אולי נדמה כי הפריטים המוצבים עליה הם פריטים דקורטיביים, אולם, כל פריט המונח על המדף תוכנן ועוצב בקפידה על ידי רוזיי במסגרת פרויקט אמנותי המכונה "פרויקט ארץ ישראל".
מדובר באוסף של כמעט שלושים עבודות, החל בסיכת פליז קטנטנה שנראית כמו מפת הארץ וכלה בפסל עץ שגובהו מטר וחצי, ורק דוגמית ממנו מוצגת על המדף. בין העבודות הבולטות על המדף: גביע יין מזכוכית המזכיר מגדל מים אותו מכנה רוזיי "מגדל יין". מגף צבאית שעל שרוכיה מודפסת תפילת הדרך. מגדל שמירה עשוי מחלקים של משחק ג'נגה, ומטקה עשויה מעץ שהיא חלק מפסל של קקטוס שעשוי כולו ממטקות.
חלק מהפריטים על המדף הם למעשה גם חנוכיות: חנוכייה המזכירה פיתה עשויה מעץ ומתכת ("את הפיתה ייצרתי בכרסום עץ באמצעות מודל שממש תליתי פה בסלון, והמודל היה פיתה של אייל שני"); חנוכייה של "חומת ההפרדה" הכולל פילבוקס שהופך למקום לנרות; וחנוכיית "מרחבים מוגנים", עשויה מתכת מכופפת. "הרעיון מדבר על זה שהתוספת של הממ"דים הופכת את הבניין לנורא מבוצר, ומייצרת חללים חשוכים באמצע הדירה", אומר רוזיי.
24 צפייה בגלריה
כיפופי העץ והמתכת חוזרים גם בעיצוב המזוזה (מימין) ובמדפים בסלון (משמאל)
(צילום: יריב כץ )
באוסף "ארץ ישראל" שמוצג על המדף בביתו של רוזיי יש הרבה הומור ואסתטיקה, אבל גם מסרים חברתיים טעונים. "ארץ ישראל היא היקום שבו העבודות שלי נמצאות, היא חבל ארץ שהוקם מתוך תלישות עצומה ואינו מפסיק לצעוד במנעד התלישות-שייכות", כתב רוזיי על אוסף העבודות, שהוצג לאחרונה בתערוכת יחיד בגלריה תפוז בירושלים. "בעזרת הקונפליקטים שאני מספר אני משייך את עצמי אליה, למגוון הפיסי, התרבותי והפוליטי שלה. הסיפורים שאני מספר הם ללא סוף או הכרעה אלא מבקשים רק ליצור שייכות".
האובייקטים על המדף מגלמים באופן המזוקק ביותר את גוף העבודות של רוזיי כאדריכל, מעצב, וכאמן. הפריטים משלבים בין סיפור ויזואלי חזק שהם מגלמים, סמליות ישראלית שאי אפשר להתעלם ממנה, ובין פונקציה שימושית כמו משחק ג׳נגה, חנוכייה, או גביע קידוש. רוזיי מכנה את זה, "בין קודש לחול". "תמיד שואלים אותי ׳מה אתה׳, אמן או אדריכל? זה עיצוב או אדריכלות?", אומר רוזיי. "בסופו של דבר אני רואה את עצמי כאדריכל. אם עיצוב מדבר על איך דברים מתחברים אחד לשני ומגיבים אחד לשני, ואמנות זה סיפור שיש לו המשכיות, אדריכלות משלבת בין השניים. היא מייצרת חוויה מתמשכת שהיא גם פונקציונלית, ובמקום הזה אני מנסה למקם את כל העבודות שלי".
