זוג צעיר ושלושת ילדיהם, כולם בני פחות משש, החליטו לחזור לישראל אחרי כמה שנות רילוקיישן בארצות הברית – ולעצב הכול ברגע האחרון. בני המשפחה הגיעו לארץ כמעט בלי ריהוט, שכרו דירת ארבעה חדרים בת 110 מ"ר בתל אביב והיו צריכים להפוך אותה לבית במהירות. אלא ששבוע בלבד לפני חזרתם לארץ הם עדיין לא התחילו לתכנן איך ייראה הבית החדש שלהם. הם פנו למעצבת הפנים מעיין פיינשטיין בזכות הבתים הצבעוניים שהיא מעצבת ושיתפו במצב ובלוחות הזמנים. בין לבין הם שינו את דעתם בנוגע לפרט משמעותי בעיצוב – שימוש נרחב בצבע על הקירות – והתחרטו שוב לקראת הסיום.
"הם תפסו אותי ממש לפני שעליתי למטוס", מספרת פיינשטיין. "הם ראו את העבודות שלי ואמרו שזה בדיוק מה שהם מדמיינים לבית שלהם. באותו יום טסתי לחו"ל והם הגיעו לארץ, אבל הם כל כך אהבו את הפרויקטים שלי שהחליטו לחכות שאחזור".
יום לאחר שחזרה ארצה כבר נפגשה איתם, ובתוך כשבוע הייתה בידיהם תוכנית לעיצוב הדירה. בזמן שהפריטים הוזמנו והבית החל לקבל צורה, התגוררו בני המשפחה אצל ההורים. המעצבת מספרת שההבנה שכל יום נוסף בתהליך היה גם עוד יום שבו חמישה אנשים חיכו לבית משלהם, היא זו שדרבנה אותה להשלים אותו במהירות שיא, ובתוך כחודשיים הושלם הפרויקט.
תוך כשבוע הייתה בידיהם תוכנית לעיצוב הדירה ששכרו. הסלון והמטבח שנשאר לבן
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
החליטו לא לשבור קירות אלא להשקיע במה שיכול לנדוד איתם בהמשך
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
נחתו עם המזוודות לדירה ריקה. לפני השיפוץ
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
המטרה: להיפטר מהווייב הגריאטרי
הדירה בת ארבעת החדרים ששכרה המשפחה הייתה במצב טוב: החללים מרווחים ומוארים, המטבח שמור, הקירות במצב מצוין, ותאורה שקועה כבר הותקנה בתקרה. לעומת זאת הריצוף וחדרי הרחצה, כהגדרתה של פיינשטיין, היו "בווייב קצת גריאטרי". בדירה בבעלות פרטית אולי זה היה האות להרים פטיש, אבל כאן התקבלה החלטה אחרת. בני הזוג והמעצבת בדקו את האפשרות לשפץ את חדרי הרחצה ואת העלויות הכרוכות בכך, ולבסוף החליטו להשאיר אותם כפי שהם. לדברי המעצבת, בדירה שכורה לא כל דבר שאינו תואם את הטעם חייב להיעקר ממקומו, ובוודאי לא כשההשקעה נשארת בסופו של דבר אצל בעל הדירה. במקום זאת הופנה התקציב למה שיכול היה לשנות את חוויית המגורים וגם לעבור עם המשפחה בעתיד: ריהוט, טקסטיל, תאורה, אחסון. וכל זה טובל בהרבה צבע, הוצאה קטנה אך משמעותית מאוד בעיצוב.
המטבח הלבן לצד פינת האוכל הצבעונית
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
הקיר שנצבע ממש ברגע האחרון
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
מזנון הטלווזיה מתכתב עם צבע הכיסאות בפינת האוכל
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
צבעוני, אבל במידה
אם הצבע היה הצד המשמח של הפרויקט, האחסון היה האתגר הפרקטי. שלושה ילדים קטנים זה אומר לא מעט ציוד, ובדירת ארבעה חדרים שבה הוקצו חדר להורים וחדר נוסף לעבודה, שלושתם חולקים חדר אחד והרבה חפצים. "חדר הילדים גדול מאוד, אז ניסיתי לייצר לכל אחד מהם גם מקום משלו וגם מספיק אחסון לשלושתם", אומרת פיינשטיין. על קיר אחד הוצב ארון גדול, לצידו שידת מדפים בגוון מנטה, וליד המיטות של שני הילדים הגדולים נוספו מדפי ספרים אישיים. במרכז נשמר די שטח פנוי לשטיח גדול ולמשחק, כך שאותו חדר מתפקד גם כחדר שינה וגם כחדר משחקים.
ארון כניסה בטורקיז, לצד אמנות בצבעוניות משלימה
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
כל פינה נוצלה ליציקת אופי
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
פתרונות אחסון פוזרו גם בשאר הבית: בסלון שולבה מגירה גדולה לצעצועים, יחידת מידוף קיימת שהתגלתה מאחורי דלתות נפתחה ונהפכה לספרייה שימושית, ושידת טלוויזיה גדולה מספקת אחסון נוסף. למטבח הוספנו אי דו-צדדי הכולל ארונות אחסון מצידו האחד ומקומות ישיבה מצידו האחר, ובמבואת הכניסה יש ארון מתכת למעילים ולתיקים וארון נעליים. "אני לא נבהלת מכלום", אומרת פיינשטיין. "גם כשנדמה שהבית קטן מלהכיל, לכל דבר אפשר למצוא פתרון".
חדר לשני ילדים
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
צבעוניות עזה בגובה עיני הילדים
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
לדבריה, כמעט כל צבעי הקשת "משתתפים במסיבה". אלא שהמטרה לא הייתה ליצור בית שנראה כאילו מניפת צבעים התפוצצה בתוכו. להפך: מאחורי המראה הצבעוני עומד מנגנון די מחושב של מינון. "אני מאוד אוהבת צבע, אבל חייב להיות עניין של איזון", היא מסבירה. "לא אשפוך צבע על כל הקירות. אני אוהבת להשאיר אזורים נקיים, כי הם יוצרים איים של רוגע. אם אשתמש בכל צבעי הקשת בכל מקום, זה כבר יהיה יותר מדי בעיניי".
בחדרים הגדולים והמוארים נצבעו רוב הקירות דווקא כדי לייצר תחושה חמימה ואינטימית יותר. הרהיטים הגדולים, לעומת זאת, נבחרו ברובם בגוונים ניטרליים וטבעיים – לבן, אלון ואגוז – כך שיוכלו לעבור עם המשפחה גם לדירה הבאה. הצבע מגיע מהקירות, מהטקסטיל ומהאביזרים, שקל וזול יחסית לשנות. "מבחינתי הקירות הם קנבס, ובייחוד בדירה שכורה הם מקום מצוין ליצירת צבע, עניין ואופי", אומרת פיינשטיין. "את הדברים הגדולים אני בדרך כלל ממליצה לקנות בגוונים שיוכלו לעבוד גם עם דברים אחרים בהמשך".
חדר עבודה מרווח
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
עם מקום רב לחפצים אישיים ולתצוגה
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
בסלון נעשתה דווקא הפעולה ההפוכה. הקירות נותרו ברובם בגוונים שקטים, והצבע מגיע מהפריטים עצמם: הכיסאות הכחולים, הספה, השטיח הפרחוני ושידת הטלוויזיה. עץ, לבן וגוונים טבעיים משמשים כרקע ומונעים מהכול להיות רועש מדי.
גם לצבעוניות עצמה יש חזרתיות. גוון שמופיע באזור אחד מקבל הד במקום אחר, וכך פריטים שאולי היו נראים מקריים בפני עצמם נהיים חלק מאותה תמונה. "אם יש ספה בצבע מסוים ואין שום חזרתיות של הצבע הזה בחלל, זה יכול להרגיש כאילו חסר משהו", היא מסבירה. "כשהגוון חוזר בעוד נקודה, הכול מתחבר ויש המשכיות".
חדר השינה מאופיין בקירות בגוון לילך
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
הדיירים סמכו עם הצבעים על המעצבת
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
"אה, החלטנו לא לצבוע"
ואז הגיע הרגע שבו כל התוכנית הצבעונית כמעט נשארה על הנייר. הפריטים כבר הוזמנו, יום ההלבשה התקרב, ופיינשטיין התקשרה ללקוחות כדי לוודא שהכול מוכן. "אני שואלת אם כל הדברים הגיעו ואם כבר צבעו את הדירה בגוונים שבחרנו, והם אומרים לי כזה על הדרך: 'אה, כן, שכחנו להגיד לך – החלטנו לא לצבוע את הקירות'. הייתי בהלם. אמרתי: 'לא הבנתי'", היא נזכרת בחיוך.
מי שנבהלה ברגע האחרון הייתה דווקא אם המשפחה. החשש היה שהצבעים, שעד אז נראו מצוין בתוכנית, יהוו במציאות עומס ויזואלי. פיינשטיין החליטה שזה אחד מאותם רגעים שבהם הקשבה ללקוח אינה בהכרח הסכמה איתו. "הזכרתי להם שהם הגיעו אליי דווקא כי הם התחברו לעבודות הצבעוניות שלי, ושכל מה שכבר בחרנו לבית תוכנן כמכלול", היא אומרת. "בחדר השינה, למשל, הקיר הסגול הוא מה שנותן את הטאץ'. בלעדיו הכול היה נשאר אנמי. אמרתי להם: תסמכו עליי. אני יודעת שאתם לא רוצים בית עמוס, ואני מביאה את זה בחשבון". הם השתכנעו – כמעט. כל הקירות שנבחרו נצבעו, מלבד קיר פינת האוכל, שעל הגוון שלו החליטו בכל זאת לוותר. פיינשטיין בחרה לא להתעקש יותר. בחלל המרכזי כבר היו מספיק מוקדי צבע, והיא חשבה שיהיה אפשר לחיות בשלום גם עם הקיר הלבן.
כך נראה אחד החדרים לפני המהפך
(עיצוב וצילום: מעיין פיינשטיין)
חדרי הרחצה לא שודרגו כי מדובר בדירה שכורה
(צילום: מעיין פיינשטיין)
ואז הגיע יום ההלבשה. את ההתקנות ליווה לצד המעצבת ההנדימן טום כהן. התמונות נתלו, הכריות והאביזרים הותפחו ונכנסו למקומם, הרהיטים מוקמו, והחלל שהיה עד אז אוסף של בחירות התחבר לבית אחד. בסוף היום הסתכלו בני הזוג על התוצאה והתלהבו. הם הודו לפיינשטיין שהתעקשה שלא יוותרו על הצבע, ואז קרה דבר מפתיע: הם החליטו לצבוע גם את הקיר האחרון.
עבור פיינשטיין זו הייתה פחות שאלה של ניצחון בוויכוח ויותר הוכחה לכך שצבע עובד אחרת כשהוא נראה כחלק מתמונה שלמה. קיר פינת האוכל נועד לחזור על גוונים שכבר מופיעים בחלל ולתת לפינה נוכחות. כשהבית הכמעט מוכן עמד מולם, בני הזוג יכלו לראות את מה שקודם נדרשו בעיקר לדמיין.
לדברי פיינשטיין, הפרויקט נבנה על אותו עיקרון. מכיוון שמדובר בדירה שכורה, לא הושקעו בה עבודות נגרות יקרות או שינויים שקשה לקחת הלאה. רוב האופי שלה נוצר באמצעות דברים הפיכים ומודולריים – צבע, רהיטים, טקסטיל ואביזרים. ודווקא מפני שמדובר באלמנט ראשי הפיך – צבע על הקירות – אנשים יכולים להרשות לעצמם להיות נועזים מהרגיל, ואם מתחרטים, תמיד אפשר לצבוע מחדש.
