איך הופכים דירה לבית, מה הפריט הכי אהוב בחלל ומה הסיפור שמאחורי השולחן בסלון? "כאן גרים" הוא מדור שמציע הצצה לדירות אורבניות יפהפיות עם טאץ' ייחודי שלא רואים בכל יום, פריטים מיוחדים, רהיטים מרהיבים, אוספים מעניינים ובעיקר סיפורים מרגשים. הדירות יכולות להיות מפוארות ומהודרות או קטנות ושכורות – כל עוד האנשים שגרים בהן הם המעצבים העיקריים.
כאן גרים בשנות ה־70
הדיירים: רוני ארדן (29), בתה תמר (4) ובן זוגה רוי סידס (29)
העיסוק: דוקטורנטית להנדסת סביבה, מהנדסת מכונות בהכשרתה ובעלת שני עסקים בתחום הווינטג' - ריהוט ופריטי וינטג' וחנות אונליין לתכשיטי וינטג' בשם NUMERO 11
המיקום: שכונת בבלי, תל אביב
השטח: 63 מ"ר
הוותק: שנתיים
הסטטוס: בשכירות
עשתה "דוקטורט" בווינטג' ועוסקת בזה
(צילום: נועם רון)
בגיל 21, כשעברה מאשדוד לתל אביב, התחילה רוני ארדן לאסוף רהיטים מהרחוב ומשוקי יד שנייה כדי לרהט את דירתה בתקציב מצומצם. עשור לאחר מכן, מה שהתחיל מכורח הנסיבות הפך לתחום מומחיות של ממש ולשני עסקים, כשביתה בשכונת בבלי הוא מעין אוסף מתחלף של פריטי וינטג' מיוחדים. בין הרהיטים אפשר למצוא כאלו שחתומים בידי מעצבים בינלאומיים, חפצים שנמצאו ברחוב ופריטים שעברו במשפחה. בבית ניכר גם הרקע ההנדסי של רוני, שמתבטא בסקרנות לחומרים ולטכנולוגיות הייצור שמאחורי העיצוב. את דירתה השכורה, שאותה היא חולקת עם בתה תמר ובן זוגה רוי, היא הפכה לחלל צבעוני ועשיר, שמשתנה כל הזמן בהתאם למציאות חדשות ולמצבי הרוח שלה.
"גדלתי באשדוד בבית הכי לבן ומודרני שיש, כזה שהכול בו חדש", מספרת רוני. "ההורים שלי עדיין בשוק מזה שאני מכניסה הביתה דברים מיד שנייה, או אפילו נורא יותר - מהרחוב. האהבה שלי לווינטג' התחילה לפני כמעט עשור, כשעברתי לתל אביב ולא היה לי כסף לרהט. התחלתי לאסוף דברים מהרחוב או משווקים, וכמהנדסת, התלהבתי מאיכות החומרים של הרהיטים העתיקים ומהטכניקה והחדשנות הטכנולוגית של פריטים שיוצרו בשנות ה־50, ה־60 וה־70. בהדרגה למדתי לזהות גם סגנונות, תקופות ומעצבים. אני סטודנטית כל החיים, אז גם על וינטג' למדתי בעצמי.
גם את הקיר דמוי בטון אפשר לפרק ולקחת לדירה הבאה. הסלון
(צילום: נועם רון)
"כסטודנטית עבדתי בשלוש עבודות, בין היתר בחנות של בוב וינטג' ביפו, כדי לממן את האהבה הזאת שעם הזמן הפכה גם לעסק. היום אני מוכרת רהיטים ואביזרים בקבוצת ווטסאפ ובמרקטפלייס, ויש לי גם חנות אונליין לתכשיטי וינטג' שהתחילה מאוסף פרטי. אני קונה פריטים מכל העולם, הולכת לפינויי בתים ומכירה כבר הרבה סוחרים. יש לי רשימות של דברים שאני מחפשת, אבל בסוף אני קונה עם העין. אני רואה בפריטי וינטג' השקעה של ממש, כמו אמנות או זהב, ולכן לא מפחדת להשקיע בהם סכומים גדולים. הבית שלי נמצא בתחלופה מתמדת. החוק הוא שכשנכנס פריט חדש, פריט אחר יוצא. לפעמים אני מחפשת משהו במשך שנים, אבל ברגע שהשגתי אותו ונהניתי ממנו, אין לי בעיה לשחרר. אני מאמינה שגם בחפצים עובד העיקרון הפיזיקלי של שימור אנרגיה. מישהו אהב אותם לפניי, אני אוהבת אותם, ואני מאמינה שהאהבה הזאת נשארת בהם ומפזרת טוב הלאה".
איך הגעת לדירה הזו?
"פרסמתי פוסט בפייסבוק שאני מחפשת בית. מישהי כתבה לי שהיא עומדת לפנות דירה שמתאימה לי בדיוק, אך רק בעוד חצי שנה. באותו הזמן גרתי ביחידת דיור אצל ההורים שלי והתחלתי לאסוף פריטים לבית החדש. מאז שנכנסנו לכאן הבית השתנה אינספור פעמים. הספה כבר עמדה בכל אחד מהכיוונים האפשריים בסלון, ולפעמים מציאה חדשה גורמת לי לשנות סביבה את כל העיצוב. בגלל שזו דירה שכורה, כל מה שהוספתי ניתן לפירוק, אפילו קיר הבטון בסלון. אני אמא יחידנית שעובדת המון, כך שאין לי באמת זמן לצאת לחופשות. הבית הפך לחופשה שלי. זה המקום שאני משקיעה בו, המפלט שלי מהשגרה. כשאני בבית אני מרגישה שאני במלון".
קדישמן לצד שלל פריטי וינטג' שמתחלפים בתדירות גבוהה
(צילום: נועם רון)
הכניסה
"את שידת הכניסה (הסקרטר) מעץ טיק דני קניתי ממישהי שהייתה לה חנות וינטג'. במשך שנים הייתי רואה אותה מצלמת על השידה הזאת את הפריטים שהיא מוכרת, ובכל פעם ביקשתי שתמכור לי אותה. היא סירבה שוב ושוב, עד שבסוף החליטה לעזוב את הארץ והסכימה שתעבור אליי. מעליה תלויה עבודה של מנשה קדישמן שהשגתי בעסקת החלפה במרקטפלייס, כך גם את העבודה הגדולה שתלויה לצידה. אני מאוד אוהבת את קדישמן, מבחינתי הוא מייצג את שיא האומנות הישראלית. על השידה מונח כד מורנו שהיה שייך לסבתא שלי, ועל הקיר תלויים תבליטי פלסטיק של איקאה משנת 2007, שכבר הפכו בעצמם לפריטי וינטג'".
כיסאות שהגיעו כל הדרך מניו יורק ושידה שהייתה במקור של ניצול שואה. המטבח סטנדרטי כי זו דירה שכורה
(צילום: נועם רון)
יצירות של קדישמן פזורות ברחבי הבית
(צילום: נועם רון)
פינת האוכל והמזנון
"את שולחן השיש קניתי באייטמס גלרי, והוא פריט שמלווה אותי כבר שנים. סביבו יש כיסאות של המעצב האיטלקי גסטונה רינאלדי (Gastone Rinaldi), שקניתי מעורך דין שעבר מניו יורק לישראל והביא איתו במכולה אוסף גדול של רהיטי וינטג' במצב מעולה. הם עדיין עם הריפוד המקורי. לצד פינת האוכל ניצב מזנון חתום מעץ רוזווד שקניתי מנכד של ניצול שואה. הוא סיפר לי שסבא שלו הביא את המזנון מהולנד אחרי השואה, ושהוא נשאר במשפחה כל השנים. כשראיתי אותו, מיד ידעתי שמדובר במציאה. אני אוהבת להכיר את ההיסטוריה של הפריטים שאני קונה, אני מרגישה שזה נותן לחפץ עוד רובד של משמעות. מעל המזנון תלויות מראות שהזמנתי מארצות הברית ועליו מונחות מראה ומנורה של EDITION by".
עברה מבד ירוק לעור בגוון קרם
(צילום: נועם רון)
בני הזוג על רקע קיר הבטון
(צילום: נועם רון)
מראה שרוני עיצבה בהשראת המעצב גוסטב ווסטמן
(צילום: נועם רון)
הסלון
"בסלון יצרתי קיר כוח במראה בטון, שבנוי על לוחות גבס שאפשר לפרק בעתיד. הספה והכורסה של המעצב הברזילאי פרסיבל לאפר (Percival Lafer) כוללת בסיס מעץ רוזווד וריפוד העור המקורי שעבר שימור אצל איש מקצוע. בעבר הייתה לי כאן ספת בד ירוקה, אבל בגלל תמר החלטתי לעבור לעור שאפשר לנקות בקלות. יש לי בחלל חמישה שולחנות שיש - שולחן של קסטיאל משנות ה־80, שולחן של EDITION by ושולחנות משיש קררה וסטטואריו. אני אוהבת את הגידים של השיש הטבעי ואת העובדה שאין שני לוחות זהים. על אחד השולחנות מונח רדיו וולטרון משנות ה־70, ולצידו עמדת איפור גרמנית בסגנון ספייס־אייג'. על שולחן אחר מונחים טלפון ומנורת טוקן מאותה תקופה, לצד מאפרת זכוכית מורנו שהייתה של סבתא שלי. השטיח וינטג' משנות ה־70 ואת המראה הגדולה יצרתי בהשראת גוסטב ווסטמן והזמנתי במיוחד לפי מידה".
פינת העבודה של רוי ובה כלי קרמיקה של לפיד מסדרת עין גדי שרוני אוספת
(צילום: נועם רון)
פינת העבודה של רוי
"כשרוי עבר לגור איתי יצרנו עבורו פינת עבודה שהייתה בעבר מחוברת לשלי. על המדפים נמצא אוסף כלי קרמיקה של לפיד מסדרת עין גדי. אני אוהבת את הדרך שבה הם הצליחו לתרגם את הנוף המדברי לשפה עיצובית, ובכלל, מאוד מעריכה את העשייה שלהם. הכיסא הוא אחד מהפריטים היחידים שהגיעו עם רוי. זה כיסא מקורי וחתום של סידס - מפעל רהיטים גדול שהיה בבעלות משפחתו. בהמשך מצאנו יחד עוד שלושה כיסאות כאלה ברחוב. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת".
יחידת מידוף מודולרית וכיסא טוליפ. עמדת העבודה של רוני
(צילום: נועם רון)
פינת העבודה של רוני
"פינת העבודה שלי מורכבת ממערכת סטרינג שקניתי ב־IDANA. הייתי מתקשרת אליהם כמעט כל יום ומנסה לשכנע אותם לעשות לי הנחה, עד שבסוף הצלחתי. אני אוהבת את המודולריות של היחידות האלה, את האפשרות לפרק אותן, להזיז ולייצר מהן קומפוזיציות חדשות בכל פעם. הכיסא הוא טוליפ בייצור ישראלי, ועל המדפים דגם מוקטן של מראת ליפסטיק משנות ה־70 ובובת תצוגה לכובעים שנקראת טוויגי, על שם הדוגמנית. אני מאוד אוהבת אותה, אבל היא קצת מלחיצה את תמר".
כמעט הכול נמצא ברחוב, כולל הווילון. החדר של תמר
(צילום: נועם רון)
"הילדה כבר מתחילה לאסוף פריטי וינטג'"
(צילום: נועם רון)
מטבח המשחקים של זארה הום גם הוא מיד שנייה
(צילום: נועם רון)
החדר של תמר
"גם החדר של תמר מלא בפריטי וינטג' ודברים שמצאנו ברחוב. את הווילון מצאנו ברחוב, השמיכה היא וינטג' משנות ה־70, וארון הקיר הגיע מבית שפונה. בתוכו יש כלי זכוכית מורנו, פריטים של מפעל 'בית היוצר', בובות דיסני ישנות ובובות עץ יפניות. על המדפים הסגולים עומד שלט שהכנתי בהזמנה אישית, לצד תמונת גובלן של חתול, כי תמר מאוד אוהבת חתולים. הכיסא הוא יד שנייה ממותג שנמכר בטולמנ'ס ועשוי מחומרים ממוחזרים, ומטבח המשחקים של זארה הום גם הוא מיד שנייה. אני נותנת לתמר הרבה חופש בבית, והיא בעצמה כבר התחילה לאסוף וינטג'".
חדר השינה של בני הזוג, המיטה חדשה - השאר לא
(צילום: נועם רון)
חדר השינה
"בחדר השינה שלנו תלוי ציור שמן שהגיע מהונגריה, מראה ומנורה משנות ה־70, כלב מזכוכית מורנו ושטיח צמר אוסטרלי שהזמנתי מחו"ל. יחידת הנגרות נבנתה על ידי רוי ואבא שלו, והמיטה של הולנדיה היא אחד הפריטים החדשים היחידים שיש בבית. יש עליה מצעים של רנגולי, שמיוצרים בעבודת יד בהודו. אני אוהבת שלכל דבר סביבי יש סיפור, גם אם אני לא תמיד מכירה אותו - זו אנרגיה שמרגישים".
נועם רון - אדריכלית, מעצבת, צלמת וכותבת, שמספרת את סיפורן של דירות אורבניות מעניינות. רוצים להשתתף במדור? פנו במייל kangarim.info@gmail.com
פורסם לראשונה: 12:30, 29.10.26
