באחד הלילות של מבצע "עם כלביא" רצו בבני ברק אזרחים למקלטים – וגילו שהם נעולים. כן, מקלטים ציבוריים סגורים – בעיצומה של מתקפת טילים. זה לא אירוע נקודתי. זו קריאת השכמה. אנחנו לא מדינה בתחילת דרכה. אבל ההתנהלות שלנו בכל הנוגע למיגון נראית כמו במדינה שבונה לעצמה תירוצים במקום עתיד.
הטילים השתנו: הם מהירים יותר, מדויקים יותר, חודרים מבנים ופוגעים לא רק בגוף אלא בתחושת הביטחון הבסיסית של אזרחים במדינה. התקנים לממ"ד, לעומת זאת, נשארו במקום. הם נבנו בשנות ה־90 עבור מציאות של רסיסים, הדף ואיומים יחסית "פשוטים". המציאות הביטחונית של 2025 כבר שייכת לעולם אחר. והתקן – לא מותאם. לא פיזית. לא נפשית. לא קהילתית. הממ"ד, חשוב לזכור, לא נולד מתוך תכנון מושכל – אלא מתוך בהלה.
במלחמת המפרץ, כשעמדנו מול איום של טילים עם גזים, ישראל אילצה את עצמה להגיב: חוקקה, בנתה, שינתה. הייתה הבנה מערכתית והייתה פעולה מהירה. אבל מאז – דממה. 30 שנה עברו והתקן כמעט לא השתנה. איום אחר, מציאות אחרת ותגובה איטית, חסרת חזון, חסרת תעוזה. כמי שמשלבת בין אדריכלות, תכנון עתידי וכתיבה ציבורית אני אומרת את זה באחריות: מדינה שלא משקיעה במיגון מתכננת לעצמה קטסטרופה. והפער בין מה שצריך ובין מה שנעשה בפועל – הוא מסוכן.
יש לבנות מקלט מתחת לכל שטח ציבורי
לא רק שאין לנו מספיק ממ"דים, אלא שאין לנו כמעט תכנון של מרחבים קהילתיים ממוגנים. אין פתרונות לאנשים עם מוגבלות, אין מענה אמיתי לקשישים, אין שיח על חוסן מרחבי. תכנון מיגון זה לא רק "קיר בטון", זה חזון, זה חוזה בין המדינה לאזרח, זה מרחב בטוח באמת – לא רק טכני, אלא גם אנושי. אנחנו צריכים לחשוב אחרת, לבנות מקלטים תת־קרקעיים מתחת לכל שטח ציבורי פתוח, גן ילדים או בית כנסת; לשלב בהם גם שימושים אזרחיים כמו מאגרי מים, מתקני ג'ימבורי ותרבות; להנגיש אותם גם ביומיום, כך שברגע חירום הם לא יהיו נעולים, אלא מוכנים.
אדריכלית אורנה אנג'לצילום: רונית ולפרולא פחות חשוב – צריך לעדכן את התקן. לא טלאי, לא חוברת הדרכה. שינוי אסטרטגי שלם שיחבר בין פיקוד העורף, משרד הביטחון, מהנדסים, אדריכלים, מהנדסי ערים וראשי ערים. כי כל עוד באגפי התכנון העירוניים ממשיכים לפעול כאילו מיגון הוא סעיף טכני ולא ערכי – החוסן האזרחי של ישראל יישאר מאחור. אם לא נשנה עכשיו – נשלם בעתיד. ובניגוד לרוב השיח הביטחוני בישראל – החזית הבאה היא אנחנו, האזרחים. הילדים. הקשישים. השכונה. העורף כבר מזמן הפך לקו הראשון. השאלה היא - האם נמשיך לנהוג כאילו חוסן אזרחי הוא מותרות ואיכות תכנון היא בגדר המלצה?
ולגבי מה שעתיד להשתנות בשש אחרי המלחמה, עוד מוקדם לקבוע, אבל אפשר להעריך בזהירות שכיוונים מסוימים כבר מתבהרים. כמי שמקשיבה לחבריה המהנדסים, ויש בישראל מהנדסים נפלאים, אני מאמינה שהמלחמה הזו – על שלל איומיה – תוביל לבחינה מחודשת של התקנים הקיימים ושל עצם התפיסה המיגונית בישראל. עד כה, תקן הממ"דים (שנכתב עוד בשנות ה־90) התבסס על עקרון של "מינימום נדרש", כלומר, מרחב מוגן ייעודי לכל דירה, שמספק מענה בעיקר לאיומי רקטות קונבנציונליות. אבל אנחנו כבר לא שם.
אורנה אנג'ל היא יו"ר התאחדות האדריכלים בישראל
