שערי מחנות הריכוז, תאי הגזים, מדים אחידים ומסדרים מתוזמנים להפליא – כל אלו הם רק חלק ממכונת המלחמה של גרמניה הנאצית, שהופעלה לא רק בכוח הנשק אלא גם באמצעות דימויים חזותיים, אובייקטים מעוצבים ותכנון דקדקני. אדריכלים, מעצבים גרפיים ומעצבי מוצר השתלבו במנגנון הרצחני הזה, לעתים מתוך כפייה ולעתים מתוך שיתוף פעולה.
כך, לדוגמה, השלט המפורסם "העבודה משחררת" במחנה ההשמדה אושוויץ – אובייקט שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מחנות הריכוז. מסר זה, בעל המשמעות הצינית והמניפולטיבית, עוצב במחשבה תחילה ככלי לשליטה בתודעה. ועד כמה שזה נורא, מישהו שם אפילו חשב על הפונטים של השלט הזה ואיזה מסר הם מעבירים. באופן דומה, מחנות כמו בוכנוואלד ואושוויץ נבנו לא רק כמערכות להשמדה המונית, אלא גם כאתרים שהנדסתם החזותית שירתה את האידיאולוגיה הנאצית: סדר, יעילות ותיעוש מוחלט של חיי האדם ושל מותו.
שני אדריכלים יוצאי אסכולת באוהאוס, פרנץ ארליך ופריץ ארטל, מספקים דוגמאות קונקרטיות למעורבות המעצבים במכונת ההשמדה הנאצית. ארליך, אסיר פוליטי בבוכנוואלד, עיצב את שער המחנה שעליו נכתב "כל אחד לעצמו" – ביטוי נוסף לציניות שהייתה חלק בלתי נפרד מהשיח הנאצי. בהמשך, עבד ארליך, שהיה ארכיטקט בהכשרתו, על תכנון מבנים נוספים במחנה ואף תכנן את תוכנית ההרחבה שלו. הארכיטקט השני שלמד בבית הספר באוהאוס, ארטל, השתלב בוואפן אס-אס ותכנן את תאי הגזים ואת המשרפות באושוויץ – תשתית לרצח ההמוני שהתרחש במקום.
4 צפייה בגלריה
אדריכלים תכננו את תאי הגזים והמשרפות במחנות ההשמדה
(צילום: AP Photo/Czarek Sokolowski)
אופנה, משפט ותקשורת בשירות ההשמדה
גם דמותה של מעצבת האופנה המפורסמת קוקו שאנל מעוררת שאלות מוסריות. שאנל ניצלה את קשריה עם קציני הגסטאפו בזמן הכיבוש הנאצי בפריז, כדי לקדם אינטרסים אישיים, כולל ניסיון להשתלט על חברת הבשמים שניהלה אז משפחה יהודית. דמותה ממחישה כיצד עיצוב, יצירתיות ופעולה מוסרית אינם תמיד צועדים יד ביד.
כשעלה השלטון הנאצי באופן דמוקרטי בגרמניה בשנת 1933 הוא פעל מיד להשלטת הדיקטטורה של המפלגה. לשם כך נקט בכמה פעולות. הראשונה הייתה השתלטות על מערכת המשפט והשנייה הייתה השתלטות על המדיה. שתי פעולות שנהוגות על ידי משטרים להשלטת דיקטטורה. אך באופן מפתיע, המפלגה הנאצית עשתה עוד פעולה שלא נעשתה עד אז ומאז על ידי מפלגות דיקטטוריות. הם השתלטו על עולם העיצוב, הארכיטקטורה והתרבות, כיוון שהבינו את הכוח הרב שיש בהם להעברת המסרים שלהם.
הקשר הזה בין עיצוב וארכיטקטורה לשלטון הנאצי מדגיש תובנה מהותית: עיצוב אינו רק יצירה של חפצים יפים או פונקציונליים, אלא כלי לעיצוב התודעה והמציאות. האדריכלות של המחנות, המדים האחידים, הסמלים, הפונטים והכוריאוגרפיה של המסדרים – כל אלו שירתו את האידיאולוגיה הנאצית באופן ישיר. המפלגה הנאצית שהבינה שאידיאולוגיה תעבור לציבור דרך אלמנטים מעוצבים לשימוש יומיומי הוציאה כל שנה ספר מיתוג שבו עיבדה את הרעיונות שלהם לסמלים, צבעים, צורות ועוד. העיצוב הזה נועד לא רק לייעל את מנגנון ההשמדה, אלא גם לבסס את השליטה הפסיכולוגית על הקורבנות ועל החברה כולה.
4 צפייה בגלריה
שליטה לא רק בכוח הנשק אלא גם בעזרת דימויים חזותיים. אוסף "מזכרות" של סמלים נאציים
(צילום: AFP)
דוגמאות אלו מעוררות שאלות נוקבות על תפקידם של מעצבים - אז והיום. האם המעצבים של אותה תקופה פעלו מתוך כפייה? מתוך הישרדות? או שמא היו שותפים פעילים? שאלות אלו אינן רלוונטיות רק לעבר. בעידן של טכנולוגיות מתקדמות, בינה מלאכותית ויכולת השפעה חסרת תקדים על החברה, על מעצבים לקחת אחריות לא רק על הפונקציונליות והאסתטיקה של יצירתם, אלא גם על השלכותיה האתיות.
השואה היא תזכורת כואבת לכוחו האדיר של עיצוב – כוח שיכול לשרת קדמה וצדק, אך גם דיכוי והרס. אחד מהתפקידים החשובים של העיצוב הוא לקחת רעיונות וטכנולוגיות חדשות ולהנגיש אותם לציבור הרחב בצורה מעצימה ולא הרסנית. מהותו של העיצוב נקבעת על ידי הערכים והמטרות של מי שיוצר אותו. הבחירה בין עיצוב שמקדם ערכים הומניסטיים ובין עיצוב שמשרת אידיאולוגיה הרסנית היא בידינו – היום, מחר ולעולם.
פרופ' אורי ברטל הוא ראש תוכנית התואר השני לעיצוב תעשייתי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
