לפני שמונה שנים עמדה אסתי אחימאיר (58), מעצבת פנים עם גישה אקולוגית, מול הריסת בניין ברמת אביב. קבלן הזמין את הדיירים לצפות בשידור חי ברגע הריסת המבנה הישן שבו התגוררו (וממנו פונו זמנית) לטובת הפרויקט החדש שעמד להיבנות במקום. אירועים כאלה קורים מדי פעם ומשמרים קשר חיובי בין הקבלן לקבוצת הדיירים שפינה מבתיהם במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית. ואת מה שקרה שם היא לא שכחה. "את ראית פעם אירוע הריסה שבו מביאים את כל הדיירים של הבית כדי להיפרד מהבניין?", נזכרת אחימאיר. "ברגע שהורסים אותו הם ממש חותכים את הבניין לחצי, מלמעלה למטה, וזה הרגיש כמו להסתכל על מיניאטורה. את רואה את החדרים בתוך הבתים עם הרהיטים והתמונות. זה מאוד אסתטי ומרשים. עמדתי וחשבתי, יואו, איזה ארון יפה, איזו מנורה, כיסא, ספה! גם בחוץ הייתה ערימה עצומה של רהיטים משגעים בחוץ. האירוע הזה טלטל אותי וצבט את הלב על החפצים היפים שהולכים להיזרק".
היא לא שיערה שמה שהחל על חורבות הבניין ההרוס, יוביל למיזם של חייה. ביום שישי, 3 ביולי, היא ושותפיה לדרך יציינו שנתיים למתחם just a second עם סיורי היכרות, הרצאה ודוכנים של יצרנים מהצפון, אבל ההתחלה הייתה לגמרי אחרת.
עמותת just a second עורכת הפנינג ב-3.7
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
כמעצבת שפועלת מתוך אג'נדה ירוקה, מה עורר בך אירוע ההריסה?
"צביטה בלב. כשהחלו תהליכי התחדשות עירונית, מה שנקרא תמ"א 38, והוזמנתי לעצב דירות בפרויקטים חדשים 'על הנייר', שוב ראיתי איך קבלנים מורידים בניינים קיימים על תכולתם. הצביטה הפכה להיות שבר בלב. אמרתי שלא יכול להיות שפשוט הורסים בניין וכל הפריטים שדייריו השאירו פשוט נהרסים. התחלתי לחשוב איך אפשר לעשות משהו פרקטי עם כל מה שנזרק".
אסתי אחימאיר ויעל שטיימברג, היזמיות
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
לרהט את הבית בחפצים עם סיפור. just a second
(צילום: נדב הובר)
המתנדבים משפצים רהיטים מהריסות
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
הזדמנות שנייה לחפץ ישן
קצת לפני הקורונה הגיעה אסתי לעצב דירה קטנה בתל אביב השייכת ליעל שטיימברג (64), אז עובדת במכון הישראלי לדמוקרטיה שעשתה דוקטורט בפסיכולוגיה. השתיים גילו בשיחה שהן חולמות את אותו החלום והחלו לחשוב איך להקים מקום שמכבד את העבר. כך החל להתגלגל הרעיון של מתחם Just a Second בדרך מנחם בגין 34 בתל אביב המוקדש לריהוט יד שנייה. "אסתי ואני באנו מרקע שונה והחיים גלגלו אותנו לפגוש זו את זו", מגלה יעל. "כל אחת הגיעה לסיפור של הקמת המיזם מתוך מוטיבציות אחרות. אצלי היה פער בין המוטיבציה הענקית ליצור רק מדברים שזרוקים בשפע ובין העובדה שלא הייתה לי יכולת כזו. היה לי חלום על מקום שיהיה מצע עבור אנשים ליצור מהשפע הקיים, מאשפה. בעקבות החלום התחלתי את הדוקטורט שלי בחינוך, הפכתי להיות מנהלת יחידת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. כש'נגמר' לי האור בעיניים אחרי הרבה שנות מחקר, אסתי ואני החלטנו להקים את המיזם שלנו".
הצעד הבא בהגשמת החלום היה המפתחות שקיבלו אסתי ויעל ביוני 2024 לבניינים לפני הריסה במסגרת התחדשות עירונית של חברת תדהר. הבניינים ניצבו ברחוב בזל בתל אביב והשתיים הביאו צוותים לבצע פירוק סלקטיבי, העבירו את הרהיטים למחסנים, והחלום קרם עור וגידים. כעת פועל המיזם הסביבתי־חברתי Just a Second בבניין ישן ששימש את בל"ל (הבנק הבינלאומי הראשון) בעבר. על פני 400 מ"ר שהוקמו גם בתרומת בנק הפועלים וחברות נוספות יש חנות ענק לפריטי יד שנייה שעברו מִחדוש ורסטורציה, בית קפה עם עוגות נהדרות, אזור לסדנאות ולאירועים, בית מלאכה עם נגרייה ומִכשור לעבודות מסגרות וחלל לצביעה ולשיפוץ. מחוץ למתחם יש גם מחסנים של ציוד מפורק שהגיע מבניינים לפני שנהרסו וכך ניצלו מהטמנה באדמה. בקרוב יושק גם אתר מקוון שבו יהיה אפשר לקנות פריטי ריהוט ואביזרים לעיצוב הבית.
המיזם הזה, שכבר קיים במקומות שונים בעולם בגרסה כזו או אחרת, הוא חלוצי ומקדם כלכלה מעגלית ועיצוב מתוך השפע הקיים. ויש עוד רובד: מי שמעניק להם חיים חדשים בבית המלאכה הם לוחמי מילואים ומתנדבים בליווי מעצבים. רווחי המכירה נתרמים לעמותת "בשביל המחר" המעניקה סיוע נפשי ללוחמים ולוחמות המתמודדים עם פוסט-טראומה. בסדנאות עובדים בשבוע כ-50 איש, חלקם מתנדבים וחלקם מילואימניקים בין עבודות שמקבלים תשלום על עמלם.
מילואימניקים בפעולה
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
באו לשנות מנגנון ורגולציה, ועובדות עם יזמי נדל"ן ועם רשויות ורשתות
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
"החלום הוא שבכל עיר גדולה בישראל יהיה מתחם משגע כמו Just a Second"
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
באוקטובר 2025 פירקתן את בית הכנסת הגדול בתל אביב.
אסתי: "אחת מחברות הנדל"ן היזמיות שעובדות איתנו התקשרה לומר, 'בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי עובר שחזור, ונשאר ריהוט ששייך לעירייה, בואו לקחת'. ארון הקודש וחלונות הוויטראז' נשמרו לגלגול החדש, אבל ריהוט רב ומגוון עמד להיזרק. קיבלנו יום שלם לפנות כמה שיותר ממנו. היו שם 60 ספסלי בית כנסת של חמישה מושבים, ועיריית תל אביב עצמה הביאה אותם אלינו למתחם. פרסמנו לציבור שבאו לרכוש אותם ב-100 שקל לספסל. קיבוץ בעוטף שנשרף להם בית כנסת ב-7 באוקטובר לקח עשרה ספסלים למִחדוש. זה היה מרגש מאוד".
למה חברות נדל"ן ואדריכלים פונים אליכן?
אסתי: "מעצבי פנים או אדריכלים תמיד רוצים דף נקי לבן. להתחיל מאפס. לי כל הזמן הייתה צביטה בלב על הדברים היפים מפעם שפשוט מושלכים, חלקם מעוצבים ויצירתיים, רק כי אנשים רוצים חדש. אצלי החלום היה לנסות להציל דברים מפורקים".
יעל: "כולנו נתקלים במצב הזה, כשיש דברים טובים בבית שלנו ואין לנו מה לעשות איתם. הכי פשוט לשים אותם ברחוב כי המנגנונים בישראל מעודדים אותנו לעשות את זה. את משלמת על משאית עירונית שמגיעה ואת משלמת על ההטמנה באדמה ועל כל המנגנון סביב השולחן המסכן שנזרק. החנות היא חוליה הכרחית בשרשרת והיא מספרת את הסוף – את הכלכלה ואת העיצוב המעגלי".
איך מנגנונים של רשויות מקומיות יכולים להשתנות בעקבות המיזם שלכן?
יעל: "יש המון חנויות יד שנייה והמון קבוצות ווטסאפ למסירה. אסתי ואני מאוד אוהבות את זה, אבל אנחנו באות מלמעלה. מה שמעניין הוא לשנות תפיסות בתחום של אשפה גושית איכותית, שזה השם המפורש, או אוצרות רחוב מטופלת כפי שאנחנו קוראות לזה. בהתחדשות עירונית אין יותר פינוי-בינוי, יש פינוי, פירוק, בינוי, הכנסנו שלב חדש באמצע כדי שלא ייזרקו חפצים. באנו לשנות מנגנון ורגולציה, לכן אנחנו עובדות עם יזמי נדל"ן גדולים ועם רשויות ורשתות של דיור מוגן וקניוני עזריאלי. אנשים רוצים שנבוא ונאסוף מהם חפצים, אם הסבתא נפטרה או הדודים עשו רילוקיישן, אבל אנחנו לא אלטעזאכן. אנחנו חלק מהמערכת. כבר פירקנו יותר מ-600 דירות וזה לא מייקר לקבלנים את התהליך, להפך".
אתן בעצם עובדות עם יזמים פרטיים ולא מול רשויות מקומיות. הן עדיין לא הגיעו.
יעל: "נכון, ליזמים יש אינטרס לחבור אלינו. זה נותן להם הרבה ערך. החיבור אלינו נותן להם נקודות זכות בדוחות ESG של אחריות תאגידית שהם צריכים להגיש, וזה עוזר להם למיתוג שלהם כיזמים חדשניים ומובילים בתחום האורבני. קל יותר לקבל אישורי בנייה כשאתה צובר נקודות כיזם חדשני. חוץ מזה, הם תורמים ללוחמים ולוחמות. יש פה גם היבט חברתי וגאוות יחידה של הדיירים בבניינים שמולם הם עובדים".
איך אפשר לפנות כל כך הרבה פריטים בזמן קצר לפני הריסת בניין?
אסתי: "אנחנו נכנסים ברשות הדיירים שמשאירים לנו במיוחד ציוד שאינם רוצים יותר, ואנחנו לא מעכבים את מועד ההריסה אפילו בשנייה. פיתחנו שיטה מאוד יעילה ומהירה. אנחנו נכנסים לבניינים ביעילות, עושים מיפוי מראש של מה שאנחנו אוספים בעזרת תוכנה שפיתחנו לצרכים שלנו, והיא מסייעת לנו לומר לצוותים שלנו מה לקחת מהבניינים וגם אוספת לנו נתונים ודאטה, כי אנחנו לא רוצים סתם לאסוף. יש לדרך משמעות. אנחנו, לפני הכול, מעבירות לדיירים מכתב פנייה שמספר על שיתוף הפעולה שלהן עם היזם. רובם שמחים על היוזמה ומשאירים לנו חפצים לאיסוף. לשטח אנחנו מגיעות עם צוות, כולם לבושים וסטים, שידעו מי הם ולא יחשדו שמדובר בגזלנים".
עובדים ומתנדבים בבית המלאה. "תהליך תרפויטי"
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
פירוק בית הכנסת הגדול באלנבי
(צילום: גלי מיכאלי ולילך פלד)
אילו עוד ערכים שילבתן במיזם?
אסתי: "אנחנו מעסיקות מילואימניקים בין סבבים. כשהכול התחיל זיהינו אוכלוסייה שמחפשת מה לעשות עם עצמה בין שירות המילואים והחלטנו שאנחנו מעסיקות אותם בפירוק הבתים בשכר מלא. חלקם ממשיכים לעבוד על הרהיטים בבית המלאכה. זה תהליך תרפויטי. יש גם בנות, לא רק בנים".
יעל: "כדי להוביל שינוי בישראל צריך שותפים אמיצים. זה כמו בסטארט-אפ, צריך אנשים שיכניסו את היד לכיס ושייתנו רוח גבית. אנחנו מבקשות היום שיתופי פעולה ממשרדי ממשלה. זאת אחת הדרכים לחולל שינוי. החלום שלנו הוא שבכל עיר גדולה בישראל יהיה מתחם משגע כמו Just a Second עם חנות לגופי תאורה, רהיטים, כלים, ספרים וצעצועים, וגם בתי מלאכה שאנשים יוכלו לבוא לשם, לתקן וליצור ולהמציא באווירה חיובית תוך שימוש בשפע הקיים".
למה אנחנו, העם שהיה צריך הכי לכבד את העבר שלו, נהנה לקנות חדש?
אסתי: "שאלה פילוסופית מצוינת. יכול להיות שדווקא בגלל שהמדינה שלנו צעירה מאוד וזה ממש פסיק בזמן לעומת מדינות אחרות, אנחנו רוצים לבנות את עצמנו ולבסס את עצמנו לא על סמך העבר. אולי אנחנו צורכים חדש כדי למחוק את הישן. אבל אני חושבת שבשנים האחרונות אנחנו רואות ומרגישות שזה משתנה. אנשים מחפשים אותנו ומגיעים מכל הארץ. כשהתחלנו את המסע, היו מי שאמרו לנו שאנחנו לא נצליח כי פה זה לא אירופה ואין מודעות למִחדוש ולאיכות סביבה. איזה שטויות! אנחנו רואות כל יום את ההפך הגמור. אנשים ממש משתוקקים לחפצים של פעם".
יעל: "כמעט כל מי שנכנס אלינו גם רוצה להתנדב. יש לנו רשימת המתנה של מתנדבים. לצד המתנדבים יש לנו מעצבים שמכוונים אותם. גם בקרב המילואימניקים יש לנו רשימת המתנה. אנחנו משלמות להם, אז אנחנו לא יכולות לקלוט את כולם, וזה אחד הדברים הכי מורכבים שאנחנו מתמודדות איתם. איך אומרים להם 'לא' כי אין מקום? כחברה עלינו לתת לחבר'ה האלה מקום מרפא דרך עשייה".
מהו החפץ הכי מטורף שהגיע אליכן?
אסתי: "אנחנו הרבה פעמים נכנסות לדירות ומוצאות דברים מוזרים בטירוף. כך היה עם הכד שמצאנו שנראה כמו גוש צואה, תסלחי לי, של איזו חיה עם המון חורים. הגיע אדריכל מקסים בשם איתי ארליך, שעושה גם בלוג על טיולים ועיצוב, קנה את הכד והעלה לאינסטגרם, ובכל חור בגוש הכניס פרח. היו לזה יותר ממיליון צפיות, ואנשים פנו לשאול אם יש לנו עוד כזה. התברר שקוראים לכד הזה לוטוס, הוא משנות ה-70 ומיועד לפרחים. הוא שווה כמה מאות יורו. יכולנו עכשיו לעשות אקזיט ולהעסיק המון מילואימניקים אם היו לנו עוד כדים כאלה".
מה תסמנו כהצלחה?
יעל: "אם נצליח לגייס את המדינה ואת החברות הגדולות לשינוי בכל הקשור למִחדוש אורבני. זו עבודה מאוד לא פשוטה לגרום לאנשים בתקופה הקשה הזאת לחלום על משהו אחר. אנשים וחברות נמצאים היום בהישרדות, איך אנחנו אמורות לרתום אנשים עמוסים בין הישרדות לעומס רגשי לחלום כזה? הדרך העיקרית שבה אנשים נרתמים אלינו קורית כשבאים לבקר אותנו במתחם. אין טוב ממראה עיניים. הם חווים את החוויה עם בתי המלאכה ומבינים את החלום".
אסתי: "כל מי שנכנס לכאן חווה אנרגיה טובה של עשייה ושל שותפות ומשמעות. אנשים מרגישים את זה, ויש כאלה שבאים כל שבוע. מבחינתם זה כמו לבוא לתערוכה, לראות מה קורה, הם נכנסים לבית המלאכה כדי להרגיש את האווירה הזאת. קורה פה משהו אחר, חדש. ואנחנו חולמות שיהיו לנו עוד מקומות כאלה בכל עיר גדולה בארץ, שיהיו מתחמים משגעים של שימוש חוזר".
