בלב לוס אנג'לס נפתח המרכז התרבותי על שם גולדריץ' (Goldrich Cultural Center) כחלק ממוזיאון השואה, יצירה ארכיטקטונית מרשימה של האדריכל הישראלי־אמריקאי חגי בלזברג. בניגוד למבנה המקורי, המבנה החדש הצמוד אליו, שונה מאוד. הקווים המעוגלים יוצרים תחושה של תנועה והמשכיות - כמעט כמו זרועות שנפרשות אל הפארק ואל הקהילה שסביבו. הגג הלבן, בעל הצורה האורגנית והגלית, מעניק למבנה מראה כמעט מרחף, בעוד שהחללים הפתוחים והחזיתות השקופות מחברות בין הפנים לחוץ.
במבט ממעוף הציפור, נראה המבנה כמו חלק מהנוף ולא כגוף זר בתוכו: הוא מתפתל לאורך הפארק, עוקב אחר הטופוגרפיה של השטח ומשקיף אל הסביבה. החופה המרכזית משמשת כמעין "מטרייה אדריכלית" שמאחדת בין הביתנים השונים ויוצרת מרחב מפגש - מקום שבו אנשים יכולים לעצור, להתכנס ולהרהר בעבר.
זיכרון בפנים, פארק משגשג בחוץ
מאחורי הפרויקט המרגש עומד בלזברג, יליד ישראל, שעבר לארצות הברית בילדותו והיה גם האדריכל שעיצב את מוזיאון השואה בלוס אנג'לס שנפתח בשנת 2010. המוזיאון היה יוזמה של ניצולי שואה שנפגשו בשיעורי אנגלית בהוליווד. הם החלו לאסוף מסמכים, תמונות וחפצים אישיים מתקופת השואה במטרה לשמר את זיכרון יקיריהם שנרצחו ולחנך את הדורות הבאים. במשך שנים עבר האוסף ממיקום אחד לשני, עד שבסופו של דבר התמקם במוזיאון המרשים.
הבחירה בבלזברג כאדריכל שיעצב את מרכז גולדריץ', שנפתח לקהל ב־14 ביוני, הייתה ברורה וטבעית לחברי ועד המוזיאון ולמנכ"לית בת' קין. וכך היה. שבועות ספורים לפני הפתיחה הרשמית של המרכז, ערכו השניים עבורי סיור במרכז שעדיין היה בשלבי בנייה והכנה לקראת הפתיחה הגדולה. במהלך הסיור הסביר בלזברג כי תכנן את המרכז כך שהמבקרים יעברו באופן טבעי בין החללים השונים, כשמבעד לחלונות הענק יזכו להציץ בפארק הירוק והיפה שבחוץ. הניגוד הזה בין המוצגים המספרים את סיפורם של היהודים בתקופה השחורה ביותר בהיסטוריה, ובין הפסטורליה שבחוץ, היה מכוון וחלק מהמסר. "אתה רואה בחוץ את החיים – אנשים מטיילים, כלבים רצים, משפחות עורכות פיקניק, ילדים משחקים כדורגל. בתקופת השואה, בזמן שיהודים היו כלואים בגטאות ובמחנות, החיים המשיכו להתנהל מחוץ לחומות. אנחנו רוצים שהמבקרים ירגישו ויבינו את הניגוד הזה", מסביר האדריכל.
האדריכל חגי בלזברג והמנכ"לית בת' קין
(צילום: איילה אור-אל)
ההחלטה להרחיב את המוזיאון הגיעה לאחר הביקוש הרב מצד מבקרים, בעיקר ממוסדות חינוך בלוס אנג'לס ומחוצה לה. "כשפתחנו את המוזיאון, הערכנו שיגיעו אליו כ־15 אלף מבקרים בשנה, אבל תוך זמן קצר מספר המבקרים זינק ליותר מ־100 אלף מדי שנה, ובהם כ־30 אלף תלמידי בתי ספר. המבנה המקורי פשוט כבר לא הצליח להכיל את הביקוש. לכן, לפני כשש שנים נולד החזון להקים את מרכז התרבות גולדריץ', וכיום אנחנו נמצאים בשלבים האחרונים של הבנייה" אמר בסיור בלזברג.
המרכז החדש המשתרע על פני כ־6,500 מ"ר - כמעט פי שניים משטחו של המוזיאון הישן. הקמפוס המורחב כולל 25 אלף פריטים היסטוריים שיאפשרו למבקרים להתחקות אחר סיפור השואה, החל מחיי היהודים לפני המלחמה, דרך הזוועות שהתרחשו במהלכה ועד להשלכותיה המתמשכות על המציאות של ימינו. "רוב הפריטים נתרמו על ידי ניצולי שואה, משחררי המחנות וצאצאיהם", סיפרה קין. אחד המוצגים הבולטים במרכז הוא קרון משא מקורי מתקופת השואה - אחד הבודדים מסוגו ששרדו בעולם. הקרון התגלה סמוך למחנה ההשמדה מיידנק, ובתקופת המלחמה הוביל עד 200 בני אדם ביום על שטח של 23 מ"ר בדרך למחנות הריכוז וההשמדה.
"ראינו קרונות כאלה באינספור תצלומים, אבל כשעומדים מול אחד כזה במציאות, אי אפשר להישאר אדישים," אמר בלזברג. "רצינו ליצור חוויה אינטימית יותר – כזו שמאטה את קצב ההליכה של המבקרים, מובילה אותם להקיף את הקרון ומאפשרת להם להתמודד בהדרגה עם מה שנמצא בתוכו".
Goldrich Cultural Center
(צילום באדיבות Goldrich Cultural Center)
Goldrich Cultural Center
(צילום באדיבות Goldrich Cultural Center)
הקרון המקורי שנמצא ליד מחנה ההשמדה מיידנק
(צילום באדיבות Goldrich Cultural Center)
כולל "מפגש" עם ניצולי שואה
הפרויקט התאפשר לאחר שעיריית לוס אנג'לס הקצתה לטובת ההרחבה שטח שלא היה בשימוש בתחומי פארק פאן פסיפיק, מבלי לגרוע משטחי הדשא והשטחים הירוקים. מדינת קליפורניה העניקה מענק ראשוני בסך 8.5 מיליון דולרים, שסייע בהנעת גיוס הכספים להרחבת המוזיאון. לדברי קין, המענק שיקף את ההכרה בהשפעתו ההולכת וגדלה של המוסד. תמיכה משמעותית נוספת התקבלה מיונה גולדריץ' ז"ל, יזם נדל"ן, ניצול שואה ופילנתרופ, שעל שמו נקרא המרכז וכן מתורמים נוספים. עלות הפרויקט נאמדת בכ־70 מיליון דולר.
המרכז החדש כולל גם תיאטרון שמארח מופעי תרבות, מוזיקה, סרטים, הרצאות ושיח ציבורי. בסמוך לו נבנה תיאטרון אינטראקטיבי שבו המבקרים יוכלו "לפגוש" ניצולי שואה באמצעות טכנולוגיית הולוגרמות מתקדמת. במקום לצפות בעדות מוקלטת בלבד, המבקרים יוכלו לשאול שאלות ולקבל תשובות בזמן אמת - חוויה שנועדה לשמר לא רק את הסיפורים, אלא גם את האנושיות והנוכחות של מי שחוו את האירועים.
עבור בלזברג וקין, המרכז החדש הוא אישי מאוד. אביו של בלזברג היה בן שלוש בלבד כשאמו נמלטה מפולין לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. רבים מבני משפחתו המורחבת נרצחו בשואה. גם סבה וסבתה של קין היו ניצולי שואה מפולין. סבתה שרדה שני מחנות ריכוז, ובהם אושוויץ, ועל זרועה היה קעקוע המספר שקיבלה במחנה. סבה נשלח למחנות עבודה כפייה. "גדלתי מגיל צעיר מאוד עם הסיפורים האלה", סיפרה קין. "אבל הם לא סיפרו אותם כדי להישאר בתוך הסבל, אלא כדי ללמד על כבוד, על אחריות ועל החשיבות של חינוך הדורות הבאים. אסור לנו להיות אדישים או לקחת דברים כמובן מאליו".
אחד הפריטים האהובים עליה במיוחד במוזיאון הוא צילום של סבה בילדותו בפולין, לפני מלחמת העולם השנייה. "לפני כמה שנים בן דוד שלי במקסיקו סיטי מצא תמונה של סבא שלי כשהיה בערך בן שמונה, עומד בתוך בית הכנסת הגדול בעיר הולדתו. הוא היה חלק ממקהלת ילדים, לצד הרב והחזן של בית הכנסת", מספרת קין. לדבריה, תמונה אחת יכולה לפתוח חלון לעולם שנעלם. "היא מאפשרת לנו להרכיב מחדש חלקים מההיסטוריה שלנו".
25 אלף פריטים היסטוריים על 6,500 מ"ר
(צילום באדיבות Goldrich Cultural Center)
זהו גם הרעיון המרכזי בתערוכה הראשונה במרכז החדש, שתעסוק בחיים היהודיים באירופה לפני השואה. "צריך להבין מה היה קיים לפני כן כדי להבין את גודל האובדן", אמרה קין. לדבריה, מטרת המוזיאון היא להאניש את ההיסטוריה ולהפוך אותה לרלוונטית לא רק לקהילה היהודית, אלא לכל אדם שמגיע אליו.
בלזברג מתקשה להסתיר את התרגשותו כשהוא מדבר על היצירה הארכיטקטונית שלו. מבחינתו, הוא אומר, זהו מפעל חיים. "20 שנה מהקריירה שלי הוקדשו לזה - מהמוזיאון הראשון ועד היום", אמר בלזברג. "זו בדיוק הסיבה שבגללה הפכתי לאדריכל." הכניסה למרכז גולדריץ' היא חינם לילדים ובני נוער עד גיל 17.
