היא מצלמת את עצמה בעירום, מפרסמת סרטונים ארוטיים ומתפרנסת מחשיפת גופה ברשת. אבל מי שחושב שכוכבת אונליפאנס היא רק מה שרואים על המסך, כנראה עוד לא פגש את דינה גרינברג (28), רווקה תל אביבית שמעדיפה לחיות את חייה בלי להתנצל ובלי להתרגש יותר מדי ממה שאחרים חושבים. כבר חמש שנים שהיא פעילה בפלטפורמה השנויה במחלוקת, ולצד ההכנסה שהיא מייצרת ממנה, היא גם ציירת, צלמת ומעצבת חוויית משתמש UX/UI עצמאית. בין צילום לצילום היא מצאה זמן להגשים חלום ילדות ולעצב לעצמה דירה מלאת אופי עם פריטי וינטג', מציאות משוק הפשפשים, יצירות אמנות שציירה בעצמה - ואפילו חדר רחצה שמוקדש לחתול שלה. הבית משמש רקע עבור לא מעט מהתוכן שגרינברג מייצרת עבור העוקבים שלה ומככב בלא מעט סרטונים.
מדובר בדירת שלושה חדרים בשכירות, בשטח של כ־100 מ"ר, בבניין לשימור בתל אביב. היא מתגוררת בדירה לבדה, אם לא מחשיבים את צ'אפי, החתול שלה, שאותו היא מגדירה כ"דמות מרכזית בבית".
פריטי וינטג', מציאות משוק הפשפשים, יצירות אמנות שציירה בעצמה
(צילום: דינה גרינברג)
סגנון Mid-Century עם בוהו-שיק ונגיעות נירוסטה
(צילום: דינה גרינברג)
המבואה וצ'אפי החתול
(צילום: דינה גרינברג)
בניין לשימור, בלי שמש ישירה
לפני כשנה וחצי עברה לכאן לאחר שש שנים שבהן התגוררה באזור התחנה המרכזית בדרום תל אביב. מבחינתה, המעבר היה שדרוג משמעותי. "יש כאן סלון גדול, חדר שינה ממש עצום ומטבח כיפי ומפנק. אני אוהבת מאוד את התקרות הגבוהות, ומכיוון שזה בניין שעבר שימור והקומה שאני גרה בה היא הקומה המקורית, יש גם חלונות בסגנון אירופאי שאני ממש אוהבת. הדירה מאוד מוארת, למרות שלצערי אין בה שמש ישירה, שזה קצת מבאס למי שמגדל עציצים", היא מפרטת.
איך היית מגדירה את הסגנון העיצובי שלך?
"הייתי אומרת Mid-Century אבל שילבתי גם רהיטים מהדירה הקודמת, שהם יותר בסגנון בוהו־שיק, אז יש ערבוב. אני אוהבת מאוד אלמנטים של נירוסטה ומתכת, ואפשר לראות אצלי הרבה עץ בשילוב עם נירוסטה, למשל, במדפים ובאי במטבח. את רוב רהיטי העץ אספתי משוק הפשפשים או מחנויות וינטג', אז כמעט הכול די עתיק".
עבור גרינברג, עיצוב הבית אינו תחביב חדש. למעשה, מדובר בחלום שמלווה אותה עוד מילדות. "להיות מעצבת פנים הייתה אחת המטרות שלי כשהייתי ילדה. גדלתי על המשחק 'סימס' וכל מה שעשיתי בילדות היה לעצב בתים. לעבור לבית משלי היה ממש הגשמה של אחד החלומות הכי גדולים שלי. אני חושבת שעיצבתי אותו בדיוק כמו שתמיד חלמתי. יש לי קו עיצובי די אחיד כבר מהילדות", היא אומרת.
הכול נקנה פריט פה, פריט שם. הסלון ופינת האוכל
(צילום: דינה גרינברג)
הספה שעוצבה בהתאמה אישית והמראות בצורת משולשים שקיבלה במתנה
(צילום: דינה גרינברג)
שולחן סלון ב-300 שקל בלבד שנרכש מסוחר עתיקות
(צילום: דינה גרינברג)
מעל הספה תלויים ציורים שיצרה בעצמה
(צילום: דינה גרינברג)
מאיפה את שואבת השראה?
"אני מקבלת השראה מיוצרי תוכן בתחום בטיקטוק ובאינסטגרם, אבל העיצוב שלי גם קצת רנדומלי, כי הכול נקנה פריט פה ופריט שם. אני הולכת לשיעור יוגה וחוזרת עם שידה, מביאה ספה שחברה זרקה. הכול נבחר בצורה אקראית".
המטבח והאי האהוב שהוסיפה
(צילום: דינה גרינברג)
כיסאות כתומים בהשראת משרד ישן ומכונת כביסה במטבח
(צילום: דינה גרינברג)
אחד הפריטים הבולטים במטבח הוא אי קומפקטי מנירוסטה, שמכניס לחלל מראה תעשייתי. גרינברג מספרת שבמקור תכננה לייצר אי בהתאמה אישית, אבל מצאה באיקאה פריט שענה על הדרישות שלה. "היה לי חזון ספציפי לגבי האי. רציתי משהו שלא יתפוס יותר מדי מקום, והאי הזה נכנס בול למטבח. יש בו המון מקום אחסון וגם ווים לתלייה. מי שאוהב את המראה התעשייתי של מחבתות תלויות, זה בשבילו", היא אומרת.
לצד האי ניצבת פינת אוכל עם כיסאות כתומים, שמזכירה לה משרדים ישנים. "יש בה משהו שמזכיר לי סדרות כמו 'המשרד'. אני אוהבת שילוב בין משהו עתיק ובין משהו תעשייתי ומודרני. לי זה עושה ממש נעים לראות את זה", מוסיפה גרינברג. בסלון בולט מזנון עץ רחב מתחת לטלוויזיה, שנבחר לא רק בזכות המראה שלו, אלא גם מסיבה פרקטית. "היה לי חשוב שהוא יהיה מספיק רחב כדי להכיל את הפטיפון והמגבר שלי. אני ממש אוהבת מוזיקה, בעיקר אלקטרונית וטריפ הופ, ורציתי שהמערכת תהיה מוצגת לראווה. היא גם עלתה לי המון כסף", היא צוחקת.
במרכז החלל ניצבת ספה אפורה בהירה, שעוצבה עבורה בהתאמה אישית בשיתוף מעצב הרהיטים בר ארזוני. היא רחבה ונוחה, בעלת פינות מעוגלות וגימור שמזכיר רהיטים מתקופות קודמות. עם זאת, בדיעבד גרינברג לא שלמה לגמרי עם הבחירה. "אני חושבת שעשיתי קצת פדיחה עם הצבע. הייתי שמחה שהיא תהיה קצת יותר חמימה, כי לא נכנסת שמש ישירה לחלק הזה של הסלון, והצבע האפור קצת מקרר את החלל. אני שוקלת להחליף אותה בעתיד למשהו בגוון חם יותר. אבל מבחינת העיצוב עצמו, היא בדיוק מה שרציתי", היא מסבירה.
חדר השינה הגדול מחולק לשני אזורים: פינת עבודה וציור ואזור שינה
(צילום: דינה גרינברג)
צמחייה ומעט חפצים באזור השינה
(צילום: דינה גרינברג)
אזור העבודה והציור של גרינברג
(צילום: דינה גרינברג)
דווקא שולחן הסלון הוא אחת המציאות שהיא הכי גאה בהן. היא מצאה אותו אצל סוחר רהיטים משומשים ביפו, במעין מחסן גרוטאות, ושילמה תמורתו 300 שקל בלבד. "זה פריט מטורף בעיניי. אני חושבת שאוכל למכור אותו בעתיד בכמה אלפי שקלים. הוא ממש ישן, וכשקניתי אותו הוא היה מכוסה בלכלוך ובחלודה. קרצפתי לו את הצורה וחידשתי אותו". משלים אותו שטיח מאיקאה. "אני מנסה כמה שפחות להביא פריטים מאיקאה, אבל דווקא השטיח הזה בעיניי הוא מציאה. אני חושבת שבעוד כמה שנים, כשיפסיקו למכור אותו, הוא יהפוך לפריט לאספנים. קניתי אותו בקטע אסטרטגי", היא מציינת.
גם התאורה בסלון משלבת בין מקורות שונים: את המנורות השולחניות מצאה בחנויות תאורה בנחלת בנימין, ואילו גופי התאורה העיליים הוזמנו מ־temu. מעל הספה תלויים ציורים שיצרה בעצמה. לדבריה, היא מרבה לצייר בהשראת עבודות של אמנים אחרים או טבע דומם, ובמרכז קיר האמנות נמצא גם דיוקן עצמי שלה, המבוסס על צילום שבו היא מודדת בגדים. בפינה אחרת בסלון ניצבת שידה שהגיעה איתה מהדירה הקודמת, ומעליה מראות גיאומטריות שקיבלה לפני כשבע שנים מהוריה של ילדה שעשתה לה בייביסיטר. "אני פשוט סוחבת את המראות האלה איתי מדירה לדירה. אני מתה עליהן ולא מאמינה שהם ויתרו עליהן", היא מספרת. השידה נרכשה בחנות "קואלה", אבל בניגוד למראות, ממנה היא דווקא תשמח להיפרד. "השארתי אותה כי היא הייתה יקרה, אבל אני מתה להעיף אותה ולהחליף במשהו אחר", אומרת גרינברג.
אחד משני חדרי הרחצה בדירה כולל צמחים נשפכים
(צילום: דינה גרינברג)
חדר נפרד משמש כחדר ארונות
(צילום: דינה גרינברג)
מקלחת לחתול ופינת מדיטציה
בדירה יש שני חדרי רחצה קטנים, שניהם עם מקלחון וללא אמבטיה. אחד מהם שייך, באופן כמעט בלעדי, לחתול שלה. "רק צ'אפי נכנס לשם. אפילו דאגתי לו לתאורה מהממת, שיהיה לו נחמד כשהוא עושה קקי", היא צוחקת.
בחדר הרחצה השני, שמשמש אותה, בחרה דווקא להתרחק מהאיפוק היחסי של הסלון ולשלב צבעוניות שובבה. ורוד וכתום שולטים בחלל, לצד אביזרים פרוותיים, תמונות ופסלים קטנים. "רציתי קצת לשבור את הרצינות של הסלון. השירותים שלי יותר פופיים, עם ורוד וכתום, וזה קצת מחזיר אותי לתחושה שאני עדיין נערה בבית של אמא שלי. אבל זה עדיין בתהליכי עיצוב", היא מוסיפה.
את החלון הקטן בחדר הרחצה ניצלה כדי להכניס מעט ירוק בעזרת עציצים נשפכים. "אני ממש אוהבת עציצים, אבל האמת היא שהפחתתי משמעותית. מסרתי בערך 80% מהעציצים שהיו לי, כי הייתה לי אובססיה לא בריאה ואני מנסה להתבגר מהשלב הזה. היום מבחינתי אני סופר־מינימליסטית בירוקים, לפחות ביחס לעבר".
חדר השינה הגדול מחולק לשני אזורים מוגדרים: פינת עבודה וציור ואזור שינה. בפינת הסטודיו ניצב שולחן עץ עתיק וגדול במיוחד, ששימש במקור כשולחן אוכל ונמצא גם הוא ביפו. "סחבתי אותו והפכתי אותו לשולחן עבודה שמיועד לאביזרי האמנות שלי. אני ממש אוהבת את הרוחב והעומק שלו. הוא עצום. הוא נראה כאילו הוא כפסע מלהתפרק, ואני ממש אוהבת את זה".
את אזור המיטה, לעומת זאת, השתדלה להשאיר מינימליסטי יחסית, עם כריות רבות וגוף תאורה בסגנון מיד סנצ'ורי. מבחינתה, ההפרדה בין שני האזורים אינה רק החלטה עיצובית, אלא חלק מהניסיון לשפר את איכות השינה שלה. "אני מאוד מנסה לשמור על טוהר השינה. חשוב לי שהמיטה תהיה מוקדשת לשינה בלבד, לא לצפייה בטלוויזיה, לא לאכילה ולא לשום דבר אחר. בגלל זה גם לא רציתי שארון הבגדים יהיה חלק מהחדר, אלא שיהיה חדר ארונות נפרד", היא מציינת. לצד המיטה נמצאת גם פינה קטנה עם פסל בודהה, שבה היא מקיימת את תרגול המדיטציה היומי שלה.
"אמא שלי ממש תומכת בי. היא אומרת שכל עוד אני מרוצה - שאקח לגברים את כל הכסף. גם בת הדודה שלי, שהיא דתייה, ממש מפרגנת לי"
"להיות גאה במי שאני"
וכך, בין רהיטי וינטג' שנאספו בשווקים, יצירות אמנות, נירוסטה ומציאות מפתיעות, נוצר בית שמשקף צדדים נוספים באישיותה של גרינברג, כאלו שלא בהכרח באים לידי ביטוי בעבודה שמזוהה איתה.
איך בכלל הגעת לאונליפאנס?
"האמת היא שהתעסקתי באמנות, בצילום ובציור, וזה תמיד היה סביב עירום בעיקר. התחלתי מלצלם נשים, הייתי צלמת עירום, ולאט לאט הפכתי להיות דווקא זאת שמול המצלמה. גם ציירתי נשים עירומות כבר כשהייתי ילדה. אני לא יודעת למה, אבל זה תמיד היה הקטע שלי. אני חושבת שהיה לי עניין בעירום דווקא בגלל שזה משהו כל כך מוחבא ונסתר. כל דבר שלא גלוי לעין מעורר סקרנות. אולי זו גם הייתה הדרך לבטא את העולם הפנימי שלי, צדדים יותר אפלים, חבויים או כאלה שנחשבים לטאבו".
גרינברג הצטרפה לאונליפאנס לפני כחמש שנים, כשהפלטפורמה עוד הייתה בחיתוליה בישראל. "אני ממש מהחלוצות, אז לא באמת ידעתי מה המשמעות של זה", היא מספרת. בתחילת הדרך הסתפקה בתכנים דומים לאלה שפרסמה באינסטגרם, גם מבחינת רמת החשיפה. "אפילו העירום המלא שהעליתי היה מצונזר, כמו ברשתות החברתיות הרגילות. בהתחלה זה היה מאוד תמים". עם הזמן התכנים הפכו נועזים יותר, וכיום היא מפרסמת תמונות וסרטוני וידיאו ארוטיים ללא צנזורה.
את לא חוששת שיום אחד תתחרטי על החשיפה הזאת?
"כל מה שאני מעלה אני מביאה בחשבון שיכול להיות חשוף לכל הציבור. אני יודעת שזה לא בהכרח יישאר במסגרת של שיחה מול אדם אחד, כי הכול אפשר להדליף. לכן אני תמיד מוודאת שאני שלמה עם התוכן שאני מעלה, כדי לא לחוות בדיעבד חרטה או בושה. חשוב לי דווקא לצאת מהבושה ולהיות גאה במי שאני, גם אם זה משהו מאוד לא רגיל ושנוי במחלוקת. אני מרגישה שאני הולכת עם ראש מאוד מורם".
יש מי שיגדירו את מה שאת עושה כפורנו. מה את עונה להם?
"אין לי עניין להתווכח או להגדיר להם את זה אחרת. בחוויה שלי, אני לא חושבת שיש הבדל ביני ובין מישהי שמצלמת סצנה מינית לסרט. כל עוד אני עושה את זה בשלמות ובהסכמה עם עצמי, ולא מכריחה את עצמי לעשות משהו בשביל כסף, אין לי שום בעיה עם זה. אני חושבת שזנות זה משהו רחוק ממה שאני עושה. נכון שזו תעשייה מינית, אבל אני לא נוכחת פיזית בשום מקום שאני לא מעוניינת להיות בו. אין איתי שום בן אדם כשאני מצלמת. החוויה שלי היא אפילו לא מינית, אלא מאוד ניטרלית. העובדה שהצד השני חווה את מה שאני מצלמת בצורה מינית היא שלו, לא שלי".
למרות הדימוי של אונליפאנס כדרך קלה להרוויח כסף, גרינברג מבהירה שהמציאות הרבה יותר מורכבת. "אני חושבת שאונליפאנס זה אחד העסקים שהכי קשה לשווק, בגלל שיש כל כך הרבה מגבלות וביקורת חברתית. כסף קל זה הדבר האחרון שהייתי אומרת על מה שאני עושה. זה אמנם יכול להיות מאוד רווחי, אבל זה לא מגיע בקלות", היא מסבירה.
גרינברג עובדת גם כמעצבת UX/UI, אם כי לדבריה רוב הכנסתה מגיעה מהפלטפורמה. "אני נהנית מזה שאונליפאנס מאפשר לי להתרכז בתחביבים ובאיזושהי חקירה רוחנית. אני מציירת, עוסקת בתרגול רוחני, וכל עוד אני יודעת שאני יכולה לאפשר את זה לעצמי, זה הכי חשוב לי. הייתי עושה כל עבודה אחרת שהייתה מאפשרת לי באותה מידה להתמקד בתחביבים וברוחניות".
איך הסביבה הקרובה שלך מגיבה לעיסוק?
"אמא שלי ממש תומכת בי. היא אומרת שכל עוד אני מרוצה - שאקח לגברים את כל הכסף. גם בת הדודה שלי, שהיא דתייה, ממש מפרגנת לי. יש לי מעגל חברים מאוד רחב ואני לא חווה איזושהי דחייה. להפך, אני חושבת שדווקא בזכות העבודה רקמתי המון חברויות. אולי המזל שלי הוא שאני גרה בתל אביב, שבה להיות קצת יוצאת דופן זה משהו שמקובל".
עם זאת, לא כל התגובות שהיא מקבלת מפרגנות. "אנשים שהם לא קליינטים יכולים לכתוב תגובות מאוד מאוד קשות ברשת. יש גם איחולים למוות, איחולים לאונס ואיחולים לזה שלא יהיו לי ילדים. אני חושבת שאם מחפשים את הצדדים הפחות טובים בעבודה הזאת, זו באמת ההתמודדות עם המסה של ההייטרים ברשת", אומרת גרינברג.
ומה לגבי זוגיות? את מרגישה שהעבודה מקשה עלייך למצוא קשר רציני?
"רוב הקריירה שלי דווקא הייתי בזוגיות, אבל מאז שהפכתי לרווקה אני כמעט לא יוצאת עם גברים. גם כי אני בעצמי מפחדת שיראו בי משהו מאוד מצומצם ואני לא רוצה להתמודד עם זה. קרה לי שמישהו שמאוד חיבבתי וגם הוא חיבב אותי, דחה אותי כי היה לו קשה לקבל את העבודה שלי. זה ביאס אותי, ברור, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. אני חד משמעית מעדיפה לחיות את מי שאני על פני להיות מישהי אחרת כדי שגבר יבחר בי. אם אהיה במערכת יחסים רצינית ועמוקה, עם בן זוג שאני אוהבת וחולקת איתו חיים משותפים, אני כן חושבת שזה משהו שאוכל לשקול לוותר עליו. אבל לא בשביל שמישהו פשוט יבחר בי".
מה לדעתך אנשים יופתעו לגלות עלייך?
"שבניגוד לעבודה שלי, אני דווקא בן אדם מאוד סגפן בקטע המיני. אני לא מתרועעת עם גברים, אין לי סטוצים וגם לא מערכות יחסים מיניות מתמשכות. אני חיה חיים די התנזרותיים".
