"רם כרמי היה אדריכל רב השפעה, חדשני ולא קונפורמיסטי", אמר פרופ' אדריכל ערן נוימן שאצר את התערוכה "אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי" יחד עם אוצרת המשנה, אדריכלית יוני אבידן. התערוכה, שנפתחה לאחרונה בביתן איל עופר, או בשם הישן שלו, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, היא רטרוספקטיבית ומציגה באופן כרונולוגי את עבודתו של כרמי ז"ל (2013-1931), אחד מהאדריכלים הישראלים הבולטים וחתן פרס ישראל לאדריכלות. "התערוכה מהווה הזדמנות לראות דרך העבודות של כרמי את השינויים שהאדריכלות והחברה הישראליים עברו מקום המדינה ועד שנות ה-2000, ודרך זה ללמוד משהו על איפה היינו ואיפה אנחנו היום", אומר נוימן.
בין הפרויקטים בתכנונו של כרמי אפשר למנות לא מעט מבנים שספגו ביקורת נוקבת בחלוף השנים, דוגמת הבימה, מבנה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ומעון ראש הממשלה ופרויקט המגורים המושמץ הולילנד בירושלים. לצידם יש גם פרויקטים שנעשו חלק בלתי נפרד מהזהות המקומית, דוגמת משכן הכנסת ובית המשפט העליון בירושלים שתכנן עם אחותו, עדה כרמי-מלמד. בשני המקרים – אלה השנויים במחלוקת ואלה שנהפכו לסמל – מדובר בפרויקטים שניסחו והגדירו מחדש את האדריכלות הישראלית (התערוכה תוצג עד 23.5.26 בביתן איל עופר, שדרות תרס"ט 6, כיכר הבימה, תל אביב, והכניסה ללא תשלום).
מתוך הסרט "אדריכלות זה אני", רם כרמי, 2010 (ערוץ 8)
(צילום: עודד קירמה, הפקה: ענת זלצר, מודי בר-און, בימוי: אורי רוזנווקס)
16 צפייה בגלריה
בית המשפט העליון בירושלים. תכנון: עדה כרמי-מלמד ורם כרמי אדריכלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
16 צפייה בגלריה
רם כרמי ועדה כרמי-מלמד, בית המשפט העליון, ירושלים, 1986-92: מראה אווירי מצפון-מערב
(צילום: אלבטרוס, דובי טל, מוני הרמתי)
חיבור גם כשאין חיבור
עם הכניסה לתערוכה מוצג סרט עם צילומי ארכיון של כרמי שמתאר בהם את משנתו על מקצוע האדריכלות, ועל הביקורת שספג לאורך השנים. לפי כרמי, אדריכלות היא חיבור בין דברים שלא תמיד רוצים להתחבר. "היום בית הספר לא רוצה להתחבר עם הדיור, הדיור לא רוצה להתחבר עם דבר אחר, ושום דבר לא רוצה להיות ביחד עם שום דבר. כל אחד לחוד יכול להיות טוב או רע, אבל הכוח נוצר כשמחברים אותם יחד", הוא נשמע שם.
בהקשר הזה כתב כרמי בטקסט אחר המוצג גם כן, כי "אדריכל לא צריך לנקוט עמדה, הוא צריך להעמיד שתי דעות אחת מול השנייה בהתנגשות חזיתית ולראות מה קורה". במשפט זה מסכם כרמי את המחלוקת שהציב במרחב הישראלי באמצעות המבנים שתכנן – פרויקטים המוצגים כעת גם דרך החומרים הארכיוניים, מודלים פיזיים שנבנו עבור התערוכה ושרטוטים המעלים מחדש את אותן מחלוקות.
טיולי שבת עם הילדים לאתרי בנייה
לאורך התערוכה מוקרנים לצד הפרויקטים ראיונות מצולמים עם סטודנטים ועובדים במשרדו של כרמי שנהיו אדריכלים מובילים בעצמם. וכן, ראיונות עם משפחתו המורחבת שחלק גדול ממנה המשיך בדרכו ועוסק גם כן באדריכלות. הראיונות מציגים את הצד הנוסף של האדריכל "שתכנן את המדינה", או כפי שנעה כרמי, בתו, אומרת: "יש איזשהו פיצול באישיות שלו מבחינתי, יש את הצד המאוד אישי – את האבא שהוא היה – ויש את הדמות המאוד גדולה של האדריכל".
"לרם כרמי שישה ילדים", נכתב בטקסט המציג את הריאיון עם צאצאיו. "טל ודב (נקרא על שם אביו של רם, שנפטר כשנה לפני הולדת הנכד), שנולדו לו מאשתו השנייה, כרמלה; אריאל מאשתו השלישית, רחל; נמרוד, שירה ונעה, מאשתו הרביעית, רבקה". ילדיו מתארים בריאיון את דמותו ואת נוכחותו כאדריכל שבאו במידה מסוימת לפני נוכחותו כאב, למרות שגם היא הייתה דומיננטית לא פחות מנקודת מבטם. "גם תשובה פשוטה הייתה עם איזושהי תמונה גדולה על החיים", אומר דב כרמי, בנו. ילדיו מתארים את התשובות שהוא נתן להם לשאלות בנוגע לדת דרך בתי כנסת שהוא תכנן או תשובות לשאלות על אהבה דרך תפיסה רעיונית של היחס בין האור לצל. כך גם הטיולים בשבת, שעליהם סיפרו, היו טיולים לאתרי בנייה של פרויקטים בתכנונו שהיו בשלבי ביצוע.
נוסף על החוויות והזיכרונות המתוארים על ידי משפחתו, אפשר לראות לראשונה אולי דיאלוג מסוים שמתקיים כעת בין ילדיו ובין הפרויקטים שתכנן. דיאלוג שמקבל גם היבט ויזואלי, כשאותם פרויקטים תלויים מעבר לחדר שבו הריאיון מוקרן. "בבניינים ספציפיים יש דברים שאני לא מבינה", אומרת נעה כרמי, שגם המשיכה בדרכו ולמדה אדריכלות. "אתה מגיע למעונות הסטודנטים בבאר שבע, ויש עלייה במדרגות עם תקרה נמוכה מאוד. זה לא שהוא היה אדם קטן או לא הבין את הפרופורציה. אני מבינה גם את הרצון לייצר דרמה. תעשה את הדרמה, אבל תעשה אותה 30 ס"מ גבוה יותר".
לאורך שנות עבודתו תכנן כרמי יותר מ-200 פרויקטים, שחלקם מוצגים בתערוכה המחולקת לשישה פרקים. הפרק הראשון מתמקד בתחילת שנות ה-50 ומכונה "השנים המעצבות". זו התקופה שבה הגיע כרמי להשלים את לימודי האדריכלות בבית ספר לאדריכלות Architectural Association (AA) שבלונדון. כרמי השלים עוד לפני כן לימודי אמנות במכון אבני ושנתיים של לימודי ארכיטקטורה בטכניון. כרמי-מלמד העידה בריאיון המצולם שמופיע בתערוכה כי מאז ומתמיד החזיק עיפרון ביד. "הוא היה גדול ממני בחמש שנים ונשאר גדול ממני בחמש שנים, ומיום שאני זוכרת אותו, היה לו כיוון ברור שקשור בתלת-ממד, באמנות", כך מתארת כרמי-מלמד.
ואכן, התערוכה נפתחת בשולחן ארוך עם סקיצות ורישומים על גבי דפי פרגמנט צהובים. אלה מציגים גם את תהליך התכנון של הפרויקטים שיצר וגם מייצגים את האופן שבו הוא תמיד מתואר – מצייר בפחם או בעיפרון 6B עבה במיוחד. כפי שסיפר דב בנו, כל מי שהיה יושב עם אבא, היה יושב ומקשיב לו בזמן שהיד מציירת. אף אחד לא היה יכול לעשות רישומים לידו, אולי בקצה, מכיוון שתמיד תפס את כל הנייר.
חגג את הבטון הגלוי
הוא מתואר בראיונות כמי שרצה להיות אמן, אבל ראה חשיבות במקצוע האדריכלות כחלק מהצורך "לבנות את המדינה". לכן בחר להמשיך את לימודיו בבית הספר בלונדון שנחשב לאחד המשפיעים בעולם. אחת המגמות המובילות בבית הספר של אותה תקופה הייתה הגישה הברוטליסטית, שלפיה יש לחשוף את האמת המבנית ולהציג את הקונסטרוקציה ואת חומרי הבנייה, והשפעתה אכן ניכרת בעבודותיו של כרמי.
הפרק השני, "מודרניזם מאוחר והתחלות מודרניסטיות", מתאר את שובו של כרמי לישראל בשנת 1956 ואת שנותיו הראשונות כאדריכל במשרד של אביו, דב כרמי. כרמי האב הקים את משרדו העצמאי בשנת 1932 ונחשב מאז לאחד מאבות האדריכלות הישראלית. בין הפרויקטים שתכנן אפשר למנות את בית ליבלינג, בית הוועד הפועל של ההסתדרות והיכל התרבות בתל אביב (האחרון בשיתוף עם זאב ויעקב רכטר). הפרויקטים בשנים האלה אופיינו בניקיון צורני ובגישה פונקציונלית שתאמו את עקרונות התנועה המודרנית. הצטרפותו של רם כרמי למשרד של אביו סימנה תפנית בגישה התכנונית והובילה לשילוב מאפיינים ברוטליסטיים.
בית אל-על בתל אביב מהווה את אחת מהדוגמאות הבולטות לשיתוף הפעולה בין השניים, שתוכנן יחד עם שותפם למשרד, צבי מלצר. זה בניין בן 12 קומות הממוקם בפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם. צורתו המעוגלת של רחוב שלום עליכם הובילה גם לקביעת צורתו של הבניין שיועד לשמש כבניין משרדים עבור חברות תיירות ובראשן חברת אל-על שגם העניקה לו את שמו. הבניין נחנך בשנת 1962, חודשים ספורים לאחר מותו של דב כרמי האב, והיה לבניין הגבוה בעיר עד חנוכתו של מגדל שלום.
חשיבותו של הבניין והחזית הברוטליסטית המאפיינת אותו ניצבת מול המבקר מיד עם המעבר לחלק השני של התערוכה. צילום הבניין המתפרס על פני שתי הקומות העיליות של ביתן התצוגה ממחיש ולו במעט את גודלו וחשיבותו, ולצידו מודל פיזי הממחיש את מרכיביו ואת "האמת המבנית" שהובילה לתכנונו – דוגמת מדרגות החירום הפיסוליות ואלמנטי הבטון המתועש הנועדו להצל על החלונות ולהגן מפני קרינת השמש. או כפי שעדה כרמי-מלמד הגדירה אותו – "הבניין הראשון בתל אביב שחגג את הבטון הגלוי".
פרויקט בולט נוסף שתוכנן באותן שנים הוא משכן הכנסת עד לחנוכתו בשנת 1966. הצעתו של האדריכל יוסף קלרווין לתכנון משכן הכנסת זכתה בשנת 1957 בתחרות לתכנון המבנה. ביקורות שעלו כלפי הצעתו הובילו לצירופם של דב ורם כרמי לצוות התכנון של המבנה, שנתיים לאחר הזכייה. הצטרפותם הובילה לשינויים מבניים ועיצוביים. כך, מבנה מלבני מוקף עמודים ניאו-קלאסיים נהפך למבנה ריבועי עם פחות עמודים ומונומנטליות שנובעת מהגבהת המבנה באמצעות טראסות מדורגות. מבנה הכנסת מוצג דרך תוכניות ראשוניות לתכנון המבנה, תצלומים של דגמי עבודה שהוכנו כחלק מתהליך התכנון, צילומי וידיאו של חנוכת משכן הכנסת ויציקות גבס שיצר האמן דני קרוון כחלופות אפשרויות לתכנון התבליט "שאי שלום ירושלים", הניצב באולם המליאה.
16 צפייה בגלריה
רם כרמי, עדה כרמי-מלמד, חיים קצף ובן פלג, תיכון רב-תחומי עמל ליידי דיוויס, ת"א, 1965-73: החצר הפנימית
(צילום: סטודיו אלפרד ברנהיים וריקרדה שוורין)
16 צפייה בגלריה
רם כרמי, עדה כרמי-מלמד, חיים קצף ובן פלג, תיכון רב-תחומי עמל ליידי דיוויס, ת"א, 1965-73: פרט בטון
(צילום: סטודיו אלפרד ברנהיים וריקרדה שוורין)
16 צפייה בגלריה
רם כרמי, עדה כרמי-מלמד, חיים קצף ובן פלג, בניין הפקולטה למדעי הרוח, קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1970-74: מבט מה"רחוב" הפנימי אל הגן
(צילום: טל לוי)
הפרק השלישי, בשם "ברוטליזם צברי", מציג את תקופת השנים 1974-1962. הפרק מתחיל בשנת פטירתו של דב כרמי, השנה שבה ירש רם את משרדו של אביו וניהל אותו יחד עם שותפו צבי מלצר. "לאחר מותו של דב ב-1962 פיתח רם בהדרגה שפה ברוטליסטית, אישית, מקומית ועצמאית", נכתב בטקסט האוצרותי. השפה שפיתח רם כרמי התאפיינה בחומר הבטון החשוף, בחשיפת ההיגיון הקונסטרוקטיבי שנושא את הבניין וצורניות פיסולית ומורכבת.
"כמויות הבטון שנשפכו בברוטליזם הן פי שתיים יותר מאשר בבתים שהיו קודם", מספר רם כרמי בקולו בסרט. המבנים המונומנטליים ביטאו את התפיסה שלפיה, "אנחנו פה ואף אחד לא יזיז אותנו מפה. ועוד, בניגוד למבנים בעיר הלבנה שנבנו על עמודים, הצמיחה של מבני הבטון מהקרקע ביססה ועיגנה אותם במקום. כחלק מפרק זה מוצגים, בין היתר, המבנים מרכז הנגב ומגורי הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, תיכון ליידי דייויס בתל אביב והתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. אפשר לציין את פרויקט התחנה המרכזית כמבנה שספג את הביקורת הגדולה ביותר מבין מבניו, שגם הם ספגו לא מעט ממנה.
16 צפייה בגלריה
התחנה המרכזית החדשה ת"א 1965-93: חתך פרספקטיבי, חלופה חמישית (1967), דיו על העתק שמש על נייר פרגמנט
(שרטוט: רם כרמי אדריכלים)
פרויקט התחנה המרכזית החדשה החל בשנת 1965, עם פנייתו של היזם אריה פילץ. כרמי הציע חלופה מהפכנית שלפיה שתי הקומות התחתונות יועדו לחברת אגד ושתי הקומות העליונות לחברת דן. הנוסעים שנעו בין הקווים השונים נדרשו לעבור בין שלוש הקומות המסחריות המפרידות ביניהן. "הרעיון היה שהנוסעים ינועו בין המוקדים האלה תוך מעבר דרך אזורי המסחר. בעקבות זאת האוטובוסים לא יתנקזו אל קומות הרחוב אלא יטפסו בגשרים על מעטפת הבניין, בדרכם אל הקומות העליונות", נכתב בטקסט האוצרותי.
הבנייה ארכה שנים ארוכות כתוצאה ממחסור בחומרים ובכוח אדם. לאחר שהיזם מרדכי יונה רכש את התחנה, הוא קיבל אישור להרחבתה, והתחנה החלה לפעול בקיץ 1993. גודל התחנה, הגשרים שחולפים על פני מבני מגורים סמוכים והקושי להתמצא בה מהווים רק חלק קטן מהביקורת שמוטחת כלפי הבניין, גם כיום. מאז שנפתח, המבנה מעולם לא אוכלס במלואו ונהפך עם השנים ל"מרחב עירוני מוזנח", בלשון המעטה.
האדריכלות של כרמי עברה ריכוך
הפרק הרביעי, "שכונות גילה ועבודה במשרד השיכון" שמו, מתמקד במתחמי המגורים שתכנן כרמי בשכונות בתחומי הקו הירוק של מזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. כרמי תכנן בשכונה שלושה מתחמי מגורים החל משנת 1975. שלושתם התבססו על שכפול של יחידה בסיסית מודולרית שחזרה על עצמה והגדירה מרחבים ציבוריים פתוחים עבור התושבים. במסגרת עבודתו באותן שנים כאדריכל ראשי במשרד השיכון הוא ליווה גם את תהליך התכנון של השכונה כולה.
ראשית שנות ה-80 מסמנת גם את תחילת הפרק החמישי המכונה "אדריכלות לירית", על שם הספר שכתב כרמי בהוצאת משרד הביטחון (2001). "האדריכלות הלירית הגיעה כשרם התרכך", אומרת רבקה כרמי. בספרו מותח רם כרמי את ביקורתו כלפי הערים המודרניות ומנסה לנסח אדריכלות חדשה "המשלבת בין אינטואיציה, דמיון ותבונה להעמדת חוויה פואטית במרחב הבנוי", נכתב בתערוכה.
16 צפייה בגלריה
יד לילד, קיבוץ לוחמי-הגטאות, 1981-90: מראה אווירי מצפון-מערב
(צילום: אלבטרוס, דובי טל, מוני הרמתי)
אחד הפרויקטים הבולטים להדגמת הגישה הלירית של כרמי הוא מבנה "יד לילד" בקיבוץ לוחמי הגטאות. יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי גטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון, האמין שהמוזיאון אינו שלם ללא אתר הנצחה ייחודי לילדים שנספו בשואה. חלק זה של המוזיאון נועד להפגיש קהל צעיר עם תקופת השואה מנקודת מבטם של הילדים. דרך המבנה ביקש כרמי לייצר קשר גיאומטרי בין המבנים הקיימים בסביבת אתר התכנון – המוזיאון הקיים, אמת מים עות'מאנית ואמפיתיאטרון. הקשרים הגיאומטריים שיצר ביניהם "התנקזו אל מבנה חדש בצורת מערבולת". הוא מחולק לשלושה מפלסים – בקומה העליונה היכל זיכרון, בקומה האמצעית מרכז חינוכי, והקומה התחתונה מוקדשת ליאנוש קורצ'אק.
מנגד, מוצג פרויקט שלא נבנה מעולם כתוצאה מהביקורת הנוקבת כלפיו – מעון ראש הממשלה ומשרדיו. קידום הפרויקט שהחל בשנת 1994 הבשיל לכדי הצעה תכנונית של כרמי בשנת 2009, בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה. עלותו הגבוהה שעמדה אז על כ-650 מיליון שקלים והדמיון של הבניין ממבט-על לאיבר מין הובילו בסופו של דבר לביטולו והוא נותר על גבי הנייר בלבד.
רחם של אישה או יונת שלום? זה לא משנה
הפרק השישי והאחרון, "פוסט-מודרניזם ניאו-קלאסי", מקביל לתקופתו של הפרק הקודם מראשית שנות ה-80 וכולל פרויקטים המדגימים שפה מקבילה ניאו-קלאסית. שפה שהעסיקה את כרמי עוד בתכנון משכן הכנסת והתממשה בשנית בתקופה זו בפרויקטים שרובם לא הגיעו לכדי בנייה, דוגמת מתחם העירייה באשקלון ובניין הפקולטה לאדריכלות בטכניון. אחד הפרויקטים הבולטים שנבנו ומשויכים לשפה זו הוא בית המשפט העליון בירושלים שתכנן יחד עם אחותו, ובו שולבו אלמנטים שנבעו מהאדריכלות של ירושלים העתיקה. "חזרתו של כרמי לניאו-קלאסיקה שיקפה את גישתו העקרונית, הגורסת שעל אדריכלות לשוב אל מקורותיה הארכיטיפיים, העל-זמניים", כך לפי הטקסט האוצרותי של נוימן.
16 צפייה בגלריה
צירופם של דב ורם כרמי הובילה לשינויים מבניים ועיצוביים. משכן הכנסת
(צילום: REUTERS/Ilan Rosenberg)
"לכל בניין שלי יש סיפור. כשאני יודע את הסיפור, אני יודע איך לתכנן את הבניין", אומר כרמי בסרט המוקרן בתערוכה. לשיטתו, הסיפור שלפיו מתכנן האדריכל הוא סיפור אישי שלו. סיפור שלא תמיד עובר הלאה למבקר בבניין. במקרה של בית המשפט העליון, הוא מספר כי כל בן אדם יראה בו משהו אחר. על בסיס ביקורות שקיבל ככל הנראה, הוא מפרט כי מי שמסתכל מלמעלה עשוי לחשוב שזה רחם של אישה, מישהו אחר יחשוב שזה ייצוג של יונת השלום, ואחר עשוי לראות בו דימוי של קטקומבות (מערות קבורה). "אותי זה לא כל כך מדאיג", אומר כרמי בסרט. "בניין שיש לו דמות, יוצר דיאלוג עם כל אחד שמפרש את הסיפור, גם אם בצורה אחרת, ועדיף בניין שייצר תגובות מאשר בניינים שעוברים לידם ובכלל לא יודעים שהם קיימים – בניינים שאיתם לא מדברים כלל".
כפי שניסח כרמי בטקסט המוצג גם הוא בתערוכה: "היום בימי הפוסט-מודרניזם המאושרים הללו מותר לקרוא לאסופת עמודים, קורות קירות מתעגלים, פדימנטים וכו' בשם בניין ולסמוך על חוקרי האדריכלות שיעמדו על הזיקות הסמויות בין המרכיבים השונים ... כי ההיסטוריה אינה מה שאירע, ההיסטוריה היא מה שההיסטוריונים מספרים לנו, והאדריכל הפוסט-מודרני רוצה לקבע באדריכלות שלו את תולדות המקום...".
בסיכום זה כרמי מביע את יחסו גם לביקורת שקיבל לאורך השנים. הפער בין האירוע שקרה ובין הסיפור שההיסטוריון יספר הוא אותו פער בין הסיפור שהאדריכל מבקש להעביר בבניינים ובין הדימוי שיעלה על ידי המבקר במקום. חשיבותו של הפער היא בהטלת הספק, בשיח שהוא מייצר. מכאן גם החשיבות בבחינת השאלות והחזון שהעלו כרמי ומבקריו דרך הפרויקטים בתכנונו "שהקדימו לעתים את זמנם", מסכם נוימן.
גילוי נאות: כותבת הכתבה עובדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתו של פרופ' אדריכל ערן נוימן, אוצר התערוכה.
