חג העצמאות הלאומי של צרפת, יום הבסטיליה, נחוג מדי שנה ב-14 ביולי כדי לציין את היום בו כבשו מורדי המהפכה הצרפתית את סמל השלטון המונארכי - מבצר הכלא המפורסם במרכזה של פריז. באסופת המאמרים "מלחמת הרחובות והבתים" שפורסם לאחרונה, חושף האדריכל, החוקר והמרצה ד"ר שרון רוטברד את ההשפעה הרחבה של המלחמות והמהפכות שפקדו את פריז, בהן גם נפילת הבסטיליה, על המבנה האורבני המוכר כיום ועל החיים בעיר שהפכה לאייקון עירוני.
רוטברד תרגם ואיגד לראשונה מאמרים צרפתיים שמסודרים כרונולוגית מהמאה ה-19 ועד לימינו, והוסיף לפי כל מאמר מבוא מאיר עיניים שממקם אותם בהקשרם ההיסטורי המקורי. החל בלחימה האורבנית שהתרחשה ברחובות פריז, דרך מאמרים ומניפסטים של קבוצות אוונגרד שפעלו אחרי מלחמת העולם השנייה וביקשו להוביל שימוש חתרני ומהפכני בעיר, ועד למאמרים קלאסיים של תיאורטיקנים ופילוסופים כמו רולאן בארת', אנרי לפבר ופול ווירליו, שעוסקים בין היתר בארכיטקטורה של הבונקרים ממלחמת העולם השנייה ועל השפעות המלחמה על העיר.
7 צפייה בגלריה
נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789
(מקור: Bibliothèque nationale de France)
רחובות העיר פריז הם כנראה הדוגמה הטובה ביותר לזירת קרב אורבנית, שבה נלחמו אלה באלה במהלך המאה ה-19 השלטון המונארכי מחד וכוחות מעמד הפועלים המהפכניים מאידך. "בורגנות", "מהפכה" ו-"מעמד" היו כולם מושגים חדשים שצצו עם המהפכה התעשייתית שלימים תשנה את הסדר החברתי והעירוני. החברה המסורתית-הכפרית מתפרקת ונודדת אל העיר הגדולה כדי למצוא עבודה במפעלי הענק החדשים. אלפי האיכרים שמגיעים אל העיר משנים את פניה, מתקבצים בשכונות שממוקמות במרכזה ובשוליה, וסובלים מתנאי מחייה וסניטריה מחפירים. על הרקע הזה מתחילים להתרחש ניסיונות המהפכה של מעמד הפועלים, קרבות עקובים מדם בלב לבה של העיר הגדולה שיובילו בהמשך לנפילת השלטון המונארכי.
המלחמה ברחובות
בספר של רוטברד עומדים אלה לצד אלה מאמרים משני צדי המתרס של אותה "מלחמת רחובות": אנשי הצבא ותומכי המונארכיה מחד, ואינטלקטואלים מהפכניים מאידך. הטקטיקות והאסטרטגיות של הלחימה העירונית שפיתחו שני הצדדים מתוארות בפרוטרוט: גנרלים כותבים כיצד להתמודד עם המהפכנים שמתבצרים בחלקים בעיר, היכן כדאי להקים מוצבים ואיך להתעמת עם הפורעים. מנגד מונים המהפכנים הנחיות להתקוממות, יוצרים מדריכים למהפכן "המתחיל", ומספקים תיאורים מדוקדקים כיצד לבנות את הבריקדה, שהפכה לאחד מהסמלים המזוהים ביותר עם המהפכה.
במאמר שעל שמו קרוי הספר, "מלחמת הבתים והרחובות", כותב הגנרל והאריסטוקרט תומא רובר בוז'ו שכדי לנטרל את הפורעים יש לאפשר לכוחות לנוע בצורה שקטה ומהירה דרך המרקם בנוי והצפוף. הוא מצייד את חיליו בפטישים כבדים כדי לשבור את קירות הבתים הצמודים אלה לאלה ובכך להפתיע את המתקוממים. מן הצד השני, כותב המהפכן והסופר אוגוסט בלנקי במאמר "הנחיות להתקוממות מזוינת" דרכים לשכלל את הבריקדות ולהשתמש באלמנטים מהרחוב כדי ליצור אותה, כמו אבני הריצוף של הדרכים.
ניסיונות ההפיכה של המחצית הראשונה של המאה ה-19, נגמרים לבסוף בהפיכתו של נפוליאון השלישי לקיסר, שמשתמש גם הוא בעיר ככלי העיקרי לבלימת נסיונות הפיכה נוספים. נפוליאון ממנה את הברון ז'ורז' אז'ן אוסמן לתפקיד ניצב מחוז הסן, שכולל גם את העיר פריז. בעיני אוסמן, הרחובות הקטנים ובלוקי המגורים הם שאיפשרו בעבר את ניסיונות ההפיכה החוזרים ונשנים ולכן יש לפרקם. עזרת שלל חוקים שנחקקו, נושלו התושבים העניים מבתיהם ופונו ממרכז העיר. המהלך היה אלים ולווה בביקורת נרחבת עקב הכוחניות הרבה והמניפולציות הנד"לניות ששימשו את הממסד, אך התוצאה היא פריז המוכרות לנו כיום. בולוורדים רחבים, שדרות אסתטיות ויפהפיות שכבר לא יאפשרו מהפכה חדשה.
האדישות האורבנית של המודרניזם
על פניו, נראה שאין מן המשותף בין המציאות בעיר הישראלית כיום לבין פריז הקרועה של המאה ה-19. עם זאת, החוטים המקשרים בין הלחימה בפריז לבין יחסי הכוחות בערים בישראל נחשפים תוך קריאה מדוקדקת בספר, והם נעוצים באסכולת האדריכלות המודרנית שצמחה בין היתר מהריסות המהפכה הצרפתית. חגורות הפרברים והשיכונים שנבנו מסביב לפריז בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תפקדו למעשה כשדה ניסוי אדריכלי של הארכיטקטורה המודרנית. הם נוצרו כמקום להעביר אליו את העניים והמהגרים - מהמרכז החוצה. מהלך שהוכר לראשונה באמצע המאה ה-19 כאמור, בידיו של אוסמן.
ניתן להניח שאותה ארכיטקטורה מודרנית, פרברית ואנטי אורבנית, הייתה למעשה התשובה לנסיונות הפיכה מודרניים. האדריכל המודרני הידוע לה קורבוזייה פתח את המניפסט שלו משנת 1923 בקריאה "ארכיטקטורה או מהפכה" - הוא ביקש לבנות מחדש את העיר בנוסח פרברי. הרחוב המוכר והצפוף פורק, ומה שנותר הוא אוסף של מתחמי מגורים מפוזרים כמו באקראיות על פני שטח רחב. הוא האמין שהעיר צריכה להשתרע על פני עשרות קילומטרים ולהיות מקושרת בידי כבישים מהירים. לטענתו, תכנון עירוני המבטל את המרחקים הגדולים בזכות תפוצת המכונית הפרטית, ישחרר את מרכז הערים מצפיפות מיותרת, מחלות ופשע. אך גם מהיכולת להפיכה אורבנית.
7 צפייה בגלריה
תוכניתו של לה קורבוזייה לפריז, 1925: להרוס חלק נרחב ממרכז העיר ולבנות במקום מגדלים עצומים מוקפים בפארקים
(צילום: SiefkinDR, ויקיפדיה)
מתכנני הערים הישראליות החדשות היו חניכים של אותה אסכולה מודרנית, ויישמו את מסקנותיה בפרקטיקה שלהם. אך מה שהיה בפריז מענה ארכיטקטוני למצב פוליטי, הפך בישראל ובמקומות אחרים בעולם לנוסחה מובנת מאליה. העיר הישראלית החדשה מראש מפנה עורף למרכזים האורבניים המעטים שהיו קיימים בה ומגשימה בתוכה את העיר האנטי-אורבנית. דוגמה מובהקת לכך היא העיר המודרנית באר שבע, שמפנה עורף לגריד האורבני הצפוף שיצרו השלטונות העות'מניים במה שהיום מכונה "העיר העתיקה", ונבנית כשיכונים המסודרים בשלל קומפוזציות מודרניות על הקנבס המדברי.
מעניין לבחון היכן כן התרחשו ההתקוממויות ששינו את הסדר החברתי בישראל - שכונת ואדי סאליב החיפאית ושכונת מוסררה הירושלמית. העולים מארצות האיסלאם ששוכנו באזרום אלו החלו להתקומם על האפליה ממנה הם סבלו, למרות שזו שררה גם בערים אחרות. נראה שהערים המודרניות, האנטי-אורבניות, עשו את פעולתן נאמנה ולא אפשרו יצירה של מחאה או התקוממות. בתשובה להתקוממויות בוואדי סאליב, פונה המקום מתושביו והם הועברו לשכונות פרבריות. המקום עומד נטוש עד היום כפצע ישן בלב העיר חיפה.
7 צפייה בגלריה
פוטו סטודיו דן ראש העיר אבא חושי מבקר בוואדי סליב בעת ביצוע פעולות הריסה של מבנים נטושים 1964
(צילום: אוסף ארכיון העיר חיפה)
קשר עכשווי נוסף של אוסף המאמרים ניתן למצוא בטקסט הישן של הגרנל בוז'ו, שכאמור הציע לכוחות השלטון לעבור דרך קירות הקומות העליונות של הבניינים בפריז ובכך להפתיע את המתקוממים שציפו להם ברחוב. בשנת 2002 במהלך מבצע חומת מגן פיקד אביב כוכבי, מח"ט הצנחנים דאז, על מבצע לכיבוש הקסבה הצפופה של ג'נין. כוכבי ולוחמיו נטשו את הלחימה האורבנית המסורתית ובמקום זאת החלו לעבור בין הבתים דרך הקירות ובכך הפתיעו את הלוחמים בתוך הבתים עצמם. לוחמי הגיהאד והפת"ח התמקמו בעמדות בתוך הבתים וחיכו לצלוף על החיילים שיעברו ברחוב, במקום זאת הם הופתעו מאחור. כוכבי התפאר בזמנו בתקשורת ואף קשר את "המצאת" הטקטיקה החדשה עם קריאה בכתבי הפילוסופים הצרפתיים דלז' וגוואטרי בני המאה ה-20, אך האמת שנחשפת כעת היא שהטקטיקה הזו מוכרת כבר מהמאה ה-19, עת המהפכה הצרפתית.
